הבחירות הכי משעממות בהיסטוריה

מה רוצה מאיתנו מדינת ישראל? כאילו, באמת. הארגון הענק הזה, עם הבירוקרטיות העצומות שלו, המשרדים, המנגנונים, הארגונים, המינויים – מה הוא רוצה מאיתנו? כאילו, מה הציפיה? לשם מה כל הטררם הזה, זה עדיין ברור למישהו? ותסלחו לי על רצף סימני השאלה, אבל באמת, במערכת יחסים כל כך משמעותית כמו בין אזרח למדינה, אולי כדאי לעצור מדי פעם בפעם ולשאול: מה יוצא לי מזה? מה רוצים ממני?

ישראל הרשמית הכי אוהבת לדבר על שואה וסכנות: זה הדבר הכי קל לה בעולם, אולי בגלל שזה מציב עבורה רף מאוד מאוד נמוך. כל שעה שלא התרחשה בה שואה עצומה לאזרחיה היהודים של מדינת ישראל הרי היא לא רק בגדר נס גלוי, אלא היא הישג בטחוני–מדיני ראשון במעלה. אבל כמה כבר אפשר להתרשם מזה שלא כולם מתו עדיין? הטריק הזה עובד שנה, עשור, יובל שנים. בסדר. לא מתנו כולם, כל הכבוד לצה”ל, מה עכשיו?

השאלה המהותית הזו שהציבור היהודי בישראל נמנע מלשאול את עצמו במאמץ גדול מתחילה לבצבץ החוצה עכשיו, כשההתפרקות של המוסדות והאתוסים המרכזיים של הישראליות כבר לא ניתנת להכחשה. או, יותר נכון: אם היתה יכולת להכחיש שסיבת קיומה של המדינה הזו מפוקפקת למדי, באו שתיים וחצי שנות הקורונה והפכו את ההכחשה הזו לבלתי אפשרית. המדינה מתיימרת להגן עלינו, אבל אנחנו לא מרגישים מוגנים ברמה הפיזית, ובוודאי לא ברמה הרגשית, הכלכלית או בערך מכל בחינה אחרת. הצורך להדגיש לנו שאנחנו כל הזמן ניצלים משואה גדולה וממשמשת משיג את האפקט ההפוך ממטרתו: אם כל הזמן יש שואה שמתרגשת עלינו, מה עשינו בזה שיש לנו מדינה? מה הגליק הגדול? זה לא קצת מעייף להעמיד פנים שאנחנו הולכים למות ואז להעמיד פנים שניצלנו ברגע האחרון, כל בוקר מחדש?

לקראת הבחירות הבאות התחושה שלי, ואני חושד שלא רק שלי, היא שאנחנו עומדים לצפות בשיא הצבעה היסטורי, במובן השלילי.

אולי זו אחת הסיבות המהותיות שהבחירות הקרובות מרגישות כמו ההתפתחות המשעממת ביותר ביקום הישראלי. אין לאף אחד לא חשק ולא כוח להשתתף בהצגה הזו, אולי חוץ מקומץ שמאלנים ציונים שמשודכים בנימי נפשם וחשבונות הבנק שלהם לתעמולת כזב ציונית–היסטורית שכל מזרחי או פלסטיני יכול להסביר להם ברגע כמה היא שטויות במיץ עגבניות. למה זה כל כך משעמם אותנו? למה הבחירות בישראל משרות עלינו משהו שבין דכדוך להכחשה? האם זה רק בגלל שאנחנו תקועים לבלי התר בין מחנה ימין למחנה מרכז–שמאל שבהם אף אחד לא מתכוון לשנות כלום אף פעם, או אפילו מתכוון למה שהוא אומר באיזשהו נושא אי פעם?

לקראת הבחירות הבאות התחושה שלי, ואני חושד שלא רק שלי, היא שאנחנו עומדים לצפות בשיא הצבעה היסטורי, במובן השלילי. אף אחד לא אוהב ואיש לא מאמין עוד במפלגות הפוליטיות בישראל מעבר לקומץ קטן של פעילות ופעילים וסיבותיהם המשונות. אנשים מצביעים נגד, או בגלל אין ברירה, או כדי להראות לעצמם שהם לא התייאשו מהמדינה והנה, הם לפחות עושים משהו.

אני החלטתי להפסיק להצביע לפני הבחירות הקודמות, ואף טרחתי לנמק את החלטתי לראיון בהארץ (יסלחו לי קוראיי, בראשית עוד לא היה קיים אז): אמרתי שבעיניי זו הצגה חסרת משמעות, ושכל עוד מספר אדיר של בני אדם שנשלטים על ידי מדינת ישראל אינם רשאים להצביע למוסדותיה, הצבעה בבחירות האלה מצידי תהיה שיתוף פעולה עם השקר שישראל היא דמוקרטיה. מעטים הישראלים שמרגישים שותפים לסלידה העצומה שיש לי כלפי הכיבוש. זה ברור לי. אבל הכיבוש הוא רק סיבה אחת, כנראה, למשיכת ידיים מהשתתפות בתיאטרון הפוליטי הישראלי. בשנתיים וחצי האחרונות נוספו למעגל אי האמון הבסיסי במדינה מאות אלפי אנשים, ואולי יותר. אלה הביטו בתימהון ואכזבה עצומים כיצד המדינה שלהם – שאהבו והעריכו ושירתו וחיו בה וגידלו בה ילדים – הופכת אותם ברגע אחד, על סמך שיקולים מושחרים ומוסתרים, לבוגדים בחברה ולאויבי הסדר הטוב. “אנחנו היינו הסדר הטוב עד לפני רגע”, חלפה המחשבה בראשם, בלב מתכווץ מבושה ותחושת נטישה.

כשמדינה מסמנת בהינף אצבע מספר אדיר של אנשים כשוכנים מחוץ לגדר בעודם בחייהם זה מעביר צמרמורת בגבם של אנשים שלא בחרו כמוהם. כוח כזה, ונכונות להשתמש בו בצורה מופקרת כזו, לא רק מפחידים מאוד, הם גורמים לרצון להתנתק מהידיים שמחזיקות בו. השלכה כזו של ציבור אנושי ענק יוצרת תחושת ריחוק רגשי משמעותית מאוד. מאות אלפי ישראלים, אם לא יותר מזה, כבר לא יחזרו להסתכל על ישראל שלהם באותו אופן, ולא משנה מה יקרה.

עבור מדינה שמצבה הנפשי והתודעתי כל כך מסוכסך, אובדן כזה הוא תמרור אזהרה קיומי של ממש. אבל לא רק המתנגדים לכפייה בקורונה ושונאי הכיבוש מרגישים שנשארו מאחור: מה עם הערבים? מה עם הפריפריה? מה עם יושבי הפקקים האינסופיים ונוסעי התחבורה הציבורית המחרידה? מי בכלל חי בישראל ומרגיש שהמקום הזה עובד בשבילו, ואפשר לבנות עליו? לי בכלל לא ברור כמה אנשים כאלה נותרו, אבל די ברור לי שהם לא רוב, אלא מיעוט קטן והולך שיצטמצם עוד הרבה במשבר הכלכלי החריף והמשתק שהעולם נע לעברו בלי יכולת לעצור.

ישראל נמצאת במשבר תודעה אזרחי מהעמוקים שהיתה בהם, והאדישות, שלא לומר עויינות, כלפי תהליך הבחירה ה”דמוקרטי” שלה היא אינדיקציה מובהקת שלו. בכל העולם פרלמנטים מאבדים מכוחם והופכים לשיירים של תקופה רומנטית שאבד עליה הקלח, שבה הצבעה היתה משנה סדרי עולם. היום סדרי העולם נקבעים בממסדים בלתי נבחרים ובלתי מתחלפים, ובחלקם הגדול בלתי מוכרים לציבור הרחב. הרי האידיוטים של הפורום הכלכלי העולמי לא באמת מנהלים משהו, נכון? אני ממש מקווה שאף אחד לא חושב שהם המושכים האמיתיים בחוטים.

משבר הדמוקרטיה הוא אמיתי בכל העולם, והוא הועצם רבות על ידי הגישה המערבית הקלוקלת לקורונה, הפייק–מגיפה, ועל ידי התחושה שבחירה בעצם לא משנה כלום.

אבל ישראל הולכת ומאבדת מחיוניותה, והעולם הסמלי שלה הולך ונמחק מסיבות נוספות, ייחודיות לה. ישראל היא קורבן של סיפור פוליטי היסטורי סגור, מוגבל, חסר השראה ומטופש מאוד: פנטזיה מהמאה ה–19 על התחדשות קולוניאליסטית לבנה דתית–לאומית בלב המזרח התיכון, עם חומות תרבות ושפה בלתי חדירות מול סביבתה וגזענות עמוקה בתוך העם היהודי וכלפי שוכני הארץ האחרים.

את החזון הלא בשל הזה, הלא אנושי, הממסדים הציוניים אסרו עלינו להתאים לנסיבות הזמן המשתנות, מתוך הבנה שכוחם העודף והמוגזם תלוי בו: אם לא מצב מלחמה וערב–שואה תמידי, למה לכלות את כל המשאבים על כוח צבאי בלתי פרופורציונלי לחלוטין ותפיסת אדמות בלתי פוסקת, שמחריבה את הנוף ואיכות החיים, והסיכוי לפיוס? האתוס הציוני העתיק בעצמו גוזר על היהודים בישראל לחיות בספירלה ידועה לגמרי מראש של הרס, תוך קיצוץ אכזרי ומתמיד של כל כוח, יכולת וחשק לשנות כיוון. הקיפאון האידיאולוגי, הרגשי, התרבותי והנורמטיבי שישראל חיה בו הוא האסון הגדול שלה. בתרבות כזו שבה כלום לא יכול להשתנות אף פעם, אין באמת טעם לנסות, ואין שום הגיון להצביע או “לבחור”. כי אין באמת בחירה. אז למה לנו ההצגה הזו?
הפעם, כך נדמה לי, הישראלים יראו מה הם חושבים לא רק על המערכת הפוליטית הרקובה של המקום הזה, אלא על החזון שלו, זה שהם עוד לא מעיזים לדבר עליו בקול.