הייתי שמח לזרוק את המסכה, אבל אני לא מוצא אותה

היש צוהלת?

ההחלטה על ביטול חובת המסיכות החל מתחילת השבוע הזה לא עוררה בי שום שמחה. אפילו להפך, זה רק עצוב ומדכדך בעיניי.

בתחילת העידן הקובידי עדיין היתה לי מסיכה. בשבועות הראשונים עטיתי אותה במקומות ציבוריים לאו דווקא מתוך שכנוע עמוק, אבל הכל היה מטורלל ומבוהל וחשבתי שנזרום קצת ונראה מה קורה. 

אינטואיטיבית זה הרגיש מפוקפק מהרגע הראשון, וכעבור זמן קצר הבנתי שגם ברמה הרציונלית זה מופרך, כי ככל שניסיתי להבין את ההיגיון מצאתי רק את זה:

אם באמת הווירוס הזה עובר דרך האוויר – למה שהוא לא יעבור בחללים האינסופיים שבין המסיכה לפרצוף? אלמלא נחטפה התבונה האנושית הקולקטיבית על־ידי הקמפיין הדורסני (בצירוף חלוקת דו”חות במקרה הטוב, מעצרים אלימים בלא מעט מקרים אחרים), כל אחד היה תוהה על זה. ואולי נאמר זאת כך: גודלו של זרע אנושי הוא לפחות פי 10,000 מזה של וירוס, ובכל זאת איש לא היה מעלה על דעתו לכרוך ברישול רופף מסיכה במקום קונדום.

בשעה ש”ספקני מסיכות” הוקעו כרוצחי־המונים, כל בכירי הממשלה, המשטרה ומשרד הבריאות הופיעו במאות תצלומים כשהם מחוייכים וחשופי־פרצוף. המסיכות היחידות שהבליחו בתמונות הללו מדי פעם היו צמודות לפרצופם של מלצרים ונותני־שירות זוטרים. אפשר היה לפרש את זה רק באחת משתי דרכים (או שתיהן גם יחד): או שאלה שמצווים עלינו להתעטות יודעים שזה בולשיט, או שבכלל מדובר כאן על סמל מעמד שמפריד בין אדונים למשרתים.

אם דורשים ממני ומכולם לנקוט בצעד קיצוני שכזה אני צריך לפחות קצה־זנבה של הוכחה מדעית שזה מועיל (כי בניגוד למשרד הבריאות, אני לא מכחיש מדע). אבל לא קיבלתי וגם לא אקבל הוכחה, כי אין כזו. גם למשרד הבריאות אין, ולא היתה מעולם, והנימוק שהכריע היה דווקא “חינוך הציבור”, שזה כידוע לגמרי בסמכותם של פקידי משרד הבריאות. אין מחקר רציני אחד בעולם כולו שמוכיח שיש לשימוש ממושך במסיכה איזושהי תועלת בבלימת וירוסים, כפי שאין בעולם כולו הוכחות שאפשר לעצור יתושים ברשת דייגים. יש, לעומת זאת, לא מעט מחקרים שמצביעים על נזקים מעטיית מסכה על איברי הנשימה לאורך שעות ארוכות בכל יום. גם זה אמור להיות מובן מאליו. ואמור להיות ברור שאפילו נניח שהיתה בזה איזו תועלת מינימלית, זה היה נכון רק לרגע שליפת המסיכה מעטיפת הניילון שלה, ואולי לשעה הקרובה בתנאי שנזהרים ומקפידים במיוחד; לא כשאלף פעמים ביום היא עוברת מהפרצוף לכיס עם הטישואים, לכיס האחורי עם הפלוצים, לתיק עם שאריות הסנדביץ’ משלשום וכן הלאה. ולא כשהיא נשארת על הפרצוף אחרי שהשתעלת או התעטשת או סתם הזעת. ובוודאי שלא אצל ילדים, שרק אלוהים יודע איפה הידיים שלהם היו לפני שהתעסקו עם המסיכה.

כל הוראות ההפעלה היו יריקה דביקה בפרצופה של התבונה האנושית: כשאני עומד במסעדה הווירוס מסוכן ואני חייב לעטות. מרגע שהתיישבתי, הווירוס נרדם ואני יכול להסיר בלי חשש; אם אני מעשן סיגריה אני כמובן יכול להסיר ואז הווירוס הנורא לא תוקף, אולי כי הוא מניח שהעישון הפסיבי כבר יעשה את העבודה; אם אני עוסק ב”פעילות גופנית” (נניח ריצה בפארק) אני פטור, אבל אם אני רץ אחרי האוטובוס בלי מסיכה אני פושע; בהתקהלויות צפופות חייבים מסיכה כמובן, אבל לא בבתי כנסת כי הווירוס שומר מצוות. 

ככל שעבר הזמן אפשר היה להיווכח שלמדינות שבהן הונהגה חובת מסיכה לא היה שום יתרון בריאותי על פני מדינות חשופות פנים. היתרון היחידי היה ליצרני המסיכות שעשו את הקופה של החיים, ולהיפוכונדרים שפתאום הפכו למלכי העולם.

התחשבות וסולידריות

היתה איזו תקופת ביניים שבה עדיין עטיתי פה ושם מסיכה למרות שכבר היה ברור לי שהנזק שלה עולה עשרות מונים על התועלת. כי ראיתי שאנשים סביבי מפחדים באמת ובתמים, ואני אוהב אנשים ואני פחות אוהב להפחיד אותם. אחד הדברים שהכי הכאיבו לי היה העלמת הבעות הפנים מהמרחב הציבורי, אז ציירתי על המסיכה שלי אף ופה מחייך.

אבל אז התחלתי לראות מסביב מסיכות מעוצבות ופרחוניות ושל מותגים ועם בלונים, והבנתי שהמחאה המחוייכת שלי מצטרפת לגל של נירמול, של קבלה והטמעה מלאה עד שהזוועה הופכת לאופנה חמודה. אז על המסיכה הבאה שלי כתבתי “כיסוי תחת”. לא יפה, אני יודע. אבל זה מה שזה היה, הבה נודה. הסיבה המרכזית לציות לא היתה אמונה רציונלית מלאה, אלא שילוב של פאניקה מהונדסת ושל פחד פשוט מקנסות. וככה גם קברניטי הממשלה ומשרד הבריאות ניווטו את דרכם, ובכל פעם שהוכרזה “עלייה בתחלואה” היא נומקה ב”חוסר המשמעת של הציבור”. 

אני חושב שקו השבר שלי היה דווקא בהפגנות בלפור. כביכול הציבור שהכי חרד לזכויות־אדם ולדמוקרטיה, מוכנים להניף את סמל השלום מול מכת”זיות ואלות של שוטרים – אבל מפנים רמות דומות של זעם ושטנה כלפי מי שלא עטה מסכה. ההפגנה האחרונה שלי עם חבורת בלפור היתה כשאיש אחד חצה בריצה את כל הדרך מהמדרכה הנגדית ועד 15 ס”מ מהפרצוף שלי כדי לצרוח עלי שאני מסכן את חייו.

התחלתי להרגיש שהמעשה הסולידרי הוא לא להזדהות עם הציפוי המבוהל והממושמע, אלא עם הרוח האנושית שהלכה ונאטמה מתחת לפיסת־בד תכלכלה. להזכיר לכל מי שנקרה על דרכי שלכל אחד מאיתנו יש פנים ורגשות, ושנשימה חופשית היא לא איזה פרס שמקבלים מהשלטון. ושציות עיוור הוא הווירוס האנושי הכי מסוכן וקטלני.

חייזר

אחרי האפיזודה ההיא זרקתי לפח את המסיכה האחרונה שלי. 

החוק – גם לדברי ניצן הורוביץ, קיסר הבריאות – אומר שמי שמסיכה גורמת להם נזק מסיבות רפואיות או נפשיות פטורים מלעטות אותה. אני רואה את עצמי לגמרי שייך לקטגוריה הזאת, מסיבות נפשיות: עטיית הסמרטוט המגוחך וחסר־התועלת על הפנים במרחב הציבורי משפילה אותי, היא גורמת לי להרגיש כמו אידיוט, היא מבטלת את האנושיות שלי והיא מונעת ממני את אחד המשאבים הכי חשובים בחיי: לחייך אל אנשים ושיחייכו אלי בחזרה.

זו חווייה מאוד סוריאליסטית להיות במשך למעלה משנה גלוי־הפנים היחיד בעולם שעוטה חיג’אב סטרילי. לא פעם כשעשיתי את דרכי לקופה בחנות, כבר מרחוק היתה הקופאית מושכת בתנועה אינסטינקטיבית את המסיכה שלה עוד מעט מעלה. המסיכה הפכה למשהו כמו מזוזה – חפץ מיסטי בעל כוחות הגנה עליונים מפני האופל. בעולם מלא סכנות ותלאובות כשלנו (בעיקר עבור מי שצורכים את ערוצי התקשורת המרכזיים), פיסת הבד הזו הפכה לחפץ מעבר מרגיע, כמו הדובי דודו שהיה לי בילדותי. היגיון קשור לזה כמו שהוא קשור למזוזות. ולכן כבר לא היה טעם לשאול למה לעזאזל אנשים שנוסעים לבדם בתוך האוטו הסגור שלהם עדיין עוטים מסיכה. הם מרגישים בטוחים יותר, הם הפנימו את האמונה המיסטית. אולי המסיכה תציל אותם גם מתאונה.

במשך שנה וחצי ללא מסיכה, קיבלתי דו”ח פעם אחת (בכוונה, הלכתי להפגנה קטנה על חוף הים כשהיתה חובת עטייה גם על החוף ואמרתי לקצין הכעוס שירשום שאני מבקש להישפט. עד היום לא זומנתי לצערי). כשאני נשאל על מסיכה בכניסה למקומות ציבוריים אני אומר בחיוך וברוח טובה שיש לי פטור. לא מתריס, לא רב או מתווכח. בפעמים הנדירות שאני מתבקש להראות את הפטור שלי אני מסביר בנועם שבקשה כזו היא עבירה על חוק החיסיון הרפואי. ואני מזכיר לעצמי ליצור כל הזמן קשר עין עם אנשים, לקרוע חור בבועת הניכור נטולת הפנים.

בוריס הקצב

ובכל זאת, פה ושם הרוחות מתלהטות. לפני שבוע עצרתי לקניות בסופרמרקט בדרך הביתה. כשהגעתי לקצב (סליחה ומחילה מהצמחונים והטבעוניות, יש לי פטור מטעמים ארגנטינאים, ואתם יכולים לפרש את המשך הסיפור כקארמה) הוא דרש ממני לשים מסיכה. איש מבוגר, למעלה משישים, מבטא רוסי כבד. הזכיר לי את סבי המנוח שמריהו (שהיה בעצמו קצב). אז כרגיל חייכתי אל הסבא’לה החביב ואמרתי לו שיש לי פטור.

“לא מעניין אותי פטור,” הוא הרעים עלי, “בלי מסיכה אין שירות.”

הוא מאוד כעס. היה ברור שהוא רואה בי פושע מסוכן ומחליא. לקחתי צעד אחורה כדי שלא יפחד מהחיידקים שלי והרגעתי אותו שהכל בסדר, השומר בכניסה כבר אישר את קיומי. אבל זה רק הרגיז אותו יותר והוא עבר לשאגות.

במשך כל השנתיים האלה אני עושה מאמצים – לפעמים גדולים מאוד – לא לאבד חמלה ואחווה כלפי אזרחים, אפילו כשהם הופכים להיות שוטרים, גם כשהם מגיבים בתוקפנות. מכיוון שאני מאמין במדע אני יודע מה פחד קיומי עושה לנו: רוב הפעילות המוחית עוברת למוח האחורי, מוח הלטאה הקדום, זה שממונה רק על הישרדות בסיסית: תקוף, ברח או קפא; כל השכבות האבולוציוניות המאוחרות שהפכו אותנו ליצורים עם הראש הכי גדול בפלנטה כמעט מפסיקות לתפקד. במצב הישרדות אין מקום לחמלה, הכלה, אחווה ונאורות, הן הופכות ללוקסוס מיותר. בוריס (שם בדוי) משוכנע שהוא במצב הישרדות. הוא רואה חדשות, הוא רואה את הקמפיינים של משרד הבריאות. והוא באמת מאמין ברעיון המוטרף שעכשיו זה אני או הוא, אין מקום לשנינו.

חיפשתי את מנהל הסופר, אמרתי לו שבא לי לגמור עם הקניות ולהמשיך הביתה. הוא ליווה אותי אל בוריס וביקש ממנו לשרת אותי. “יש לו פטור?”, דרש בוריס לדעת. “כן, יש לו”, השיב המנהל. “אתה ראית פטור שלו?”, התעקש בוריס. “כן, ראיתי”, שיקר המנהל. ורגע אחרי שהוא הלך, מה בוריס אומר לי?

“מסיכה. בלי מסיכה אין שירות.”

אני מודה שכבר לא חייכתי. שמעת את המנהל, אמרתי לו, בוא נגמור עם זה ושנינו נול להמשיך בחיים, בסדר?

אבל שום דבר לא היה בסדר. עכשיו השאגות של בוריס כבר לווו בהטחת סכין הקצבים על הדלפק שוב ושוב, ואז בנפנוף הלהב קרוב יותר ויותר אל פרצופי הבלתי ממוסך. פניו היו סמוקות, עיניו רשפו. בוריס, אמרתי לו (לא באמת בוריס, נו), אתה מאיים עלי עכשיו בסכין. “כן!”, הוא צעק, “מה תעשה? מה תעשה?”

תכלס שאלה מצוינת. עומד מולי בנאדם במצב הישרדות ומנופף בסכין אימתנית, קולו שואג, ורידיו נפוחים.

מה תעשה? המחשבה הראשונה שלי היתה אוקיי, נעוף מפה ונקנה כבר משהו בפיתה איפשהו. אבל לא יכולתי. כי עומד מולי אדם ומאיים עלי בסכין בגלל שהפנים שלי לא מכוסות במזוזה, סליחה, מסיכה. ואם אלך עכשיו גם אני שותף. אז ניגשתי שוב למנהל, שנאנח ואמר מה יהיה עם בוריס הזקן הזה, ואז ביקש מבוריס לזוז לרגע ושירת אותי במקומו.

כשיצאתי לחניון החשוך ראיתי שאני צועד מהר מהרגיל אל האוטו, והדופק התחיל להירגע רק כשטרקתי את הדלת.

אבל זה כבר נגמר, לא?

מאוד מסקרן – ברמה האנתרופולוגית וברמת הפסיכולוגיה האנושית – טקס הסרת המסיכות שעליו הוכרז. שעת השי”ן נקבעה למוצ”ש האחרון בשעה 20:00 (למרות שאני מניח שכמו עם שעת יציאת השבת, המועד המדויק נבדל במה דקות בין ירושלים לתל־אביב). 

ביום חמישי הלכתי לתצפית בסופר הקרוב לביתי. רוב האנשים עדיין היו עטויים, אבל פה ושם ביצבצו פנים חשופות. למחרת בשישי, כבר בערך שליש מהקונים היו חשופים או עם מסיכות סנטר, ואפילו קופאי אחד. אבל הרוב עדיין עטו. אין כמובן שום דרך רציונלית לנמק את זה, בטח שלא דרך מדעית, אבל בדת לא צריך נימוקים, רק סמכות מיסטית עליונה. כי ככה אמרו, זה כל הנימוק הדרוש.

ולכן ההכרזה על ביטול חובת המסיכות היא לא סימן לכישלון הקמפיין אלא אולי להצלחתו המסחררת: חינוך הציבור הושלם. אפשר לנהל את חייה של האוכלוסיה בלחיצת מתג שרירותית. הציבור אסיר תודה. איזה צ’ופר, אמרו שמותר.

יכול להיות שהמורדים הכי גדולים עכשיו יהיו אלה שימשיכו להסתובב עם מסיכה בציבור. זאת הדרך היחידה לשמור על עצמאות, לא? להגיד “זיבי, אתם לא תגידו לי מתי לשים ומתי להסיר, הגוף שלי שייך לי.” 

ומה יעשה בוריס, כשאבוא אליו לסופר ביום ראשון בלי מסיכה? פתאום הכל בסדר? כל השנאה והפחד פשוט ייעלמו ויהפכו לאור ואהבה? וכל מי שנסעו לבד ברכב עטויים – האם ירגישו בטוחים מספיק לצאת אל העולם חשופי פנים?

אנחנו מדינה בפוסט־טראומה, עולם בפוסט־טראומה. המסיכות היו רק חלק קטן ממדריך הפעלה שלם שכולו עיקור ואילחוש של המערכת החברתית: תקופה ארוכה אנשים נמנעו מלחיצות ידיים, שלא לדבר על חיבוקים, ובמקומם הומצא חיכוך המרפקים האנטיפתי; התקהלויות ומפגשים קבוצתיים הוקעו כפעולות אנטי־חברתיות מסוכנות, ואילו סטריליות וריחוק חברתי הפכו לתכונות נעלות; ילדים הוגדרו נשק בקטריאלי שמעמיד את סבא וסבתא בסכנת מוות; החיים עברו לזום, ולדום. 

זה לא נגמר בגלל שהסירו את האיסור. זה גם לא ייגמר כשיבטלו גם את ההחרגות במטוסים ושאר ירקות. זה ייגמר כשנשבור את האילוף. כשנדרוש דיון פתוח ושקוף. הממשלה היא לא אלוהים, לא נעשה ונשמע. חברת פארמה מושחתת עם דם על הידיים (היי פייזר, זה כתוב בעיתון, מוזמנים להגיש תביעת דיבה) היא לא נציגת מדע, היא מחללת אותו. 

השבוע פורסמו, אאוט אוף דה בלו – מודעות לגיוס עובדים/ות ל”פרוייקט בדיקות קורונה בבתי־ספר”. התעריף העסיסי – 300 שקל ליום עבודה בן 3-4 שעות. תחילת העבודה – שימו לב: 1.5. כן, בדיוק יום הסרת המסיכות.

מה?

לא אמרנו שנגמר? 

ככל שזה תלוי בממשלה, במשרד הבריאות ובתקשורת ממש לא: מנסים קצת פוליו, קצת דלקת כבד, מסבירים בטלוויזיה בפנים חתומות שבסין לא היתה ברירה אלא להפריד את הילדים מההורים לטובת בריאות הציבור. וכאמור, מבשלים את “גל התחלואה” הבא אצל הילדים.

אבל מתחת לפני השטח חל שינוי גדול. זה יכול להיגמר צ’יק צ’ק ולא בגלל החלטה מלמעלה, אלא כי הטבע האנושי חזק מכל אילוף, במיוחד כשזה מגיע לאינסטינקט הבסיסי של הגנה על הילדים. קמפיין חיסון הילדים נחל כישלון מוחלט. ההורים מרדו, אמרו עד כאן. מעל 80% מההורים שברו את האילוף. והספקנות מחלחלת כלפי מעלה: שלושה מכל ארבעה מבוגרים שקיבלו חיסון ראשון לא קיבלו בוסטר. ועכשיו הגיע הזמן להגיד גם – אף אחד לא מתקרב לילד שלי עם מטוש בבית הספר ולא אכפת לי כמה משלמים לו ליום. לא תשתמשו בילדים שלנו כדי ליזום התעללות נוספת. לא מקבלים יותר פקודות, לא רוקדים לפי החליל בלי שיקול דעת, לא עוברים לדום, לזום ולשום כלום בלי ביסוס מנומק ומעמיק. די, נגמר. הציבור עזב את השיחה.