הכבשה של שרדינגר
במיתולוגיית הילדות שלי הסיפור הולך ככה: אבא שלי ניהל מפעל טקסטיל באשקלון, ולא מעט מהעובדים אצלו היו מרצועת עזה. אחד מהם החליט להעניק לו לקראת פסח מתנה מסורתית – כבש צעיר.
אני הייתי אז בתחילת התקופה הדו-ספרתית בחיי, ילד טבע שאוסף נחשים, מדבר עם כלבים ומאלף צבים, כך שהכבש הצעיר הזה (כבר לא טלה, עדיין לא איל) היה תוספת מופלאה לפמליה שלי. הוא היה חכם להפליא, שובב גדול אבל גם רגיש וכרבולי, והיינו מעבירים שעות במשחקי תופסת או סתם רובצים יחד ומלחכים שיבולת בחצר הטרשית של סבא וסבתא, שגרו ממש מתחת לבית שלנו.
יכול להיות שחשבתי על זה כבר ביום הראשון, יכול להיות שזה הלך והתגבש מיום ליום – אבל הרבה לפני פסח כבר היה לי ברור שידידי הצמרירי לא ילך כצאן לטבח. אספתי מודיעין, גיבשתי תוכנית, ולילה אחד קצת לפני מועד פקיעתו יצאתי עם בן חסותי לטיול במדבר של ערד, שהיה החצר האחורית שלי. כלבי הנאמן ברחש ליווה אותנו עד שהגענו סמוך למאהל של שבט בדואי שהכרנו מטיולי השבת שלנו (זו היתה תקופה מוזרה שבה הורים לא פחדו לתת לבן ה-11 שלהם לטייל לבדו במדבר ולהתארח במאהלים בדואים, ותקופה מוזרה לא פחות שיהודים מישראל ומוסלמים מעזה החליפו מתנות בחגים), קשרתי את הכבש לסלע גדול והתרחקתי במהירות, מקשיח את ליבי לנוכח פעיות הנטישה, יודע שבמהרה יגיע אחד מהבדואים ויצרף את השה האובד לעדר המקומי.
רק לפני כמה שנים העזתי לעמת את הזיכרון הזה מול אבא שלי (שבינתיים כבר עבר לעולם שכולו אסאדו). על החלק הראשון היתה בינינו הסכמה. בקשר לחלק השני – ובכן, נאמר זאת כך: אבא שלי זוכר שהמנה העיקרית בפסח ההוא היתה נורא טעימה.
היום הרמתי טלפון לאמא, לראות אם היא יכולה ליישב בין הגרסאות. “לא היה שום דבר כזה”, היא אמרה, “מה פתאום”. נכון שהיו לו הרבה פועלים וגם חברים מעזה, אבל המתנה הגדולה היחידה שהיא זוכרת היתה ארגז גדול של מנגו, בתקופה שעדיין אי אפשר היה להשיג אותו בישראל. והרי לנו קופסת שרדינגר משולשת: מצד אחד הכבש שוחרר. מצד שני הוא היה טעים. ומצד שלישי הוא בכלל לא היה.
ומה אנחנו למדים מכל הסיפור? ראשית, ואולי זה כבר לא כזה סקופ אבל עדיין חשוב לזכור – שהמציאות אינה אלא אוסף אקלקטי, לעתים סותר, של נרטיבים אישיים המתחזים לאמת ודאית. אבל שנית, וחשוב מזה – כשבאים לסכם את ההיסטוריה, איש לא טורח לשאול את הכבש.
אח אהוב בן שרמוטה
היום כבר אין הורה שפוי שיניח לילד שלו לצאת לבד בשבת למדבר, והמתנות היחידות שאנחנו מחליפים עם העזתים מגיעות ממיטב מפעלי הנשק בעולם. אבל הלקח ההוא עדיין תקף: אף אחד לא סופר את הנרטיב של הכבש. והכבש הזה הוא אני. ואת. ותושבי עזה. ותושבי איראן, ואזרחי לבנון. אנחנו המון דומם ומדמם, תמונת רקע סטטית ביקום שבו ממש כמו עם הכבש – אנחנו נדרשים לבחור אחת משתי מציאויות הופכיות וסותרות.
בדיוק כפי שאני זוכר את קרירות רוח המדבר האביבית באותו לילה גורלי, אבא שלי זכר לפרטי פרטים את טעמו המופלא של הכבש. איך זה יכול להיות? ובדיוק כפי שאנחנו מרגישים – מה מרגישים, יודעים בוודאות – שישראל מגנה על עצמה מפני שואה שניה, כך הפלסטינים ותומכיהם מרגישים – לא, יודעים בוודאות – שישראל מבצעת רצח עם, קודם בעזה, עכשיו בלבנון.
איך זה יכול להיות? איך זה שכמעט בשום מקום לא מתקיימת איזו תמונת אמצע, מציאות אינטגרטיבית יותר? חלק מזה קשור ללא ספק ביכולת האנושית הפלאית לבנות את תמונת המציאות בהתאם לתפיסת העולם, ולא להפך (ועל כך אפשר לקרוא בהרחבה בשיחה של אירית ינקוביץ עם ד”ר
פינקי פיינשטיין בעמ’ 36). אבל חלק אחר, שהולך והופך מרכזי יותר, קשור בעדשה הכי משמעותית בתהליך בניית המציאות שלנו: תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות.
כמו בפיזיקת הקוואנטים, המציאות תלויה בנקודת המוצא של השואל ובאלגוריתם שנבנה סביבו. אם אתה יהודי ישראלי, דור שני לשואה, בוגר טקסי זיכרון ועצמאות, בוגר צבא, לא מצליח לשכוח תמונות וסרטונים מ-7 באוקטובר, צופה בשידורי הטלוויזיה הישראלית וגולש בווינט או בוואלה, משתף פוסטים של מפונים ויורד לממ”ד פעם-פעמיים בשבוע – ישראל היא אומה קטנה, מוקפת אוכלוסייה רצחנית וצמאת דם שבה כולם רוצחים בפוטנציה, וצריך להשכים להרגם.
אם את פלסטינית – עזבי, אם את תושבת ברצלונה או מילאנו או סינגפור – ואת רואה בטלוויזיה במשך שנה תמימה צילומים של שכונות חרבות, תינוקות כרותי איברים וילדים יתומים ברחובות עזה וביירות, ורואה גם פוליטיקאים בכירים מישראל מדברים על “שיטוח עזה” ועל אזרחים “בני מוות”; ואם יש לך במקרה חבר פייסבוק או שניים שמתגוררים בלבנון או ברצועה או סתם מזדהי WOKE – הרי שאין ספק, ישראל היא אומה מטורללת שמבצעת רצח עם.
במשך עשרות השנים שאני יורד לסיני התיידדתי עם לא מעט ערבים. חלקם בדואים או מצרים, חלקם ממדינות מוסלמיות אחרות: ירדן, עיראק, סוריה, סודן, לבנון, איראן. קומץ מהם הפכו לחברי נפש אמיתיים, אחרים ל”חברי סיני”, כאלה שהקשר איתם מתקיים רק במפגש הפיזי. ויש גם אחרים, חברי פייסבוק: אנחנו לא בקשר, אבל רואים זה את הפוסטים של זו וככה נשארים בתודעה. אחד מהם, מטעמי ביטחון שדה נקרא לו כאן עלי, הוא ירדני עם שורשים סורים. מוזיקאי חובב, צוללן נלהב, ליצן לא קטן. יצא לנו פה ושם לחלוק שאכטה, לשיר ביחד סביב אותה מדורה, להחליף חוויות על טיול השקיעה של אתמול ומעל לכל – לייחל ליום שבו ייכון שלום במזרח התיכון, ונוכל לבקר זה בביתו של זה. תמונת הנושא של עלי בפייסבוק כמעט זהה לשלי – זריחה מעל לים בחוף האהוב על שנינו, ויש לנו עשרות חברים משותפים, מפה ומשם.
ביום שלאחר הריגתו של יחיא סינוואר (או “חיסולו” בשפה העברית המתחדשת), עלי פרסם בפייסבוק תמונת AI של שדה ירוק עם דיוקנו של סינוואר וכיתוב באנגלית – “תמיד תישאר בליבנו יא יחיא”.
בשעות הקרובות התנהל מתחת לפוסט הזה הדיאלוג הבא בינו לבין חבר מישראל, נקרא לו כאן אלי:
“עלי אחי האהוב, ציער אותי מאוד לראות את התמונה הזאת. אתה יודע שסינוואר אחראי לרצח של תינוקות ואונס של בחורות?”
“אלי יקר, מציע לך לא להזכיר רצח של תינוקות. 15 אלף הרגתם בעזה ועכשיו ביירות מתמלאת גופות קטנות”
“יא עלי, ישראל לא הורגת בכוונה אפילו תינוק אחד, בטח שלא אונסת”
“תגיד אתה טיפש או מסטול? אתה לא יכול להפציץ שכונות ובתי ספר ובתי חולים ואז כשמתים תינוקות להגיד וואלה לא התכוונתי”
“אתה אהבל או רשע? הרוצחים של סינוואר התנפלו על אנשים כמוך וכמוני שרק רצו לרקוד, שחטו אותם ואנסו את הבחורות”
“אחרי 50 שנה של כיבוש ודיכוי מה חשבת, שירקדו איתם? ואף אחת לא נאנסה יא אפס”
“רוצה שאני אשלח לך תמונות וסרטונים של העדויות שלהן, של דם על המכנסיים? אני לא מאמין שהבנאדם שקראתי לו חבר יכול לתמוך באנשים כאלה, אתה צריך להתבייש!”
“רוצה שאני אשלח לך תמונות רק מהיום של תינוקות עם המעיים בחוץ בביירות יא בן שרמוטה?!”
השיחה נמשכה, ובסופה הם הגיעו להבנה ונזכרו באהבה שהם רוחשים זה לזה. סתם, נראה לכם? המשך ההתכתבות הכיל פחות ופחות טיעונים והרבה יותר קללות, ובסופו של דבר הם הסירו זה את זה מרשימת החברים. ועכשיו זה לא יראה תמונות של סינוואר גיבור ותינוקות לבנוניים גוססים, וזה לא יראה תמונות של צעירות שנאנסו ונערים שנשחטו, וכולם ימשיכו להיות צודקים, איש איש בתיבת הקוואנטים האטומה שלו.
במקרה אני מכיר את שניהם. לא היכרות אינטימית, אבל לגמרי מספיק כדי שאוכל לומר בביטחון מוחלט: עלי הוא איש טוב, רגיש וחומל שיתפרק מבכי אם תשב אתו בחוף מישהי ותספר לו שנאנסה באכזריות. ואלי הוא איש טוב, חומל ורגיש שבחייו הפיזיים לא יעמוד במראה של תינוק שמעיו נשפכים מתוכו. אבל זה העניין: הם לא צריכים. כל אחד מהם יידחק יותר ויותר לשוליים הקיצוניים של המציאות שלו ויראה רק מה שמתאים לאמונות שלו. עלי הוא איש שלום במהותו, אני מוכן להישבע על זה. וגם אלי. וכרגע הם מאוד קרובים להרוג זה את זה, בינתיים רק דרך המקלדת. התינוק מביירות, הנערה מנובה – אלה רק כבשים, חומרי גלם בתוך הנרטיבים הקולקטיביים שנכתבים מעל לראשיהם.
יש רק מלחמה אחת
זאת הבעיה בתקופה שלנו: שכמעט ואין מרחב או לגיטימציה לנרטיבים פרטיים, אנחנו חייבים לבחור באיזה סיפור קולקטיבי גדול מהחיים ולהיצמד אליו. אם נחרוג נישאר לבד, שנואים מכאן ומכאן. אנחנו יכולים להתפלא ואף להתפלץ איך זה שנפש טובה כמו עלי לא מוכנה לגנות את סינוואר, בשעה שנפשות טובות כמונו לא מוכנות לגנות את הרג האזרחים ההמוני בלבנון או בעזה. למרות שהממשלה שלנו מונהגת על ידי חבורה משיחית ופלילית, המיתוס המכונן של צה”ל ואחדות בימי מלחמה חזק יותר, ופתאום אותם ארגונים שהפגינו בעד הפסקת הלוחמה ומשא ומתן להחזרת החטופים – מארגנים הסעות וארוחות למילואימניקים בלבנון. אין מקום לסימני שאלה. במהלך השנים מפלס האלימות עלה ועלה לממדים מפלצתיים (אצלנו בגלל מעשי טרור, בצד הפלסטיני או הלבנוני בגלל דיכוי וכיבוש שלנו ושל השליטים שלהם), וכך הפכנו קהי-חושים למוות. למעשה, קהות חושים למוות היא השלב הקודם, עכשיו אנחנו כבר בשלב תאוות המוות. לחסל, להשמיד, למחוק. לבלוע במשיכת כתפיים וצקצוק את ה”הותר לפרסום” היומי, בתנאי שהרגנו להם יותר. כשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכולם בכל הצדדים, שאינם אלא צד אחד: אנשים שבעומק נשמתם שוחרי שלום ואחווה, אבל הוכפפו לחלוטין לנרטיבים אל-אנושיים של דם קדוש.
מאיפה אני מעז לטעון שאנשים, בעומק נשמתם, שוחרים שלום ושלווה? קודם כל כי אני יודע מעל לכל ספק שאני כזה, ואני לא חושב שאני מוטציה. ושנית, בגלל הקופות מלבנון. תוכלו לקרוא את הסיפור המרתק הזה בהרחבה אצל
נורה תבור (עמ’ 8), אבל נוכחתי בכך כבר כשהעלנו את הפוסט הראשון בנושא, בניסיון למצוא אנשים שיעזרו לה לחלץ את אלמנתו של הקוף המיתולוגי טכטוך ואת היתומה הצעירה שלו מההפצצות בלבנון. היה מדהים לראות כמה אנשים התגייסו מיד למשימה בכל ליבם, כולל קציני צבא בכירים וקשוחים, פוליטיקאים ציניים וחיילים טרופי-שינה. כך קרה בפרק הקודם של הסיפור, כשטכטוך חצה את הגבול מלבנון וחיפש בית, וכך גם עכשיו כשהנזירה הלבנונית שמטפלת בחיות נאלצה לפנות את פינת החי שלה כשהאזור כולו הופצץ. לא היה אדם אחד שסירב להגיש עזרה במבצע המסובך להצלתן של שתי קופות מתופת המלחמה.
איך זה שבתוך כל הפחד והרעש והשנאה אנשים עוזבים הכל כדי לעזור לשתי קופות? כי הן פטורות מתלות בנרטיבים הלאומיים שלנו, וכך מאפשרות לנו להתחבר לחלק קדום וראשוני שנטוע בנו: החמלה למי שדומה לנו. כרגע, באופן אירוני, אנחנו יכולים לראות את הדימיון שלנו לקוף יותר משאנחנו יכולים לראות את הדימיון שלנו לפלסטיני. אבל כן, דווקא בתקופה כל כך נטולת חמלה אנחנו זקוקים למפלטים האלה, למקומות שבהם נוכל להיזכר, ולו לרגע קט – מי אנחנו באמת, במה באמת האמנו לפני שגויסנו לסיפור הקולקטיבי. בגלל זה גם במהלך כל הפלישה הקרקעית לעזה ולחאן יונס הוצפנו והפצנו תמונות וסיפורים של חיילים שהצילו שם כלב או חתול או שועל או במבי. יכולנו להתבונן בתמונות האלה ולומר – הנה, לא איבדנו צלם. הנה, זה מי שאנחנו.
וזאת האמת, הן לגבינו והן לגבי השכנים שלנו. ככה זה בני אנוש, זה מי שאנחנו, למרות שזה ממש לא איך שאנחנו מתנהגים או מתבטאים כרגע. “ברור שהיינו מעדיפים להציל שועלים וקופות כל היום”, אנחנו אומרים לעצמנו, “אבל מה לעשות שהחיים הם מלחמת קיום אכזרית”?
האמנם? אלה החיים, או שזה מיתוס? כולנו כבר כמעט מוכנים ללחוץ במו אצבענו על הכפתור האדום ושיתפוצצו כולם קיבינימט, אבל האמת לאמיתה היא שלי ולך אין שום מלחמה עם האיראנים. פגשתי לא מעט איראנים מחוץ לישראל, והחיבור היה בדרך כלל מהיר וחם. הם לא האויב שלי ואני לא האויב שלהם. האויבים של שנינו הם מכתיבי הנרטיבים, אלה שטוב להם שנמשיך להאמין במיתוס המלחמה. ויותר מזה: ממשלת ישראל אינה אויבת של ממשלת איראן, וממשלת איראן אינה אויבת של ממשלת ישראל. למען האמת, הן בנות ברית. הן גם נוהגות כבנות ברית, ומעולם לא התנהלה פה מלחמה כה מתואמת שבה כל צעד ושעל מוכרז מראש, וכל תגובה עוברת דרך הקודקודים בארה”ב, רוסיה וסין. הברית בין ממשלת ישראל לממשלת איראן חזקה, כי יש להן אויב זהה במהותו.
האויב של ממשלת איראן הוא העם האיראני, והפחד הכי גדול שלה הוא שהאזרחים שם יפסיקו רגע לפחד מישראל (או מכל איום חיצוני אחר), יתנערו ממנה בשאט נפש, ואולי גם ישפטו את ראשיה על פשעי העבר (איראנים רבים נאסרים, מעונים ונרצחים בגלל התנגדות למשטר).
ובהתאמה, האויב של העם האיראני הוא ממשלת איראן.
האויב של ממשלת ישראל הוא העם הישראלי, והפחד הכי גדול שלה הוא שהאזרחים פה יפסיקו רגע לפחד מאיראן (או מכל איום חיצוני אחר), יתנערו ממנה בשאט נפש, ואולי גם ישפטו את ראשיה על פשעי העבר (ישראלים רבים נעצרו ונעצרים על התנגדות למשטר, משטרת ישראל הופכת למיליציה שלטונית אלימה ואמצעי התקשורת מנוהלים בנוקשות על ידי מעגל סגור של הון-שלטון).
והאויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא הממשלה שלו.
טוב חאלאס
אופפפפףףףף אני נאבק כבר שבועיים בטור הזה, זאת האמת. הוא מתסכל ומעצבן אותי, זאת האמת. אני קולט כמה אני נזהר ונשמר ומזגזג בין קליפות ביצים ומדבר על קופים וכבשים ונעזר במשחקי לוגיקה – כל זה כדי להגיד משהו שנראה לי כל כך מתבקש ופשוט ומובן מאליו. הורס אותי שלומר באופן ישיר את הדבר הזה נחשב במקרה הטוב לטמטום ובמקרה הרע לבגידה; כל המלחמה הזאת היא פשע ואיוולת. אפשר היה להחזיר את השבויים ולעזוב את זה מזמן. אנחנו לגמרי יכולים, וצריכים, לחיות בשלום עם הפלסטינים ועם הארצות שסביבנו. היוזמה הסעודית, למרבה הפלא, עדיין על השולחן.
אני יכול להיכנס פה לפלפולים גאו-פוליטיים ולהישען על ניסיון (רדום) של 30 שנה בתקשורת כדי לנמק ולהסביר, אבל ממש לא בא לי. אני רוצה עולם שבו לא צריך לנמק את זה. אני מתעקש לחיות בעולם שבו לא צריך לנמק את זה. זה העולם האמיתי, לא שטיפת המוח המדממת שאנחנו עוברים פה מיום היוולדנו.
נעים מאוד, אני הכבש, וזאת האמת שלי: נולדתי כאן בתוך המרחב הזה, ואני מרגיש בו בבית. בערך שליש מרשימת המועדפים שלי בספוטיפיי הוא מוזיקה ערבית, אני לא שורד יום בלי שמן זית בלאדי (שאני ממלא בבקבוקי קולה משפחתיים אצל חוסאם בפרדיס), אני מרגיש פי אלף יותר בבית בסיני מסביב למדורה הרב-לאומית מבהיכל התרבות בתל אביב. בחו”ל אני תמיד מתחבר אינסטינקטיבית לאנשים שמתבררים כבעלי מוצא סורי, לבנוני, מצרי או פלסטיני.
ויכולים לקפוץ מיליון איש ואשה ולהגיד לי – אבל איפה אתה ואיפה הנוח’בה, ומצד שני יכולים לקפוץ מיליון ולהגיד לי: בזמן שאתה מדבר הצבא שלך טובח באזרחים, ולכולם אני אגיד נכון, בדיוק, תראו לאן האמונה שאין ברירה אחרת הביאה אותנו. לאן הביאה אותנו – את כולנו – התפיסה שאפשר לפתור את זה בכוח. לאן הביאו אותנו – את כולנו – פסיכופטים תאווי-כוח שרואים בנו משאב זול וזמין. עוד אלף חיסולים לא יעזרו לנו, אלף נוח’בות לא יעזרו להם. רק יקברו אותנו עמוק יותר.
אני יודע שבחשבון האסטרונומי של אדוני המלחמה אף אחד לא סופר אותי, או אותך קוראת יקרה. אבל אנחנו לא צריכים לחכות יפה בתור לספירה היומית. אנחנו יכולים לצאת מהתיבה המכושפת ולהרחיק מבט מעבר לאלגוריתם הקבוצתי שלנו, ופתאום נראה סרטונים של אבא בעזה שמאחל לנו מביתו ההרוס חג סוכות שמח ומייחל לשלום, ופוסטים של אזרחים מאיראן שמקווים שבכוחות משותפים נצליח להפיל את משטר האייתולות המתועב. ואולי גם אנחנו נושיט יד, נביע צער על האבדות בצד השני, ונודה שגם המשטר שלנו מתעמר בנו וסוחר בחיינו.
★★★
לפני כמה זמן הייתי בפסטיבל מוזיקה במדבר ופגשתי שם חבורה של חיילים משוחררים. אחד מהם זיהה אותי ופצח במונולוג נרגש של הזדהות עם הגיבור של הספר שלי “פרא”. “זה היה כאילו כתבת אותי”, הוא אמר על הדמות שהיא אולי סמל התום האולטימטיבי, ברנש שמאמין בפיות ושלא יפגע ביתוש. בשעה שהוא המשיך לדבר, מה שתפס את עיניי היתה חולצת הטריקו שלו, מסיום קורס כלשהו בצבא. היה עליה ציור של מסגד שלצידו נשק וקסדה ומלאך המוות, והכיתוב “תדע כל אם ערביה שגורל בנה תלוי בידיי!!!”
אז מי הוא הבחור הזה – תם לב ומלא חמלה, או מלאך המוות? התשובה היא כמו ההגדרה האולטימטיבית למהותו של חלקיק קוואנטי: לא פחות ולא יותר מפוטנציאל. הוא יכול להיות מלאך, הוא יכול להיות מלאך המוות. הוא הגיע לצבא ילד, ראה מה שראה, והוא בצומת דרכים. מה האפשרויות שלו? ובכן כרגע הסיפור היחיד שמוצע לו, הקולקטיב היחיד שיאפשר לו להשתייך, הוא זה שגורס שלנצח נאכל חרב, שזה או אמהות ערביות שכולות או האמהות שלנו. כך זה היה גם בארה”ב של שנות ה-60, בזמן מלחמת וייטנאם. אבל פתאום, כאילו משום מקום, נבנה נרטיב חדש והתפוצץ בפסטיבל וודסטוק. “מה אם תפרוץ מלחמה”, שאלו ההיפים, “ואיש לא יבוא”?
ובחלומי פתאום, כאילו משום מקום, יוולד לו פסטיבל וודסטוק כנעני, אי שם על הגבול השרירותי שבינינו לבינם. המוזיקאים הכי גדולים בעולם יבואו בידיעה שלפסטיבל כזה יש פוטנציאל להפוך לאגדה נצחית. השמועה תעשה לה כנפיים, פה וגם שם, ובלי שום קשר לדעה פוליטית צעירים לא יוכלו להרשות לעצמם לפספס את האירוע המוזיקלי של העשור. מאות אלפים ינהרו מהנהר ועד הים, בשעות הראשונות עדיין נאחזים בבני קבוצתם, אבל מיום ליום תשוקשק לה התיבה והקוואנטים יתערבבו והנרטיבים יתמוססו בעשן כחלחל והכבש ידלג לחופשי, וצעירים סופסוף יתעסקו בדבר היחיד שאמור להעסיק אנשים בגילם – שה קסמים ורוקנרול.
קצת מזכיר לי את הנובה. כנראה פוסט טראומתי מתעוררת. הלוואי שיעבור בשקט. בבקשה שימו לב שיש מרחב מוגן
מילים כדורבנות