בגוף אני מדינה
הזדהות קולקטיבית, כמעט מיסטית, עם מנגנון ביורוקרטי שאדיש לצרכינו היא מעשה שמטיל עלינו שיתוק כיצורים פוליטיים
הרבה מהצרות שלנו בעולמנו המודרני הזה, שיש בו יתרונות רבים (כגון מטוסים ודייטה) לצד חסרונות לא קטנים (כגון תוכניות ריאליטי וסרטן) נובעות, כך הבחנתי לאחרונה מתפיסותינו השגויות עצמן. סיבת הדבר, לדעתי, הינה היכולת הייחודית ומעוררת ההשתאות של האדם לעסוק בעצמו, יכולת שמסבה לנו יגון וצער רבים שלגמרי נחסכים מיצורים עם פחות בלבול מוח עצמוני משלנו, כגון לוטרות, טווסים, זברות וכיוצא באלה.
אנחנו כל הזמן עסוקים במחשבות, בדיונות ודמיונות, ולצערנו אין גבול ואין שיעור. אנחנו מדמיינים את העולם סביבנו ומתבלים את דמיונותינו בשגיונות רוח ורגש חולפים (או גרוע מכך, חוזרים וחוזרים על עצמם בלי סוף), וכך יוצרים לעצמנו מלכודות של כאב ראש ולב שמרגישות אמיתיות לגמרי מחמת המצוקה שהן מסבות לנו, אך לאמיתו של דבר אין בהן ולו גרעין של מוצקות ממשית. בעידן האולטרה-מודרני הזה כולנו קצת דון קישוט. וכמו שאת טחנות הרוח שבמוחו הקודח נטעו שם רומנים מגוחכים על אבירים וגיבורים, מבני השווא העצומים שאנחנו מחזיקים במוחנו ההולך ונעשה שברירי, מוחזקים במקומם על ידי הדבר שקרוי תקשורת.
תגובות