אפילו כסף לאוהל אין לנו

ביום שלישי השבוע כבר נספרו 40 אוהלים במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב. מחאת האוהלים שפרצה בוואדי של פרדס חנה לפני שבועיים, ועליה דיווחנו בשער הגליון הקודם שלנו, התרחבה תוך ימים למוקדים רבים נוספים ברחבי ארץ. נכון לעכשיו ישנם מתחמי אוהלים בעשר הערים הבאות: פרדס חנה, תל אביב, באר שבע, חולון, ראש העין, הרצליה, כפר סבא, נתניה, רחובות, פתח תקווה.

במדינת ירושלים, הוקמו אוהלי מחאה בגן הוורדים, אבל לפעילים ציפתה אכזבה. פקחים מטעם העיריה הגיעו ודרשו מהם לפנות את האוהלים. הם ניסו להבין למה אסור להם לעשות את מה שעושים בכל הערים האחרות ולא קיבלו תשובה ברורה. בהמשך הגיעו אנשי משמר הכנסת וחזרו על הדרישה. הם טענו שגן הוורדים “כפוף לכנסת” וכי על הפעילים “לקבל אישור מיוחד מהקמב”ץ של הכנסת להקמת המאהל”. המשטרה הגיעה וגיבתה את משמר הכנסת.

בשבועיים האחרונים נמאס ולא רק לי. נמאס להרבה מאוד אנשים. סוף סוף הישראלים החלו לצאת לרחוב. בתור אזרחים במדינה היקרה בעולם, עם מחירים שרק הולכים ועולים ונזקי פוסט–קורונה כלכליים אדירים, הגיעו אנשים בפעם השניה מזה 11 שנים למסקנה שמוכרחים לצאת החוצה ולסמן את הגבול. אם לא נעשה את זה, כולנו יחד, ממש עכשיו, המדרון התלול והחלקלק הזה לא יפסח כמעט על אף אחת ועל אף אחד

בדיקה עם גורמים משפטיים העלתה שדברי המשטרה, משמר הכנסת והפקחים חסרי בסיס. כל אדם יכול להקים אוהל בגן ציבורי ללא כל אישור של גוף רשמי. ברגע שהפגנה או התכנסות מחאה כזו מגיעה ל–200 איש, אז נדרש אישור של המשטרה. במילים אחרות, הפעילים הירושלמים פירקו את האוהלים ועזבו את המקום בלית ברירה.

הוואדי של פרדס חנה, המקום בו החלה תנועת המחאה הנוכחית, התקשט בילדים קטנים, מחצלות, כסאות מתקפלים, כריות, שלטים צבעוניים, קפה, חטיפים ומיני עוגיות. בין רחובות וכבישים, בלב הריאה הירוקה היפה הזו שבתוך העיר, ניצבים כבר שבועיים האוהלים של מי שאין להם איפה לגור. הגעתי אליהם בתחילת השבוע, בשעות הבוקר המאוחרות, ופגשתי פעיל אחד שקיבל את פניי בברכה. כעבור זמן מה החלו לזרום עוד אנשים. לצד יושבי האוהלים נראו נשים וגברים שהסתובבו ללא אוהל ובפיהם המסר: ״אפילו כסף לאוהל אין לנו״. אחד הגיע עם שני בנים קטנים. סיפר שהם גרים ממש לא רחוק מהוואדי. בצילם של עצי אורן ואקליפטוס ענקיים, הם שופכים את לבם.

הטקסטים, באופן טבעי, חוזרים על עצמם – כמה קשה כאן. איזו מדינה זו נהייתה. אי אפשר לחיות פה יותר. אין איפה לגור. רכב עם כיתובי מחאה באותה רוח בדיוק מחנה את עצמו לידנו. פעיל נוסף שיצא ממנו מגייס את שאר החברים לסייע ולהקים רשת–צל במתחם. חם. הקיץ הרשמי מתחיל השבוע. ברקע, רעשי בנייה מפרויקט נדל״ן שנבנה ממש ממול לוואדי, שורת בניינים חדשים, שאף אחד מהיושבים כאן לא יכול אפילו לחלום על לרכוש בהם דירה.

על גבי השלטים כיתובים כגון: ״נחנקנו״, ״דיור או מטרנה״, ״120 מנותקים״, וגם שלטונים שמצביעים על ארגון המתחם למגורים ולעשייה משותפת, כמו ״מתחם יצירה״ ו״מתחם לב״. כרגע מספרם עוד מועט ואין הרבה אוהלים, אבל זה נראה כמו התחלה של משהו שעומד בקרוב מאוד להפוך לשכונה בעלת ביקוש גבוה.

״אנחנו עדיין מחכים לחיבור לחשמל שהבטיחה לנו המועצה האזורית,”מדווח סהר. מישהו גם טרח לשלוח אלינו את המשטרה בטענה שחיברנו חשמל פיראטי. המשטרה הגיעה לבדוק, ראתה שאין כל חיבור פיראטי ועזבה את המקום. לעומת זאת, יש סביבנו התרגשות והבנה שאנחנו עושים משהו מאוד גדול עבור כל האנשים שחיים בקצה ומנסים נואשות לשכור דירה ולהרוויח את לחמם”.

בסוף אפריל, כמה ימים לפני שיצאתי מהדירה שלי, קיבלתי טלפון מחברים, שסיפרו שהם עוברים לדירה קצת יותר גדולה. אם ארצה, הם אמרו לי, הם יעבירו לי את הדירה שלהם. ככה זה היום, מיד ליד, מפה לאוזן. לכל אחד יש לפחות כמה חברים שמחפשים בית. הדירה לא פורסמה, אין עשרות אנשים, אין לחץ, אין תור. אני ראשונה. רק להיפגש, לחתום על חוזה, לתת צ’קים ולסגור את הפינה הזו. הייתי בעננים.

לצד השמחה היתה סקפטיות זעירה. בכל זאת, מניסיוני בשנים האחרונות בסוואנה הפראית של שוק הדירות באיזור, וממפגשים עם בעלי בית מסוג חוף–כרמלי מצוי, חשדתי שמא תעלה בדקה התשעים איזו דרישה הזויה או שלב נוסף בראיון העבודה שלי שעלולים להפריע לעסקה מלהתקיים. אבל החבר הרגיע אותי ואמר לי – ״זהו, היא שלך. אני פשוט אגיד לבעלת הבית והכל יהיה בסדר״. לא האמנתי איך הכל מסתדר. הוצפתי בתחושה פנימית נעימה, בתזכורת לכך שמה שנכון מגיע בזמן המדויק וללא מאמץ. מברוק!

המחיר של הדירה נטה לגבול העליון של התקציב שלי (שהותאם למצב בחוץ), אבל היי, תהיה לי דירה בחוף הכרמל! באזור שבו בחרתי לגור. איפה שהחיים שלי מתקיימים. אני יכולה להפסיק לשבור את הראש עם השאלה – איפה אני רוצה לגור. איזו זכות. יהיה לי חדר שינה, מטבח, סלון וגינה, ועוד חדרון קטן לשולחן עבודה שאני כל כך צריכה. הטריפ המוזר הזה מגיע לסיום. איזו נחת. תודה לאל.

למרות שאני לא מאמינה בעין הרע, שלושה שבועות החזקתי את הידיעה עם הנחת הזו בלב, סיפרתי רק לקומץ של חברים קרובים. כשמכרים שאלו אותי אם אני עדיין מחפשת, השבתי שכן. מבחינתי עד שלא חתמתי על חוזה – הכל יכול לקרות. החברים סיפרו לבעלת הבית שהם עוזבים לדירה גדולה יותר, ושאני אכנס במקומם באמצע החודש ושאנחנו מכירים מגיל צעיר. היא בדיוק הייתה בחופשה. היא אמרה שהיא שמחה שהוא מצא דיירת טובה שהוא מכיר, ושיש לחברה שלה בת שרוצה את הדירה אבל היא בעקרון מעדיפה לא להשכיר לחברים, וכשהיא תחזור ניפגש ונתקדם. עוד אבן ירדה לי מהלב.

זה אשכרה קורה. יש תאריך סיום לטירוף הזה. איזה יופי. שבוע עבר והיא חזרה מהחופשה. דיברתי עם החבר, הוא בדק איתה וחזר אליי עם הבשורה הבאה: ״אני ממש מצטער, היא אמרה שהיא לא רוצה רווקה, היא רוצה רק משפחה או זוג״. לא האמנתי למשמע אוזניי. גם עכשיו, בזמן כתיבת המילים האלה, אני עדיין לא מאמינה. ״למה??״ שאלתי. והוא ענה: ״…היא אמרה שזה… יותר יציב״.

שאלתי אותו אם הוא סיפר לה שאני שוכרת דירה כבר 15 שנים, שאני אישה יציבה ועצמאית, בעלת עסק, שהייתי פעם מנהלת שיווק של מותג אהוב (הוצאתי את הטייטל מהארון, אולי זה יעשה עליה רושם), שאני לא ילדה, שאני בן אדם רציני. ״ניסיתי”, הוא אמר. “היא אמרה שאם תגור רווקה בדירה זו תהיה הבת של החברה שלה״. נאלצתי לשחרר את הדירה הזו בדמעות.

זה שבר אותי לרגע. אחרי חודשים של נדודים שהיו בהם חוויות יפהפיות ומטלטלות כאחד, עם רשת ביטחון מהכניסה לדירה המיוחלת בקרוב, לפתע פתאום על סמך שום דבר, תאריך הסיום של הטרללת הזאת נדחה למועד לא ידוע. ושוב, אני נעה ונדה, בתוך ים של חוסר וודאות. המצוד המתיש אחר הדירה / סאבלט / קאט סיטר נמשך ומניפת הדרישות והגחמות המוטרפת של בעלי הבתים הולכת ומתרחבת: “בלי בעלי חיים”. היום יש גם “בלי ילדים”, “בלי סאבלטים” (חודש ומעלה, חד שנתי, אם בכלל), ״את עובדת מהבית? אנחנו מעדיפים מישהו שלא עובד מהבית (!)״, ״לא מוזיקאים”, “לא דיירים שאוהבים לארח”, “לא דייר שנמצא הרבה בבית (?!)״, ״אסור לעשן בכלל, גם לא בגינה”, “מעדיפה זוג, לא יחידים”, ומנגד יש ״מעדיפים דייר בודד, לא זוג״.

כשהבית גדול מספיק לשניים והוא לא מעל הראש של בעלי הבית – זה באמת בלתי נתפס מבחינתי ברמה האנושית – עומדת מולכם אישה, ואתם אומרים לה שאתם לא רוצים שזוג יגור פה? איך זה עובד? אני אחתום ואעבור לדירה ואז אם חלילה אמצא אהבה ויהיה לי בן זוג אצטרך למצוא מחליפים לדירה? סליחה, מחליף בודד רווק? או אולי לוותר על בן הזוג? רגע, הוא יוכל, ברשותכם האדיבה, לישון אצלי לפעמים? או שמראש אתם מחפשים דיירים שלא מעוניינים בזוגיות? אם כן, אתם פתוחים לחתולים?

איזו אטימות. הרי זה ההפך הגמור מלתת את ברכתכם. הרי אם זה היה חבר או קרובת משפחה, כנראה הייתם נותנים לה להיכנס לדירה בכיף, ושמחים בשמחתה כשיגיע הרגע בו תיכנס זוגיות לחייה.

אחר כך, מתוך חוויה אמיתית ולא תרחיש דמיוני עתידי, אם מרגיש צפוף או מאיזושהי סיבה אתם לא מעוניינים בזוג הדיירים, אפשר לדבר על זה, להיפרד כידידים ולא לחתום על חוזה חדש.

מה זה הדבר הזה? בשבועיים האחרונים נמאס לא רק לי. נמאס להרבה מאוד אנשים. סוף סוף הישראלים החלו לצאת לרחוב. בתור אזרחים במדינה היקרה בעולם, עם מחירים שרק הולכים ועולים ונזקי פוסט–קורונה כלכליים אדירים, הגיעו אנשים בפעם השניה מזה 11 שנים למסקנה שמוכרחים לצאת החוצה ולסמן את הגבול. אם לא נעשה את זה, כולנו יחד, ממש עכשיו, המדרון התלול והחלקלק הזה לא יפסח כמעט על אף אחת ועל אף אחד.
עוד בקנה: מתוכננת הקמת מאהלים בנתניה וברחובות וגם בצומת סירקין שבפתח תקווה הוצב שלשום האוהל הראשון עם הזמנה לתושבים להצטרף.

בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, עוד ועוד אוהלים צומחים כמו פיטריות ללא גשם, בעוד ועוד מקומות בישראל.
גיל סהר, ממקימי המחאה בפרדס חנה התראיין השבוע ל–״תוכנית חיסכון״. הוא מרגיש את ההדים של הופעתו בתוכנית דרך התמיכה והתגובות ברשתות החברתיות. המסר העיקרי שלו ושל חבריו: ״אזרחי ישראל – התעוררו, יוקר המחיה והדיור הם הבעיה של כולנו. עיזבו את המקלדת והצטרפו אלינו״.

כשהם מודעים לצורך באחידות מסרים והגדרת המטרות של המחאה, הוקמה קבוצה, מעין ועדת היגוי, המונה תשעה פעילים ממוקדי המחאה השונים בארץ ובעלי עמודים רלוונטיים ברשתות החברתיות. החבורה הזו כוללת את סהר ומרכזת את כלל הפעילות של מחאת הדיור הישראלית 2022. לפחות עד לרגע זה, מוקדי המחאה השונים נמצאים בתקשורת רציפה זה עם זה.

״הפעם״, אומר סהר, בהשוואה למחאת 2011, ״חשוב לנו שהמסרים והשפה יהיו משותפים בכל המוקדים על מנת להגיע לתוצאות הרצויות. גיבשנו תוכנית בעלת צעדים פרקטיים להורדת מחירי הדיור ובלימת העלייה, נעזרנו באנשי מקצוע מתחום הכלכלה שייצגו את שני צידי המתרס על מנת למצוא פתרון אמיתי ומאוזן גם לשוק השוכרים וגם לאלה שרכשו כבר דירה.״

לפני כשנתיים פתחו גיל ומיכל סהר (אחותו) את קבוצת הפייסבוק ששמה עודכן לאחרונה ל- ״לוחמי הדיור 2022״. הקבוצה הזו נפתחה בתקופת הקורונה, בזמן הסגרים והפגיעה הממושכת בעבודה ובהכנסות של תושבי ישראל. אנשים חיפשו לברוח מתל אביב, גם מבחינת מרחב לשהות בו בתקופות הסגרים, וגם כדי להוזיל עלויות מחיה בהתאם למצב שנכפה עליהם.

החלה הגירה שלילית מהמרכז אל הפריפריה. חלק מבעלי הבתים בפרדס חנה ניצלו את המצב ומיהרו להעלות את מחירי הדירות. הפעילות בקבוצה של האחים סהר התרכזה בהעלאת דירות לעמוד כאשר חברי הקבוצה מגיבים שאלה לא המחירים הידועים והמוכרים להם שמשלמים בפרדס חנה, מתמקחים עם בעלי דירות חמדניים ומתווכים ברשת לעיני כל. וכך, הצליחו לשעה קלה לעצור את גל ההתייקרות ולסייע בהשארת מחירי הדירות ללא עלייה נוספת. אבל רק לשעה קלה.

משחלפה לה השעה, מחירן של דירות שעלו 5,000 ש״ח, הגיע בתוך פחות משנתיים לכפליים וכעת בעליהן כבר מעזים לדרוש עבורן 10,000 ש״ח. זה מתקיים אך ורק כי יש אנשים שמוכנים לשלם את המחיר הזה. כדי שהמחאה הזו תצליח היכן שהקודמת נכשלה, יש צורך במחויבות של כולנו באופן מאוחד ובאמירה ברורה שלא מסכימים יותר לשלם מחירים מופקעים והזויים. ואם לא תהיה ברירה, נגור ברחוב, באוהל.

אנשים מספרים על העלאות פתאומיות של שכר דירה באלף, אלפיים ש”ח ויותר. לדוגמה, הדירה של גולן, פעיל במחאת האוהלים בפרדס חנה עלתה בן ליל ב–1,800 ש״ח. יום אחד ניגש אליו בעל הבית עם הבשורה. שוכרי דירות ותיקים שיתפו את חבריהם והתברר להם שזה קורה בסדר גדול ענק, גורף, בכל מקום בארץ כמעט. חמדנות בעלי הבתים אינה יודעת גבולות, עוד ועוד משפחות ויחידים נפלטים מבתיהם ללא ניד עפעף. פוליטיקאים וגופים כאלה ואחרים מנסים כדרכם למשוך את המחאה לכיוון פוליטי, אבל בינתיים לפחות, האחים סהר ושותפיהם למאבק אינם נופלים למלכודת הזו.

בגיליון הקודם של בראשית הצהירו חברי מועצת העיר פרדס חנה אביעד סיני ויואב קעטבי וחבר האופוזיציה יוני חכימי שבאו לבקר במאהל על תמיכתם הגורפת והבטיחו לחבר את המאהל לאלתר לחשמל ולהקים עבורם שירותים כימיים. חלף שבוע ימים, בטמפרטורה של 30 פלוס, וזה לא נעשה.
״אנחנו עדיין מחכים לחיבור לחשמל שהבטיחה לנו המועצה האזורית,”מדווח סהר. ״יש סביבנו התרגשות והבנה שאנחנו עושים משהו מאוד גדול עבור כל האנשים שחיים בקצה ומנסים נואשות לשכור דירה ולהרוויח את לחמם”.

מה יקרה עם המחאה הזו? לאן היא תלך? האם היא תצליח לחולל שינוי אמיתי? בינתיים מושלת כאן אי–הוודאות, ובגדול. ומה יהיה איתי? האם עוד יש לי איזשהו סיכוי קלוש למצוא דירה במחיר שאוכל לעמוד בו, האם אצליח לענות על דרישותיהם ההזויות וגחמותיהם של בעלי הבתים החמדניים והבררניים?
גיליתי שכאשר חיים ככה, כמוני למשל, מרגע לרגע, גם החלומות משתנים בהתאם. פתאום סאבלט של חודשיים נראה ממש הזדמנות פז לשגרה מתוקה לתקופה ״ארוכה״, אי של שפיות בעין הסערה, שמציע לי אפשרות לעצור, לנוח ולנשום לרגע. הצעה כזו נראית כה אטרקטיבית לעיניים העייפות האלה ששוחות כבר חודשים בים סוער ללא עצירה. עיניים שעורגות למראה ולמגע של אדמה.