ההיסטוריה הלא-מסופרת של הכסף – חלק א’

שלטון החוב

כסף. אין כמעט פעולה בעולם המודרני שלא צריך אותו, בין אם אנחנו רוצים לטייל או לאכול, להתלבש או לדבר בטלפון עם חברה – חייבים כסף. אבל למרות החשיבות המרכזית שלו בחיינו, קשה למצוא בית ספר או תוכנית לימודים שמסבירים איך זה עובד. מה זה כסף ומאין הוא מגיע? כן, אנחנו יודעים שהממשלה מדפיסה אותו ואנחנו מבזבזים אותו, ובדרך כלל מתפללים לזכות בפיס או בירושה טובה. אבל שם בדרך כלל נגמר הידע שלנו. המושגים המורכבים של עולם הכלכלה כל כך מרתיעים שרבים מוותרים מראש על הניסיון להבין, כיצד עובדת המערכת המסועפת שאחראית על הכסף שלנו. וחבל, שכן אם יותר אנשים היו מבינים את טבעה ייתכן שהיינו מצליחים להינתק ממערכת השיעבוד והעבדות המודרנית הגדולה והנפוצה בעולם.

כדי להבין את הטענה שהכלכלה מבוססת על שיעבוד ועבדות עלינו לחזור 5,000 שנה לאחור, לתקופה שבה צץ לראשונה כסף. תהליך ההתפתחות של המערכת הזו מורכב מאוד וכולל אינספור אירועים, הסתעפויות ואנקדוטות – אפשר לכתוב עליו אנציקלופדיה שלמה. ולכן הכתבה לפניכם אינה הסיפור המלא, אלא גרסה מתומצתת של אירועים שהובילו לצמיחת הכלכלה המודרנית.

העדות הראשונה למערכת כלכלית-חברתית מגיעה מממלכת מסופוטמיה בעיראק, שבה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ומסמכים על דיונים בבתי דין. באותה תקופה עדיין לא נעשה שימוש במטבעות אלא בלוחות אבן שעליהם נחרטו רשומות, שתיעדו מי חייב למי מה וכמה.

השימוש ברשומות הללו החל להתפשט בהדרגה בעת מעברה של האנושות מקבוצות נוודים של ציידים-לקטים, שחבריהן חלקו את שללם, לשבטים חקלאיים נייחים שהחלו לפתח גידולי מזון ובעלי חיים למחייתם. המעבר לחיי קבע הוביל להתפתחות המסחר, תחילה בשיטת חליפין פנימית (שק תפוחי אדמה תמורת ביצים) ובתהליך ארוך של אלפי שנים בין קהילות שונות. החברה החקלאית, ולאחר מכן החברה העירונית והתעשייתית, הפכו יותר ויותר גלובליות עם התמחות כלכלית, מסחר ונדידה של מוצרים ואנשים בין מקומות שונים.

התרחבותה של תרבות המסחר הביאה איתה יתרונות וחסרונות. מצד אחד נהנו בני האדם משפע שלא היה זמין לפני כן – תבלינים אקזוטיים ממדינות רחוקות, פרטי אמנות וכלים חדשניים. מאידך, נטישת השבטיות יצרה בעיה חדשה; אם עד אז ידע החקלאי שיקבל משכנו או מבן משפחתו עגבניות תמורת שק חיטה שגידל, כעת היה עליו לקבל תמורה שוות ערך לסחורתו. הפתרון הראשון נמצא בשיטת הברטר, שבה כל צד נתן משהו וקיבל משהו, אך היא היתה מסורבלת שכן קשה היה לתאם בביקוש למוצרים; כדי לקנות שק חיטה החקלאי היה חייב למצוא מישהו שיהיה מוכן להחליף אתו עגבניות. עם הזמן נמצאו פתרונות נוספים לבעיה, בעיקר במוצרים שהיו נחוצים לכל בית אב. כך לדוגמה מלח הפך למעין מטבע קדום והמסחר במוצרים התבצע באמצעותו (מקור המילה משכורת, Salary הוא מהמילה הלטינית Sal, מלח).

ככל שחלף הזמן הלכו והשתכללו שיטות המסחר עד שאנשים החלו לסחור באמצעות מתכות, הן בגלל נדירותן והן כי אפשר היה לקבוע באמצעותן יחידת מידה קבועה. ערך חתיכת מטבע נקבע לפי סוג המתכת שלה ומשקלה. זהו גם מקור המילה “שקל” שמקורה בשפה האכדית, ששלטה בממלכת מסופוטמיה הקדומה. שם לדוגמה שימש השקל יחידת משקל של כ-11 גרם מתכת להערכת שוויה של סחורה. במשך הזמן, לצרכי נוחות נשיאה, רותכו חתיכות המתכת לדיסקים קטנים במשקל אחיד, וכך החל המסחר במטבעות לתפוס את מקומו בהיסטוריה.

העשירים מתעשרים

המלכים והשליטים באותה תקופה זיהו את הפוטנציאל של המטבעות הללו למטרותיהם, והחלו להטביע בהן את ערכן בספרות נוסף על סמלי הממלכה. הם חייבו את אזרחיהם לבצע עסקאות אך ורק במטבעות שעברו את אישורם והנתינים נתנו בהן אמון, וסמכו על כך שיוכלו לסחור במטבעות ללא חשש. וכך החלה להתבסס השליטה של מיעוט פריווילגי חזק על תודעת הציבור, על כספו ועל כלכלת העם.

השליטים דאז זיהו הזדמנות נוספת להתעשר; כאשר אזרחי הממלכה השתמשו במטבעות הרשמיים, והסתמכו על המספר שהוטבע בהן לקביעת ערכו (להבדיל ממשקלו), הם ערבבו את המתכות שמהן יוצרו המטבעות במתכות זולות יותר, כך שערכן למעשה היה נמוך יותר, ושלשלו את ההפרש לכיסם. כך למעשה נוצרה “אשליית הכסף” – מצב שבו שווי המטבע אינו זהה לערכו הריאלי בפועל, והשימוש בו מושתת על אמונם של הצרכנים כי הוא הכסף הרשמי. הפער הזה קיים עד היום במתכונת “מטבע פיאט” הנפוצה בעולם, שאינו מגובה בסחורה כלשהי כגון זהב או כסף. הוא בדרך כלל מוגדר על ידי הממשלה המנפיקה אותו כחוק, ונשלט על ידי רגולציה ממשלתית.

הפער בין ערך הכסף בפועל לערכו בשוק גדל עוד יותר עם הופעתן של שטרות הכסף בסין, במאה השביעית לספירה. השטרות הראשונים היו למעשה תעודות חוב פרטיות שהונפקו על ידי סוחרים כדי להחליף מטבעות ברונזה, שלא היו נוחים לנשיאה בכמויות גדולות. שטרות הנייר עצמם הונפקו לראשונה בתקופת שושלת סונג (960-1279 לספירה) והיו ידועים בשם “ג’יאו-דזי”. הם הקלו על המסחר רחב ההיקף וחוללו באותה עת מהפכה.

מערכת הבנקאות המודרנית החלה לרקום גידים בימי הביניים המאוחרים. עד אותה תקופה בנקים נתנו בעיקר שירותי אחסון לכסף וגבו עמלה תמורתם. השינוי המשמעותי התחולל כאשר הם החלו להלוות אותו בריבית. וכך נולדה במאה ה-15 שיטת ה”בנקאות ברזרבה חלקית”, מודל שבו הבנק החזיק בכמות קטנה יחסית של מזומנים מכספי המפקידים, ואת יתרת הכסף הוא השקיע בפעילות שהניבה לו הכנסות כמו מתן הלוואות, השקעה באיגרות חוב או מיזמים כלכליים.

השיטה הזו היא הבסיס למערכת הכלכלית העולמית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. היא מאפשרת לכל אדם לקבל כסף שאין בידו בעת הצורך, אבל בונה מערכת שבה החוב הכללי של הציבור כלפי הבנקים הולך וגדל עם הזמן. התהליך הזה מוביל לתלות הולכת וגוברת של הציבור במערכת הבנקאית ובאלה השולטים בה. וכך נוצר מצב שבעלי הבנקים צוברים כסף והשפעה חסרי תקדים.

משפחות כמו רוטשילד ומדיצ’י לדוגמה ניצלו את השיטה להעצים את כוחן ולהפוך לשחקניות מרכזיות בזירה הפוליטית והכלכלית של אירופה. משפחת מדיצ’י, שהתפרסמה בפירנצה במאה ה-15, היתה בין הראשונות שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במערכת הבנקאות. היא השתמשה בכספי ההלוואות לא רק כדי להגדיל את עושרה האישי, אלא גם למימון סחר באמנות, בתרבות ובפוליטיקה, דבר שהקנה לה השפעה רבה באיטליה ובעולם כולו. הבנק שלה, Banco dei Medici, היה אחד הגדולים והמשפיעים באירופה, ושלט ברבים ממוסדותיה הפיננסיים והפוליטיים של המדינה.

אך ללא ספק, אחת המשפחות שהפכו את הבנקאות לאמנות של עוצמה ושליטה גלובלית היתה משפחת רוטשילד. בסוף המאה ה-18 מייסד השושלת, מאייר אנשל רוטשילד, פיתח רשת בנקאות בינלאומית שחלשה על מרכזי הסחר של אירופה. בניו של מאייר הקימו סניפים בערים מרכזיות כמו לונדון, פריז, פרנקפורט, נאפולי ווינה, וכך שלטו על תנועת הכסף הבינלאומית. הרוטשילדים, כמו משפחות בנקאים אחרות, התעשרו לא רק דרך פעילות בנקאית שוטפת, אלא גם באמצעות שיטות לא פחות מוסריות. הם היו מהראשונים שהבינו את כוחו של מידע מהיר ויעיל, והשתמשו בכך כדי להשפיע על שווקים ולגרוף רווחים עצומים. דוגמה מפורסמת לכך היא השמועה שהופצה על ידי סוכן של המשפחה ביום הקרב בווטרלו, בשנת 1815. בעזרת מידע מוקדם על תוצאת הקרב הם גרפו רווחים עצומים בבורסת לונדון.

העושר והכוח הרב שצברו משפחות הבנקאים עורר מאז ומתמיד זעם בקרב הציבור הרחב. תחושת חוסר הצדק גברה כאשר הם צברו הון עתק והעם סבל מעוני וממצוקה כלכלית. הרגשות הללו, לצד תסכולים חברתיים וכלכליים נוספים, שיחקו תפקיד מרכזי במחאה שהובילה למהפכה הצרפתית בשנת 1789. הזעם על אי-השוויון הכלכלי, על ניצול ההמונים ועל חוסר היכולת שלהם לשפר את מצבם, הפך את הבנקאים למטרה מרכזית של התנועה המהפכנית, שחתרה לשינוי הסדר החברתי ולהפלת המעמדות החזקים.

למרות הזעם הציבורי הצליחו משפחות הבנקאים לשמור על כוח והשפעה, בעיקר בזכות קשריהם הקרובים עם האריסטוקרטיה והמעמד הגבוה. ייסודו של “בנק אנגליה” (The Bank of England) בסוף המאה ה-17 סימל את תחילתו של פרק חדש בביסוס השפעתן של אותן משפחות. באותם שנים מצאה את עצמה אנגליה בהובלת המלך ויליאם ה-3 בחובות עצומים, לאחר כמעט עשור של מלחמה עקובה מדם נגד צרפת בתקופתו של המלך לואי ה-14. כדי להמשיך ולממן את המלחמה הסכים מלך אנגליה לקבל את הרעיון של בנקאי צעיר בשם ויליאם פטרסון; להקים בנק מרכזי בבעלות פרטית, שיהיה לו היתר להנפיק שטרות חדשים ולהלוות אותם לכתר, כאשר בבוא היום הכסף יוחזר לבנק עם ריבית.

זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שניתן היתר לבנק פרטי להנפיק את הכסף הלאומי של מדינה, פעולה שהיתה שמורה עד אז רק לממשלות. גם שם הבנק – בנק אנגליה – היה שקר מתוכנן בקפידה, שכן הוא נועד להעניק לו מעמד של ישות ממשלתית, בעוד שבפועל היה פרטי ואחוז נכבד מן המניות בשליטתו היו, איך לא, של משפחת רוטשילד. מאייר רוטשילד אף צוטט כשאמר: “תנו לי להנפיק את כספה של האומה, ולא אכפת לי מי כותב את חוקיה”. ומאין הגיע הכסף שהבנק הדפיס, ואחר כך דרש אותו חזרה עם ריבית? ובכן, ניחשתם נכון – משום מקום.

הבנקאים חוגגים

גם במושבות הבריטיות באמריקה, תחושת חוסר הצדק הכלכלי והשליטה המוגזמת של גופים פיננסיים ריכוזיים הובילה לזעם ציבורי. למעשה, אחד הגורמים המרכזיים שהובילו למהפכה האמריקאית היה דרישתן של המושבות לעצמאות כלכלית, נוכח השלטון הבריטי שכפה עליהן תשלום מיסים כבדים, כדי להחזיר את החובות העצומים שנצברו מן השאיפות הקולוניאליסטיות של הממלכה הבריטית. בין הסיסמאות הידועות של המהפכה האמריקאית היתה הקריאה: “אין מיסוי ללא ייצוג” (No taxation without representation), אשר ביטאה לא רק את ההתנגדות למיסוי הבריטי, אלא גם את הרצון להשתחרר מהשליטה של הבנקאים והמערכת הפיננסית הבריטית. הכעס על כך שהם שולטים בכלכלה ובאמצעותה גם בגורלן של המושבות, תרם לגיבוש תחושת הזהות הלאומית האמריקאית וסלל את הדרך להכרזת העצמאות של אמריקה ב-1776.

אלא שהמאבק על השליטה במערכת המוניטרית האמריקאית לא הסתיים כאן. המהפכה הותירה את המדינה במשבר כלכלי עמוק והצורך הדחוף במקורות מימון חדשים הוביל את הקונגרס לפנות לרוברט מוריס, סוחר עשיר ומקורב לבנקאים שכיהן בתור המפקח על הכספים בארה”ב בין השנים 1781-1789, וחתר להקים בנק מרכזי בבעלות פרטית. כך נולד “הבנק של צפון אמריקה”, הבנק המרכזי הראשון של האומה שזכה להון ראשוני מהכתר הבריטי. אך כמו בנק אנגליה, גם זה הלווה לממשלה כסף שאותו יצר יש מאין ושלט בכלכלה של ארה”ב.

והציבור לא שתק. ההתנגדות הציבורית הובילה לכך שהבנק הורד מדרגתו כבנק מרכזי, והפך לבנק מסחרי פרטי במדינת פנסילבניה. אך הבנקאים לא ויתרו. אלכסנדר המילטון, עוזרו של מוריס ואחד מאדריכלי מערכת הכספים החדשה של המדינה, החל לקדם את הקמתו של בנק מרכזי חדש – הבנק הראשון של ארה”ב. גם הוא כקודמיו היה בבעלות פרטית עם יכולת להלוות כספים יש מאין לממשלה, והמשיך ליהנות מסטטוס של בנק מרכזי עד אמצע המאה ה-19. אז הצהיר הנשיא אנדרו ג’קסון, שהבין את הסכנות הטמונות בבנק מרכזי בבעלות פרטית, כי הוא לא יחדש את הזיכיון שלו. “הבנק מנסה להרוג אותי, אבל אני אהרוג אותו”, אמר ג’קסון בקמפיין הבחירות שלו ב-1832, “ג’קסון ולא בנק” (Jackson and No Bank) היתה הסיסמה שלו.

כאשר ניצח ג’קסון בבחירות הוא ניהל מאבק נחוש נגד הבנק וב-1835 הצליח לפרוע את החוב הלאומי. זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה האמריקאית שהמדינה השתחררה מן החוב לבנקאים. אך למרות המאבק לחירות משליטתם, הקמתו ב-1913 של ה”פדרל ריזרב” (הפד), הסמכות המוניטרית העליונה והבנק המרכזי של ארה”ב, הובילה בסופו של יום לכך שידם של הבנקאים היתה שוב על העליונה.

☀

חלקה השני של הכתבה יעסוק בהשתלטות הבנקים על הכלכלה העולמית, וכיצד ניתן להימלט משיניה המשעבדות של המערכת הכלכלית

☀