דם הפרא

בסוף השבוע שעבר דייגו השתחרר שוב מהכלא, אחרי שריצה שם 10 ימי הסגר. הרגע הזה שבו הוצאתי אותו לחצר שמחוץ למכלאה והוא השתולל משמחה, אשכרה רקד ופיזז, היה רגע יפהפה אבל גם קורע לב. לא רק בגלל שאפשר היה להסיק כמה אומלל הוא היה בהסגר; ולא רק כי השארנו מאחורינו 20 נשמות כלואות שליוו את היציאה שלנו ביבבות יגון עמוקות. אלא כי זה המחיש לי שוב כמה מעט חופש אמיתי זמין כאן ליצורים שאינם בני אדם, אפילו אם הם מכונים חבריו הטובים ביותר של האדם.

כמעט לאורך כל חיי היו לצידי כלב, או כלבה. והם תמיד, אכן, היו החברים הכי טובים שלי. ברחש הקטן והנועז שאימץ אותי בילדותי, בואי המיתולוגית שנדדה איתי לאורכה ולרוחבה של הפלנטה, ג’ורג’ הספאנייל הראסטפארי, וכמובן זואי – שהיתה אהובתי, משמעותית לי רגשית יותר מכמה אקסיות אנושיות שלי (ולא בגלל שלא אהבתי אותן).

זואי, שעברה כנראה התעללות ואז נטישה ואז הישרדות ברחובות, היתה רגישה, פראית ועדינת נפש. במשך כל חיינו המשותפים היא נקרעה בין עוצמת האהבה שלנו לבין לב הזאבה שלה. כשהיינו מגיעים למקום פתוח בטבע…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית