שבוע הספר

קסם

לפני כמה ימים, מישהו שאני לא מכיר בירך אותי בסופרמרקט ושאל “נו, איך בילית את החג?”

ניסיתי להריץ במוחי במהירות את חגי היהודים, שאותם אני זוכר בעיקר בזכות העובדה שלילדה יש חופש ואני יכול לישון כמו בנאדם. בסוף נכנעתי. הוא נראה מאוכזב:
“שבוע הספר העברי, בנאדם, איזה מין סופר אתה?”
האמת שזאת שאלה טובה, אין לי מושג איזה סופר אני. סופר שלא חוגג ולא זוכר את חג הספר, גם לא מקפיד לקרוא את מדורי הספרות, או להשתתף בפאנלים ובכנסים ספרותיים. בגדול, סופר מאוד לא ספרותי.

דווקא בילדותי ובנערותי נשקף לי עתיד הרבה יותר רציני. בלעתי ספרים בלי הכרה. היה לי אישור חריג לשאול מהספריה בכל פעם שלושה ספרים. לפחות אחד מהם הייתי מחסל כבר בדרך הביתה (עניין של 15 דקות הליכה בלי ספר, ולפחות חצי יום עם).

בגיל 13 כבר קראתי כל מה שקפקא כתב. בכל פעם הייתי מגלה עוד סופר וחורש אותו. היינריך בל ההומניסט המופלא, גינטר גראס המוזר ומעכיר–השלווה, ארנסט המינגוויי הגריזלי הפראי והרומנטי, ופטריק ווייט האוסטרלי המואר עם “יורדי המרכבה” הבלתי נתפס. וגם כל המאסטרים של פריחת ספרות המד”ב בשנות השבעים: רוברט סילברברג, אורסולה ק. לה–גווין, רוברט היינלין ופילפ ק. דיק. זה היה הקסם הכי גדול שהכרתי, 22 סמלים מפוזרים בסדר מסוים על נייר שיכולים לשגר אותך לעולמות או יקומים אחרים, לתוך גופם ונפשם של אנשים שמעולם לא התקיימו.

מבחינתי, חיים שבהם יניחו לי לנפשי עם ערימה אינסופית של ספרים נשמעו כמו דיל לא רע. הספרים גם היו הגוגל שלי (לצד אמא שלי). בכל פעם הייתי לוקח מהספריה שני ספרים של סיפורת, ואחד שלימד אותי משהו. פיזיקה (לא הנוסחאות, עליהן הייתי מדלג, אלא הרעיונות וההרפתקה התודעתית), זואולוגיה, פסיכולוגיה, ספרי לימוד עצמי (למדתי גרפולוגיה רגע לפני שכולם עברו להקלדה), ביוגרפיות, ספרי מסע.

בשנים ההן בהחלט ידעתי בדיוק מתי נופל שבוע הספר העברי, ועם האישור מההורים לבחור לי שלושה ספרים הייתי מסתובב בין הדוכנים כמו ילד בחנות ממתקים. כי ספר שהוא כולו שלך זה לא כמו לשאול מהספריה, זה חבר לכל החיים. פה ושם הייתי רואה באחד הדוכנים מישהו שחותם על ספריו והייתי מתרגש כאילו חזיתי באגדת ספורט.

אז איך הפכתי לסופר כל כך לא ספרותי? וחמורר מזה (הנה אני עומד לחלוק איתכם סוד אפל שיחסל סופית את הסיכויים שלי לערוך אי פעם את מוסף הספרים של “הארץ”, או אפילו לשטוף את הכלים בפינת הקפה שלהם): כבר שנים לא קראתי ספר אחד שלם. דפדפתי, התחלתי, רפרפתי, דילגתי, עיינתי – אבל לא קראתי ספר אחד מההתחלה עד הסוף כבר שנים.

עוגת ענווה

איך, מתי ולמה ירדתי משביל הזהב הספרותי? כל הנסיבות היו אמורות להוביל אותי למחוזות שבהם מדברים בלהט על ארס–פואטיקה, על כתיבה רזה, על פוסט מודרניזם ועל תור הזהב בספרות השוודית. עשיתי בגרות בספרות (אחת משתי התשיעיות היחידות שלי) ויכולתי לצטט פסקאות נבחרות מספרים שנכתבו לפני 100 שנים. אז מה קרה פתאום?

תשובה אחת אפשרית לשאלה הזאת היא שהתחלתי לכתוב.
תשובה אחרת אפשרית היא שהתחילו להיות לי חיים.
בואו נתחיל עם האפשרות הראשונה, יותר נוח לי איתה משום מה.
איפשהו בתקופת הצבא התחלתי לנסות לכתוב ספר ראשון. והנה עצת–זהב לסופר/ת המתחיל/ה: לעולם אל “תתחיל/י לנסות לכתוב ספר”. זה לא הולך ככה. שמעתי שסטיבן קינג (גאון עם מוח חולני שכל הכשרון המטורף שלו זמין רק לחובבי ספרי אימה) הרצה בפני סטודנטים לכתיבה אנגלית בארה”ב, ומישהו מהקהל הפנה אליו את השאלה “אני בדיוק סיימתי במקביל לימודי מנהל עסקים וכתיבה אנגלית. האם כדאי לי להתמסר לכתיבה?” “אם יש לך ברירה,” ענה לו קינג, “אז לא”.

כפי שגיליתי, אתה לא כותב ספר כי החלטת שהגיע הזמן לנסות לכתוב ספר. אתה כותב ספר כי אין לך ברירה. כי זה מתפוצץ ממך, כי חייך לא יהיו חיים ושנתך לא תהיה שינה עד שתוריד את הדבר הזה לנייר. אבל אז עוד לא ידעתי. היו לי כל מיני התחלות, מאוד ספרותיות יש לציין. עם תוגה קיומית, קשרים גלויים וסמויים לעולמות תרבותיים רב–שכבתיים, דימויים מחוכמים שנחצבו בדם יזע ודמעות, רומן על–זמני מיסטי בין מלצרית תל אביבית לבין אלסנדרו בוטיצ’לי שחי 650 שנה לפניה – ובקיצור, המון זבל יומרני שכל תכליתו להראות לעולם כמה אני חכם וכותב נפלא. למרבה המזל אפשר אולי לעבוד על כל העולם כל הזמן, אבל לא על עצמך. במילים אחרות, שוב ושוב הייתי משתעמם למוות ונוטש באמצע. לא היה באמת אכפת לי מהגיבורים, לא הזיז לי מה יהיה בסוף, והקשר היחיד בין הסיפור לבין החיים שלי היה שרציתי להיות סופר.

התקופה ההיא העניקה לי את אחת המתנות הכי חשובות, כמו שאומרים באנגלית – פרוסה של עוגת–ענווה. זה שאתה כותב יפה זה כלום, זה ועדת–קישוט. הסופרים והסופרות שאהבתי לא ניסו להרשים אף אחד, הם היו עסוקים מדי במאבקים עם השדים הכי פרועים בתודעתם. ואני ילדון שמנת בן עשרים וצ’ופצ’יק שחושב שהעולם זה שיעור הספרות של המורה נחמה.

אז חזרתי לבית–ספר: התחלתי לכתוב בעיתונים, טורים אישיים (כמו זה) וכתבות מגזין. לזה הייתי בשל לגמרי, התנפלתי על כל טור כמו שסטיבן קינג מתנפל על הסיפורים המופרעים שלו, התפוצצתי על הנייר. אולי עדיין לא הייתי מוכן להשאיר משהו לדורות הבאים, אבל לשבוע הבא כן.

בשיא ההצלחה, כשהייתי ילד–הפלא הרשמי של העיתונות, זכיתי בעוד שיעור חשוב בענווה. עורכת של אחת ההוצאות הגדולות לאור פנתה אלי בהצעה מפתה: לקחת את “ספר האגדה” של ביאליק ולכתוב אותו מחדש, בשפה שתנגיש אותו לילדים בני זמננו. “בכיף” אמרתי לה. הנה וואחד הכרה, שגם שכר נאה בצידה. הכל היה ממש סבבה עד שניגשתי לעבודה. ואז גיליתי שאין סיכוי שבעולם. כשניסיתי לקחת פיסקה כלשהי ולכתוב אותה מחדש בעברית נורמלית גיליתי איזה מכשף היה המניאק הזה ביאליק. הוא לא ניסה ללכוד את הסיפור במילים, אלא נתן לסיפור להתגלם מעצמו דרך מילים. בניסיון לעבד את זה יכולתי להבין מה הוא עשה שם, אבל לא איך לעזאזל הוא עשה את זה.

אז הפסקתי לנסות לכתוב ספר.
מזל, אחרת לעולם לא הייתי מצליח.

לכתוב פרא

בזמן ובאנרגיה שהתפנו לי התחלתי לחיות קצת יותר. בזמן שכותבים בני גילי כבר הוציאו רומנים וכתבו תסריטים, אני חיכיתי לרגע שבו, כמו שאמר סטיבן קינג, לא תהיה לי ברירה ואיאלץ לכתוב ספר. בינתיים שיכללתי ושיחררתי עוד ועוד את הכתיבה בטורים בעיתון. וחיכיתי.

מי זה הגבי המקורי, הנקי, נטו? איך נשמע הקול שלו? מה הוא רוצה? לא ההורים שלו, לא התרבות שלו, לא החברים שלו, לא בת הזוג שלו, לא המורים שלימדו אותו או השירים שהוא שמע או הספרים שהוא קרא. מי הוא ומה הוא רוצה מהחיים האלה?

זאת הפכה להיות השאלה הכי חשובה בחיים שלי. לא ברמה הפילוסופית, לא במישור האינטלקטואלי. ברמה הקיומית. כל החלטה שאקבל וכל פעולה שאבחר תלויה בזה. והדרך היחידה שיכולתי לקבל שם בהירות היתה, פתאום הבנתי, בעזרת סיפור. סיפור על בחור בן 27 שמתעורר משלוש שנים של מוות מוחי. המוח שלו נקי, אפס השפעות, אפס זכרונות, כמו תינוק. אבל בניגוד לתינוק יש לו גוף של מבוגר וזכויות של מבוגר, הוא חופשי ועצמאי בעולם. אדם רוטשילד, הגיבור של “פרא”, נולד כדי לעשות את המסע הזה עבורי, לענות לי על השאלה הכי חשובה בחיים שלי.

עכשיו כבר לא היה לזה שום קשר לכיבוש המקום שלי בקתדרה הספרותית, אדם רוטשילד לא רואה אותה ממטר. אפילו לא היה לזה קשר לכל הטכניקה ששיכללתי בשנים האלה: לאדם רוטשילד יש אוצר מילים של ילד בן 10, אין לו מושג בסימני פיסוק והוא לא יכול לכתוב דברים כמו “מרהיב” או “עוצר נשימה” אלא רק “מאוד מאוד מאוד יפה”.

שמונה שנים לקח לי להשלים את פרא. כתבתי עם המון הפסקות. באמצע חייתי – לפעמים את חיי שלי, לפעמים (ובעיקר בשנה שבה חייתי באמריקה בקרוואן) השאלתי את גופי לאדם, שיבדוק בשבילי כל מיני דברים. רוב הזמן החיים שלנו התערבבו. לא היה שום דמיון בין התהליך המשובש והמזוגזג הזה לבין הכתיבה המרוחקת והיהירה שאפיינה את הניסיונות הקודמים שלי. לא כתבתי כדי להיות סופר, לא כתבתי עבור המבקרים ואפילו לא עבור הקוראים – כתבתי עבור עצמי. כל יום שבו אדם רוטשילד היה תלוי באוויר השאיר גם אותי תלוי. לא היתה לי שום ברירה.

אין לזה מדף

באמצע של כל זה התפלקה לה באדולינה. גם את זה כתבתי בעיקר לעצמי. חזרתי לישראל אחרי הנדודים באמריקה פלוס שנה בהודו, למדתי על כל תא בבשרי ששמחת החיים שלי תלויה אך ורק בגישה שלי ולא בשום גורם חיצוני, ועכשיו הייתי זקוק למשהו שיחקוק את זה גם בתודעה שלי. ואין שום דבר שעושה את זה יותר טוב מסיפור טוב.

כתבתי את באדולינה כי הייתי חייב לקרוא ספר כזה, ולא מצאתי. בגלל זה הוא בכלל לא דומה – לא בצורה, לא בשפה ולא בתוכן – לשום ספר אחר. בגלל זה אף הוצאה לאור בישראל לא רצתה להדפיס אותו (“אין לזה בכלל מדף בחנויות, לא ברור לאיפה זה שייך”).

אם הייתי מנסה לכתוב ספר, או מנסה להיות סופר, באדולינה לא היה נכתב, וגם לא פרא. ואלמלא עליזה ציגלר והפרקים הראשונים של פרא, יתכן שבאדולינה לא היה רואה אור. ומי יודע כמה עוד באדולינות יש איפשהו.
בילדותי כשבלעתי ספרים, זה היה עבורי עולם של חופש מוחלט, כל קשת התודעה האנושית פרושה לראווה. אבל הדפסה של ספרים היא עסק, שעם השנים הפך כמו הרבה תחומי אמנות למאוד קפיטליסטי: נוציא את זה לאור אם נחשוב שזה יביא הרבה כסף. לא אם נאהב את זה או אם נחשוב שזה טוב או חשוב. ומאז ומעולם זה גם היה עולם מעמדי, עם קליקות וסטטוסים וסנוביות אינסופית.

פעם ישבתי עם כריסטופר ליטל, גדול הסוכנים הספרותיים בעולם, במועדון הג’נטלמנים שלו בלונדון. זה סיפור בפני עצמו – איך באדולינה היתה על סף להפוך להארי פוטר 2 ואז ממש לא, אבל נשמור אותו לפעם אחרת. ליטל, שבניגוד לשמו הוא איש ענק עם לב ענק ועם הגבות הכי ענקיות שראיתי, סיפר לי איך סדרת הארי פוטר הגיעה לעולם. ג’יי קי רולינג, כידוע, היתה עקרת בית אלמונית ומאוד לא ספרותית שכתבה חלק גדול מהספר הראשון על מפיות של בתי קפה. ליטל מיד הוקסם, אבל למרות מעמדו הרם בעולם הספרותי אף הוצאה לאור לא היתה מעוניינת לשמוע. כולם אמרו לו אותו דבר: “ילדים הפסיקו לקרוא, ופה יש חבילה של שני קילו, חבל על הזמן של כולנו”.

הספר נדחה על ידי עשרות הוצאות לאור, אני כבר לא זוכר את המספר המדויק. אבל אני כן זוכר מה ליטל עשה. הוא הדפיס על חשבונו מאה עותקים, וחילק אותם בחינם לילדים נבחרים בבתי ספר נבחרים, עם התנאי הבא: אם מישהו מבקש מכם להשאיל לו אתם לא מסכימים, אתם אומרים לו שילך ויקנה לעצמו בחנות.

בימים הקרובים התחילה תופעה חדשה בכמה בתי ספר נבחרים בלונדון: ילדים מסוימים נעלמו לחלוטין בתוך דפיו של ספר עבה עם כריכה מסקרנת ובקושי אפשר היה לדבר איתם. כשחברים ביקשו להציץ, הילדים עמדו בהסכם ואמרו להם ללכת לחפש. וילדים התחילו להגיע לחנויות ספרים באזורים נבחרים בלונדון ולבקש את הארי פוטר, ובחנויות אמרו להם שהם לא מכירים ספר כה. בעלי החנויות היו מאוד מבולבלים – איך יתכן שכשיש סוף סוף ספר שמלהיב ילדים, הוא לא מגיע לחנות שלהם? אז הם צלצלו לכל ההוצאות לאור לשאול אם הם אלה שהוציאו את ההארי פוטר הזה.

וחודש–חודשיים אחר כך כריסטופר ליטל נכנס אל המו”ל שהוא בחר ואמר בנחת “שלום, אני מחזיק את כתב היד של הארי פוטר”. והשאר כידוע היסטריה, רב המכר הגדול ביותר בעולם בכל הזמנים.
כמה הארי פוטרים לא מצאו להם אביר בדמות כריסטופר ליטל?

לא סחורה

זמן קצר אחרי שבאדולינה יצא לאור הגיע שבוע הספר, ומצאתי את עצמי במקום שבילדותי היה שמור לסופרסטארים: חותם על ספרים בדוכן ביריד. המציאות היתה הרבה פחות זוהרת. בדוכן שמימיני השתרך תור קבוע של מאות אנשים – מכרו שם ספרים שהיו מבוססים על איזו טלנובלת נוער. בדוכן שמשמאלי היה תור צפוף לרכישת ספרי בישול. אני באמצע, פעם ברבע שעה מישהו עושה טובה ומתקרב בכלל, ומה בדיוק התפקיד שלי? לדגמן את הספר? להיות סוכן מכירות?

באותם ימים המכירות של באדולינה היו מאוד צנועות. ביקשתי מהמו”ל להימנע מקידום בפרסומות, האמנתי שהוא צריך לעבור מפה לאוזן; והמו”ל שמח לחסוך הוצאות מיותרות על ספר מיותר ומוזר שכזה, והעדיף לשמור את התקציב לפרא.

זמן קצר אחר כך נסעתי לפורטוגל, שם התגוררתי בדירת פועלים נטולת זוהר כדי להכריח את עצמי לגמור כבר עם פרא. בזמן שכתבתי את הפרקים האחרונים, מאחורי גבי (חי חי חי), קרה משהו מלבב. יום אחד ההורים שלי סיפרו לי בשיחת טלפון ש”באדולינה” הגיח במקום התשיעי ברשימת 10 רבי המכר המובילים. זה נראה כמו איזו בדיחה באדולינית חיננית, אבל בשבוע שאחריו הוא כבר היה במקום השישי, ואז השני, ואז התמקם לו במקום הראשון, פתח ערסל ולא זז משם שנה וחצי (עד ש”פרא” הדיח אותו מהפסגה).

זהו סיפורו של הספר שלא היה לו מדף, שאיש לא רצה אותו. כמה שנים אחר כך פניתי לרם אורן, איש מקסים ובעל ההוצאה לאור “קשת”, שהיה אחד מאלה שסירבו לקבל את באדולינה (“תבין, אנחנו הוצאה קטנה שמתמקדת רק ברבי מכר. והספרון שלך מאוד נחמד, אבל רב–מכר זה לא”).

הצעתי לו להוציא לאור את “דיוטי פרי”, אוסף של סיפורי מסע שכתבתי לאורך השנים. כמובן שהוא הסכים מיד, כי אתה לא רוצה להיות האידיוט שסירב פעמיים לרבי מכר היסטריים. התוצאה: “דיוטי פרי” היה כישלון מסחרי מוחלט, ורק יודעי סוד נבחרים מחזיקים בעותק נדיר שלו. המסקנה: אף אחד לא יודע כלום, אף פעם. ספר זה לא מניות.

מוצאי חג

חג הספר העברי, מבחינתי, הוא לא יותר מקמפיין צרכני של יצרני ספרים. הוא לא בהכרח חג של סופרים, או של אוהבי ספר.

בכל שנה בתקופה הזאת התקשורת מתמלאת בדיונים עגומים על מעמדו הפוחת של הספר המודפס ומבכים את העובדה שאנשים כבר לא קוראים ולא קונים ספרים. אבל בספר אין שום דבר קדוש. הוא אמצעי, לא מטרה.

בני אדם תמיד היו ותמיד יהיו יצורים של סיפורים, אנחנו לא יכולים לשרוד בלי סיפורים. פעם צרכנו אותם בכיכר השוק מול הדוכן של מספר–הסיפורים, אחר כך דרך ספרים. היום, כמה ממספרי הסיפורים הטובים ביותר על הפלנטה כותבים תסריטים לסדרות טלוויזיה. אחרים עוקפים את ההוצאות לאור ומוצאים את הקהל שלהם ברשת. אחרים בוחרים לספר סיפורים דרך פורמטים חדשים ומלאי אפשרויות כמו הרצאות טד או פודקאסטים. לסיפור טוב תמיד יהיה קהל, הוא לא צריך מבצעים של שלושה ב–100 שקל.