בית, לחם
בית, לחם
בערב יום כיפור לא מצאתי אפילו פירור של לחם בשום חנות (בחיים לא אצליח להשתלט על כל המנהגים של היאהוד; חשבתי שזה רק קטע של פסח), ולכן בתום הצום שלי (מה אתם מתפלאים, אני צם כל לילה) הבנתי שאצטרך לאפות.
אני מאוד אוהב לבשל, זה אחד התענוגות הגדולים שלי, ובמקביל וללא סתירה אני נחשב סרבן אפייה קיצוני, שלא לומר מכחיש תפיחה סדרתי. כל הקטע המדויק והמדוד הזה לא יושב עליי טוב, וכשאסור לאלתר או לטעום באמצע, הטבח שבי כומש. אבל לפתע עמדתי בפני שתי ברירות אכזריות – לאכול קורנפלקס, או לחם בזיעת אפי. ופתאום בא לי על לחמניות איטלקיות, חלום הגלוטן האולטימטיבי: פריכות ומתפצפצות מבחוץ, ענן של עונג רך מבפנים. באותו רגע ממש הענן הזה התגשם לו בשמים, אפילו ירדו כמה טיפות של גשם (המזגן עדיין עבד יפה) ויכולתי להאמין שאכן כבר הגיע הסתיו כפי שטוען לוח השנה, ומה יותר סתווי ופיוטי מריח אפיית לחם בבית?
מצאתי ברשת מתכון עם דירוג גבוה אז האמנתי לו, מילאתי את כל ההוראות בקפידה (יחסית לעצמי), וקיבלתי עיסה לא מצודדת שנראתה כמו שביל הגישה לבית שלי אחרי גשם חורף כבד. אי לכך החלטתי לאלתר בפראות…
תגובות