האדמה שלנו כרגע היא אי־ודאות
שיחה בין גבי ניצן לשי אור, יועץ הורים ומפתח השיטה "הורות כמעשה ניסים" - על הדרך לצלוח את התקופה הזאת מול הילדים שלנו
היי שי, אני רוצה להתחיל עם אירוע כביכול קטן שקרה לי ממש לפני שעה. הייתי בסופרמרקט והיתה שם אמא עם שני ילדים – ילד וילדה, בני סביבות 8-10. בשלב מסוים הילד התרוצץ והלך לאגף השוקולדים תוך כדי שהוא יוצא מטווח הראיה של אמא שלו. ברגע שהאמא קלטה את זה היא עזבה הכל, טסה אליו תוך כדי שהיא צועקת בקולי קולות. כשהיא מצאה אותו היא צרחה עליו: “מה אמרנו?! מה אמרנו?! אתה לא מתרחק מהעיניים שלי יותר!” ראיתי אותו מתכווץ, והתכווצתי גם בשבילו וגם בשבילה וגם בשביל האחות שהתבוננה מהצד. היה ברור שזאת לא הייתה סצנה רגילה בחיים שלהם. אני חושב שאחד הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם זה הפחד של הורה לאבד ילד, ופתאום הפחד הזה הפך למאוד מוחשי. בסצנה הזאת ראיתי איך הפחד הזה במלוא עוצמתו הבלתי ניתנת להכלה מועבר ברגע אחד לילד בן שמונה, וזה גרם לי לתהות – איך אנחנו יכולים להתמודד עם הפחד הזה מבלי להשליך אותו על הילדים שלנו? או שאולי זה בכלל לא אפשרי?
“כדי שלא יהיה בלבול, אני רוצה לפני שאנחנו צוללים פנימה להבהיר משהו: השיחה הזאת רלוונטית בעיקר להורים שנמצאים במצב מתפקד, במצב שהם יכולים לשאול שאלות עמוקות ויכולים לראות את המציאות מכל מיני זוויות שונות. השיחה הזאת פחות מתאימה להורים שנמצאים כרגע במצב של טראומה – הורים שבנם נחטף, שבן משפחה שלהם נהרג, שנעקרו מביתם ונמצאים במצב הישרדותי. להורים כאלה שיחה כמו כזאת לא יכולה לעזור, הדבר שהייתי ממליץ להם לעשות זה קודם כל לפנות לבעל מקצוע, לבקש עזרה ממומחה או מומחית כדי לתת לעצמם את המרחב הזה שבו אפשר להתייחס בכובד ראש וסבלנות למצב הבלתי נתפס שבו הם נמצאים. אני אומר את זה כי אני לא רוצה שאנשים יתבלבלו לחשוב ששיחה כמו שלנו יכולה לעזור כשנמצאים במצב תודעתי כזה, כי במצב הזה זה יהיה קשה מדי להקשיב, זה רק יעמיס ויקשה.
“עכשיו נחזור לשאלה שלך. לדעתי, הדבר הראשון שחשוב לזכור, והוא נכון תמיד אבל בעיקר אסור לחרוג ממנו בסיטואציה כזאת – זה להיות בחמלה, קודם כל כלפי עצמנו. אם לדוגמה אני נמצא בנעליים של אותה אישה בסופר שסיפרת לי עליה, אם בזמנים אחרים יכול להיות שזה מתאים שהיא תלך הביתה ותבקר את עצמה על זה שהיא ביישה את הילד מול כל הסופר, או שהיא הייתה תוקפנית כלפיו, עכשיו אין דבר חשוב יותר מבחינתה מלהיות סלחנית כלפי עצמה. למה? כי המציאות קשה, והיא לא יכולה, אולי אפילו אף אחד לא יכול להיות עכשיו עם הילדים כמו שהוא היה רוצה להיות. כשאנחנו נמצאים בחמלה כלפיי עצמנו זה אוטומטית מקל גם על הילדים שלנו. במקום להיות עסוקים בלנסות להיות מושלמים, הדרך הכי טובה לנהוג אם זיהינו רגע שבו שגינו היא פשוט לבקש סליחה, כמה שיותר מהר, ולהמשיך הלאה.
תמיכה בתקשורת בריאה
תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי
“דיברת גם על הפחד של לאבד ילד. אני לא איבדתי אף ילד אבל מאז ה-7 באוקטובר אני מלווה אישה מאוד קרובה שהילד שלה לא חזר מאותה מסיבה ארורה. וכמוה יש עוד אלפי אנשים בארץ שנמצאים בסיטואציה דומה, או לפחות מכירים מישהו שנמצא בסיטואציה כזו. הביטוי ‘הקרקע נשמטת’ הוא ביטוי עדין, כמעט לא רלוונטי לחוויה הרגשית הזאת. כי פשוט אין דרך, אין פה מה להסביר, אין פה מה לנחם או להבין. זו מידת כאב שהיא פשוט בלתי נתפסת. אני חושב שהדרך היחידה לתת לעצמנו אדמה בסיטואציה כל כך קשה היא קודם כל לוותר על האדמה כפי שהכרנו אותה. הנפש שלנו באופן אוטומטי כמו שולחת זרועות כדי להיאחז במשהו, להסביר את הדברים, להעניש את האשמים, להאשים את עצמנו, לצאת לתפקד ולעזור ולעשות, כל מיני דברים שהמטרה שלהם היא להחזיר משהו שכרגע לא ניתן להחזיר אותו – את הוודאות. ברור שיש אנשים שכבר מתחילים להרגיש את החזרה לשגרה, וזה מצוין, אבל יש הרבה שלא יכולים כרגע לחזור לשגרה, בין אם הילד נמצא במילואים או חטוף או מי יודע מה. האי-ודאות היא האדמה שלנו עכשיו.
“הסיטואציה הזאת של אי-ודאות היא לא חוויה שחדשה לנו כהורים. אמנם סדרי הגודל הם אחרים לגמרי, אבל אין הורה שלא חווה את זה במידה כזו או אחרת. אצלי נגיד יש את הסיפור הזה שכלב ענקי תקע לילדה שלי בגיל 3 ביס ענקי בברך והברך שלה נתלשה כמעט. ומאותו רגע שהאירוע הזה קרה התחילה ספירת שעות שבה אני לא יכול לשנות את זה, לא יכול לתקן את זה, אני לא יכול לעזור לה או להפסיק את הבכי שלה, את הכאב שלה, וכנ”ל לגבי הבכי שלי בפנים. זאת כמובן דוגמה קיצונית אבל יש המון רגעים כאלה, בדרך כלל קטנים יותר, שבהם אנחנו כהורים לא ידענו מה נכון לעשות, או מה יהיה. ובאותם רגעים קורה משהו מטורף – למרות שכביכול אני לא יודע מה לעשות, עדיין יש בי קול שיודע בדיוק מה צריך לעשות – הקול שנותן לילדה חיבוק, ששם אותה באוטו ונוסע איתה לבית החולים, שמשדר ביטחון ורוגע, למרות שבפנים הכל סוער.
אתה בעצם אומר – עכשיו, בתקופה שהחשיבה הרציונלית שלנו אומרת שאנחנו כהורים צריכים לתפקד פיקס, דווקא עכשיו – זה בדיוק הפוך, אנחנו צריכים להכיר בזה שאנחנו לא יודעים מה נכון.
“בדיוק. ועוד חלק מזה הוא לא לבזבז אנרגיה על ‘תחזירו את הגבינה שלי’. היא לא תחזור בקרוב. ואני חוזר לרגע שוב לנקודה של החמלה – בגישה של ‘הורות כמעשה ניסים’ ישנן 7 בקשות שכל ילד מבקש מההורים שלו, והבקשה הראשונה היא הבקשה לבית: ‘אמא, אבא, תנו לי הכלה לכל מה שאני מרגיש, תנו לי הגנה ותחושה שאני לא מאוים ושאני יכול לנוח במחיצתכם ולעצום עיניים. תנו לי את התחושה שאני מוזן ושכל הצרכים שלי מסופקים’. אלה המרכיבים של הבית. ואיך זה מתקשר לחמלה? כי החוויה הזו של בית לא יכולה להתקיים במצבי קיצון כאלה מבלי שנהיה מלאים בחמלה כלפיהם וכלפי עצמנו. כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים אני חייב יום יום לתרגל את החמלה הזאת באופן פעיל, להזכיר לעצמי שלא משנה אם פישלתי היום 100 פעמים – זה המצב עכשיו, ואני אוהב את עצמי כמו שאני, אני אחלה אבא.
“כמובן שזה גם בא לידי ביטוי מול בן או בת הזוג – לא לאתגר עכשיו, לא לנסות להתחיל שיחות על ביקורת ושיפור עצמי, להיות בחמלה כלפי התפקוד של השני ולהבין שכל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול ביחס למצב. עוד משהו שיכול לעזור הוא לתת למי שאיתנו זמן להתפרק, להישען, ואם אני יכול אז אני אקח פיקוד עכשיו, ואם אני לא יכול ובת הזוג שלי יכולה אז היא תיקח פיקוד על הבית. הכי חשוב לזכור לדעתי זה שאי אפשר להיכנס לנעליים של אף אחד בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת, וחמלה היא הדרך היחידה שאפשר לתקשר אם רוצים לחזק מישהו”.
“ולבסוף, ואולי הכי חשוב – להיות בחמלה כלפיי הילדים. הילדים שלנו מרגישים את כל מה שקורה בתוכנו. אני לא חושב שאני מחדש כאן באמירה הזאת משהו לאף הורה. אם אני נמצא במצב שבו אני עצוב, או רועד, זה לא משנה כמה אני אתפקד פיזית – הילדה שלי תראה שאין לי קרקע, וזאת תהיה ההשפעה הרלוונטית היחידה עליה. לא החדשות, לא מה שקורה מסביב, רק זה. ואני צריך לחמול עליה כשהיא מתנהגת בצורה שסוטה מההתנהגות הרגילה שלה. וכשהיא מערימה עליי עוד קשיים הדבר הכי נכון שאני יכול לעשות הוא לא לצאת עליה במאה קמ”ש, אלא להזין את עצמי, ולא פעם זה סותר את האוטומט.
כמו שבמטוסים הנוהל במקרה של מצב חירום הוא קודם כל לשים את מסכת החמצן על עצמי ורק אחר כך על הילדים?
“בדיוק. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מוזנים אנחנו צריכים קודם כל להיות מוזנים בעצמנו. אם אנחנו רוצים שהם יחוו את המציאות בצורה רגועה והגיונית אנחנו צריכים למצוא את הדרך לחוות את המציאות בצורה כזו בעצמנו”.
אני חושב שאחד האתגרים הענקיים להורים בתקופה הזאת הוא השאלה איך אנחנו מתווכים לילד את הסיפור של מוות מבלי לצלק אותו לכל החיים? ואני לא מדבר בהכרח על מוות של קרוב משפחה או מכר, אלא מוות שנחשפים אליו דרך החדשות, כל הזוועות האלה שממלאות את המסכים.
“בימים רגילים אני האחרון שיגיד שלאסור מסכים זה הדבר הנכון, כי הרבה מאוד פעמים כשמבוגרים מנסים למנוע מהילדים לצפות במסכים הם רק מגדילים את האימה שלהם מהדברים האלה, במקום שזה יצור הגנה לאותו פחד. אבל בזמנים האלה אני חושב שזה מאוד בריא מראש לא להדליק את הטלוויזיה. לא רק כשהילדים נמצאים אלא אפילו מול עצמנו. הרי גם לי, וגם לך, וגם כנראה לכל מי שקורא את זה אין דרך לעזור ולפתור דברים באופן מיידי. אין לנו דרך למנוע את מה שקורה, או לשנות את מה שמחליטים במסדרונות הממשלה. יש שלב מסוים שצפייה בעוד ועוד זוועות לא מגיעה מתוך חיבור למציאות ואכפתיות, אלא מתוך התמכרות והיענות למניפולציה של ברוני התקשורת שעכשיו יש להם את הסיפור המושלם שיכול להדביק אותנו למסך ימים שלמים ולהזין את עצמם ממנו בלי הפסקה. מבחינתי אין שום סיבה שזוועה שלא קרתה למשפחה שלי תיכנס לתוך הבית. אם זה קרה בתוך המשפחה ומישהו שמאוד אהבנו מת זה כמובן סיפור אחר לגמרי, אבל לייבא דרך המסכים זוועות שלא קשורות למשפחה שלנו לתוך התודעה שלנו ושל הילדים שלנו – אין לזה שום הצדקה, וזה רק יוצר התמודדות נוספת.
“לגבי השאלה של תיווך המוות אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא כשהילד שואל שאלה שקשורה לזה, המשימה שלנו היא לנסות בעדינות להקשיב מה הוא באמת שואל. לילדים שלנו יש חכמה פנימית מטורפת שמאפשרת להם להציף שאלות בצורות מאוד מפתיעות. אם אנחנו לא ישר מתנפלים עליו עם הידע שלנו, נגיד כשהילד שואל למה הרגו מישהו שהוא מכיר, הוא לא בהכרח רוצה לדעת את הגרפיקה של מה שקרה שם או מי זה חמאס ומי זה חיזבאללה ומה זה הכיבוש וכל זה. אפשר במקום זה לשאול ‘מה חשוב לך לדעת?’ ולקבל ממנו רמזים למה הוא באמת מבקש, ואז לתת את האינפורמציה באופן שהוא הוא לא ירגיש מבוהל מהשיחה הזאת. כלומר לא להביא את התיאוריות והידע שיש לי בצורה נטולת רגישות שמחוברת יותר אלינו מאשר אליהם. וגם, אם ילד שואל אותי על המוות ואני עכשיו מפורק, מרגיש קורבן של משהו שקרה ואני מנסה ברגע הזה לתווך לו את זה, סיכוי טוב שבתוך שלוש שניות אני אהפוך את הילדה בת החמש שלי לאמא שלי, כי היא תרצה להגן על מפניי הכאב, ככה שאם זה המצב זה ממש לא הזמן הנכון לשתף. עדיף שאני אלך רגע לעבד את הסיפור הזה עם עצמי”.
אני חושב שנקודה נוספת שחשובה בהקשר הזה ורלוונטית גם ליום-יום שלי כהורה היא לראות לא רק מה אני יכול לתת לילדה שלי, אלא מה היא יכולה לתת לי. כמבוגרים הרבה פעמים אנחנו מאבדים את המסלול לאורך הדרך, וכמו שאתה אומר הסיפור של התקשורת תופס אותנו ומהפנט אותנו. במלחמת יום כיפור הייתי ילד, נכנסתי לחדר שבו ראיתי את ההורים וסבתא שלי יושבים ליד הרדיו עם פרצוף רציני וסיפרו לי ש’פרצו קרבות בין ישראל למצרים’. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה ‘וואי, מגניב, יש טורניר אגרוף בין ישראל למצרים!’, מין תרגום כזה שהראש הילדי שלי עשה באותו רגע. וגם בהמשך המלחמה אני זוכר שהתייחסתי לזה כמשחק, ואותו דבר אני רואה שקורה עכשיו עם הילדים פה במושב – הם משחקים בכדור וכשיש גול הם צועקים ‘ישש! 1-0 לישראל, ניצחנו את החמאס!!!’. כשאני מסתכל על זה אני רואה שהמשחקיות הזאת היא אחת ההגנות התודעתיות הנפלאות שילדים משתמשים בה ומבוגרים נוטים לזלזל בזה בדרך כלל. השאלה שלי אליך היא האם זה נראה לך ריאלי להיעזר בילדים במובן הזה של להיכנס לפעמים לתוך העולם המשחקי שלהם, במקום לנסות לתווך להם את המציאות כפי שאנחנו רואים אותה?
“לחלוטין, זו התבוננות יפה מאוד. זה מזכיר לי את הסרט ‘החיים יפים’ של רוברטו בניני. כמו שאתה אומר אנחנו יכולים בהמון היבטים להיעזר בילדים שלנו כדי לראות איך לשמור על שפיות ועל פרופורציות. בין אם זה משחק כדורגל שהופך למשחק של ישראל מול חמאס או שבזמן השבעה בחלק מהבית כל הנערים והנערות רואים סרטים של הארי פוטר, כשהארי הוא הישראלי ו-וולדמורט הוא החמאס הרשע. זאת דרך שלהם לעבד את הדברים מבלי לאבד את עצמם בתוך הסיפור, וכמובן גם אנחנו יכולים ללכת אחריהם בעניין הזה.
תמיכה בתקשורת בריאה
תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי
אני חושב שאחד המקומות הכי מסובכים בתוך הסיפור שאנחנו נמצאים בתוכו הוא עניין הפחד. האם נכון בתור הורים להסתיר את הפחד שלנו מהילדים? כי אם הם ישאלו אותנו למה אנחנו פוחדים, התשובה שניתן להם עלולה לפגוע בבקשה שלהם לבית במובן מסויים.
“אני לא כל כך מאמין בפתרונות אצבע, אלא בהקשבה מדוקדקת ומוחשית מרגע לרגע. כלומר הרעיון הוא לנהל שיחה עם הילד ועם כל מילה שאומרים להסתכל לילד בעיניים ולראות איך הוא מגיב, ומשם להבין איך ממשיכים משם. כלומר להיות בהקשבה תמידית ולא לבוא עם איזה מסר שאני יכול להגיד או מישהו אחר יכול להגיד – ככה צריך להתנהג. ההקשבה, הטיימינג הנכון, ההתבוננות מאיזה מקום פנימי אנחנו מדברים, כל אלה מאפשרים לנו כל הזמן לשנות ולתקן. כמובן זו תשובה כללית אבל אני מקווה שזה קצת עוזר. עוד תשובה כללית כזו היא שאם הילדה שלי שואלת אותי אם אני מפחד, ואני עונה לה שכן, אני מפחד, אני רואה את זה כדבר טוב בעיניי. אפילו טוב מאוד. כי גם היא מפחדת, וזה הופך את הפחד למשהו שיודעים לחיות ולהתמודד איתו בבית. הוא לא משתק אותנו, וזה דבר שדורות על גבי דורות של הורים לא ידעו לעשות. זאת אומרת הם יצרו חזות כאילו הכל בסדר, וגרמו לילדים להבין שכל רגש שטיפה חורג מגדר הרגיל הוא חורבן. אז מצד אחד להגיד ‘כן, אני מפחד’, אבל מצד שני לא לנטוש, אלא גם כשאני מפחד להיות נוכח, לנשום, להסתכל בעיניים, לשדר לה שאני יכול עדיין להיות כאן בשבילה, ושאני יכול לקחת אותנו למקום אחר אם אחליט שאני רוצה לעשות את זה. להישאר במרחב של בחירה. הרעיון הוא לשדר שפחד הוא דבר לגיטימי, וגם כשהתחושה הזאת קיימת במרחב שלי, עדיין אפשר להישען עלי. ואז זה לא שאתה מקטין את תחושת הבית, להפך, אתה מרחיב אותה.
“ושוב אני מזכיר, זאת רק הדרך שלי. במהלך השבועות האחרונים כל אחת משלושת הילדות שלי באה אליי ושאלה אותי ‘איך אתה מרגיש?’, ומתאפשר לנו לדבר על זה בפתיחות, בגלל שסוג התקשורת הזה הוא חלק מהיומיום שלנו. וגם הן כבר גדולות, ככה שלא הייתה בעיה עם זה שהן יבואו לחבק אותי באיזשהו רגע. לא בגלל שהיא מחזיקה אותי אלא בגלל שאנחנו בתוך שיחה על זה.
“אני רוצה אבל לחזור ולהבהיר שבשביל לאפשר לעצמנו להיות גם במרחב של פחד וגם להחזיק את הילדים שלנו אנחנו חייבים הפסקות. כמובן שיש מקרים שאין מה לעשות, כמו נגיד אמא שבעלה יצא למילואים והיא עם הילדים 24/7. אבל גם שם חשוב למצוא את החבר או חברה שיכולים לעזור ולאפשר לך לצאת להפסקה קצרה. ההפסקות האלה הן קריטיות כדי שלא נתפרק, כי מי שלא לוקח את ההפסקות האלה דן את עצמו לחורבן.
“ואני רוצה להוסיף משהו אחרון לגבי מוות, והוא לא למהר להסיק שבגלל שיש מוות מסביב זה מעניין את הילד שלי. זה ממש נכון וטוב שילדים בכל גיל ובכל סיטואציה ימשיכו לחיות את החיים שלהם. ולא לנסות לדבר איתם על זה אם הם לא שואלים. וכמובן אחד הכלים הכי חזקים בשמירה על צורת החיים שלהם ולהתמודדות מול חוסר ודאות הוא השגרה. אם נגיד יש במשפחה הרגל כזה שכל ערב עושים סלט ואוכלים ביחד, עכשיו זה לא הזמן לוותר על ההרגל הזה, להפך – חשוב מאוד לשמור עליו”.
יש לי שאלה אליך בקשר לאבות. הסטריואטיפ התרבותי-חברתי מצפה שהאמהות יהיו יותר מיומנות בכל מה שקשור לטיפוח רגשות, והאבות בתקופה הזאת כביכול צריכים להיות גברים, להיות חיילים ולהגן ולהיות חזקים ולהשרות ביטחון וכוח. והרבה פעמים האבות מביאים את הדימוי הזה לבית מתוך תחושה שזה מה שהילד צריך, להיות עכשיו האריה, וזה עומד הרבה פעמים בסתירה ליכולת שלנו להראות לילד כמו שאמרת את המקום של הפחד שלנו, ומונע מאיתנו להרחיב את הבית כדי שיכלול גם את הרגש הזה. מה דעתך בנושא הזה? איך אנחנו צריכים להתנהל בתוך הסיטואציה הזו כאבות, כגברים?
“קודם כל, מי שבאמת הכישרון שלו זה בללכת ולהילחם בשביל כולנו עכשיו – תודה רבה, באמת. זה מדהים. ומי שיכול להקים ארגון של עזרה לנעדרים ולהיות גבר שם, גם נפלא. אבל לדעתי קריטי בזמן כזה שכל אבא יעצור לרגע כשהוא בבית, יסתכל לילדים שלו בעיניים, וישאל את עצמו ‘מה באמת הילד שלי צריך ממני עכשיו?’. לא ישר להיכנס לאוטומט הזה של האי-וודאות ולרוץ קדימה אלי קרב. בשבילי, הדבר הכי חשוב מבחינתי להביא לילדים שלי עכשיו הוא את חוסן שלי, לאפשר לילדים את החוסן הזה מתוך ידיעה שבמציאות ההישרדותית הנוכחית יש לכוח שלי משמעות. לא רק הכוח השרירי, אלא גם הנוכחות הגברית שלי. להיות בבית, להקשיב לילד שלי ולהראות נוכחות.
“זאת מתנה מטורפת שהרבה פעמים האמא לא יכולה לתת אותה לילדים, במיוחד לא לילדים בנים. הילדים הבנים שלכם שואלים את עצמם עכשיו שאלה – מה זה אומר להיות גבר בזמני משבר? האם להיות גבר זה לצאת ישר בדלת בלי להסתכל אחורה? או שלהיות גבר זה למצוא את הרגע להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם ‘אני שם לב אליך, חשוב לי מה שאתה עובר בתקופה המאתגרת הזאת ואני כאן להיות עוגן בשבילך’ – ולעמוד בהבטחה הזאת. אני חושב שאנחנו בזמנים מרגשים, כי סוף סוף מתחיל להיפסק העניין הזה של דור אחרי דור של לוחמים ישראלים שתפסו את ההורות שלהם כמשהו שמתקיים מהדלת והחוצה.
“ועוד דבר חשוב מאוד לדעתי הוא להבין שהמציאות זימנה לנו סיטואציה של כאב. כאב שלא ניתן להכחיש, להדחיק או לסלק. זאת המציאות. וסיטואציה כזאת יכולה להיות עבורנו הזדמנות נהדרת לעבור מלעסוק בניסיון לסלק כאב, ללעזור לעצמי ולילדים שלי לפגוש כאב, להיות ביחד בתוך הכאב. לסלק אותו אי אפשר, אז בואו נהיה בתוכו ביחד, ולא רק שזה לא יקטין את הבית של ילדים שלנו – זה ירחיב אותו”.
תגובות