אני לא חושב שאוכל לשלוח את הבת שלי לבית ספר בישראל. אני פשוט אוהב אותה מדי

אני יושב לכתוב את הטור הזה למחרת מצעד הדגלים, ואני מרגיש כאילו שקים של עצב נוזלי ושחור יושבים עלי, מושכים אותי מטה, מועכים לי כל בדל של שמחת חיים. בצילומים מירושלים אלפי ישראלים צעירים, בגילאי תיכון, כמו שזה נראה, צועקים, מתפרעים, מניפים דגלים, שרים שרי שנאה ושטנה לערבים, בהתלהבות שלמה וחיוכים שובביים של מי שעושים מה שהם יודעים שאסור.

אלה לא ילדים טובים תל אביב, כמובן: הגטו התל אביבי מתבדל מסביבתו ואינו שולח את ילדיו למחוזות וולגריים כאלה: בתל אביב לומדים להתגייס ליחידות עלית ולמלא פקודות. את כולן, בנימוס ובצייתנות של מי ששיננו מינקותם את הפונקציות של מערך הפריבילגיות הישראלי…



תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.

מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?

טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

לוגו

אני יושב לכתוב את הטור הזה למחרת מצעד הדגלים, ואני מרגיש כאילו שקים של עצב נוזלי ושחור יושבים עלי, מושכים אותי מטה, מועכים לי כל בדל של שמחת חיים. בצילומים מירושלים אלפי ישראלים צעירים, בגילאי תיכון, כמו שזה נראה, צועקים, מתפרעים, מניפים דגלים, שרים שרי שנאה ושטנה לערבים, בהתלהבות שלמה וחיוכים שובביים של מי שעושים מה שהם יודעים שאסור.

אלה לא ילדים טובים תל אביב, כמובן: הגטו התל אביבי מתבדל מסביבתו ואינו שולח את ילדיו למחוזות וולגריים כאלה: בתל אביב לומדים להתגייס ליחידות עלית ולמלא פקודות. את כולן, בנימוס ובצייתנות של מי ששיננו מינקותם את הפונקציות של מערך הפריבילגיות הישראלי.

ובאמצע – מה יש באמצע? בתי ספר ערבים ובדואים שאף אחד לא יודע מה קורה בהם, ומתנהלים כמו על כוכב אחר. בתי ספר חרדיים, כנ”ל. בתי ספר חילוניים וממלכתיים דתיים של הפריפריה, שבהם חיות מגמות טכנולוגיות וטכניות לצד לימודי שואה וציונות, בלי זכר של שמץ לכבוד לקיום הפלסטיני במרחב, אבל עם קלישאות רבות על הזולת, וחשיבות הקבלה.

(ואגב, מה עם הקורונה, היא הסתיימה? איך זה נגמר? מה עם הילדים? אתם יודעים? אני לא).

ישראל היא מעצמה של מידע וטכנולוגיה שמייצאת כלים ותוכנות לכל העולם. אבל אתם רוצים לדעת מה קורה בישראל? בהצלחה עם זה. היכולת של אזרחים להבין את המצב סביבם שואפת לאפס. תלמידים שעזבו, או כאלה שנזקקו לתמיכה מיוחדת, הפרעות קשב וריכוז, נתונים על אלימות – אין שום מצב שתוכלו לשים יד עליהם. הישראלים, ככלל, לא יודעים כלום.

אבל החריקות המדאיגות שמשמיעה מערכת החינוך, גם בלי “דשבורד” מסודר, מפלחות את השקט המפוברק, שהוא בעצם בורות שנדחפת מלמעלה בכוח, כמו זעקת האמבולנסים האינסופית שהפכה לחלק קבוע מפסקול חיינו (אמבולנס חולף בדיוק כשאני מסיים לכתוב את השורה הזו).

מורות עוזבות, מטפלות עוזבות, סייעות עוזבות, מנהלות עוזבות. מורות ותיקות עוזבות, ומורות חדשות עוזבות, ואלה שנשארו בקושי נאחזות בשאריות השפיות שלהן. אם היתה להן עוד איזו בריזה קלילה באחד המפרשים, הטירוף המוחלט של שנות הקורונה עצר אותה באיבה. אין יותר אוויר במערכת: מה שנשאר מתפקד נשאר מתפקד מכוח האינרציה.

בגן שאליו הילדה שלי הולכת, במרכז תל אביב, בקושי מצליחים לפתוח כיתות חלק לא מבוטל מהימים, ולפעמים פשוט לא מצליחים ושולחים סמס בשבע בבוקר שלא יהיה גן היום, כי אין מטפלות. מנהלת המתחם הנוכחית היא השלישית בשנת הלימודים הזו. מקבוצות ההורים אפשר להבין שהמצב דומה בכל העיר, ובכל הארץ. נשים מגיעות לעבוד ואחרי שבוע, או חודש, או יום, הן נעלמות. לא מוכנות לספוג את האחריות העצומה, הדרישות האינסופיות, הפינוק, המצלמות, הנהלים – וזה עוד לפני העבודה המפרכת עצמה – עבור שכר חודשי מעליב. שכר שלא מאפשר מחיה, פשוטו כמשמעו. שכר עבדות ורעב. חמשת אלפים שקל. ששת אלפים. שבעת אלפים. שכר של שבוע אחד, או יום עבודה אחד בניהול הייטק או בצמרת המגזר הציבורי.

הישראלים אוהבים ילדים, כך נהוג לחשוב. האישה הישראלית יולדת יותר מכל אישה אחרת בעולם המפותח, והצפיפות הגוברת בכל פינה בארץ הזו מעידה על כך. אבל כל האהבה הזו, איכשהו, לא מיתרגמת לדאגה לילדות נורמלית, לחוויית בית ספר נורמלית, לעולם תכנים נורמלי. האהבה לילדים נעצרת בשערי המוסדות, שבהם נמסרים הילדים הלאה ללאום ולסדר העדיפויות הפוליטי שלו, ונזרקים קיבינימט תוך שהם מבינים בדיוק, כמו כל המעורבים בדבר, שאנחנו תרבות שאוהבת לעשות ילדים ואוהבת להגיד שהיא אוהבת אותם, אבל היא לא באמת מתעניינת בהם בשיט.

ישראל היא שילוב יוצא דופן של שיטור מחשבה והתנהגות יחד עם הפקרות לגורלך מכל בחינה כמעט: הקולקטיב צפוף צפוף סביבנו בכל הקשור לדרישות, חוקים, ציפיות וכליאה פיזית במתחמים סגורים, אבל הוא כלל אינו קיים, הופך לערפל, כשיש בעיה או צורך אמיתיים, במציאות האמיתית, הגופנית או הרגשית. הוא משפרר דרישות ותעמולה כל היום והלילה, אבל מידע בעל ערך לא עובר כאן אף פעם.

מה קורה עם הילדים? אי אפשר לדעת. אנחנו ניזונים מאנקדוטות ורשמים, כאילו לא היתה שום התקדמות מאז ימי הביניים. אבל הבטן, סיפורי הסביבה, מה שאנחנו רואים ושומעים בעינינו ובאוזנינו במוסדות, ומהורים אחרים ומחברי צוות חינוכי, עוכר שלווה. ילדים חיים בחרדה, קורבנות של דחף פוליטי אובדני ממש למלא את המוח בתעמולות מכל הסוגים שאפשר להעלות על הדעת, אבל בלי לראות את הילדים בכלל. בלי להסתכל להם בעיניים. בלי להיות איתם, ללכת איתם, לתת לנשמה שלהם לצמוח, להתבסס, לבטוח בעולם.

בתי חרושת לציונים, לתקציבים, לטבלאות אקסל, לרקורד “עשייה” כזה או אחר. בתי הספר שלנו אולי בכלל לא יודעים שהם עוסקים בבני אדם קטנים, בנפשות רכות שצריך לשמור עליהן. הכל אלים, בוטה וברוטלי, מהשפה הוויזואלית עד השפה המילולית, ואם לא אלים אז דייסתי ומערפל חושים, עם תרומה וקהילה וחברות וערכים, ואיפה כל זה בא לידי ביטוי במציאות של הילדים בכלל. הדיסוננס הזה הרסני לילדים. אין מצב שהוא לא הרסני.

לילדה שלי יש עוד כמה שנים עד שתלך לכיתה א’. בגן שלה, גננות ומטפלות נהדרות, מסורות ואוהבות, נותנות לה ערימות של אהבה ויחס, וגם משמעת וחוקי התנהלות בחברה, כי חייבים גם את זה. אני חושב על מה שעלול ליפול בגורלה עוד כמה שנים ואני נחרד: מאות ילדים סגורים בתוך מבנה עם שומר חמוש בשער, חשופים לדמגוגיה לאומנית, לשקרים בוטים, לדיסוננס נורא בין מילים למעשה. אני לא חושב שאוכל לשלוח אותה לבית ספר בישראל. אני פשוט אוהב אותה מדי.

בית ספר תמיד היה מוסד עם נימות אכזריות: הוא מפריד ילדים ממשפחתם ומסביבת המגורים שלהם, ועושה אותם כלי קיבול לגחמות ושיגעונות של כל פקיד זוטר וכל מגלומן פדגוגי. מדובר במוסד שנועד להיות בייביסיטר בחברה קפיטליסטית שבה ההורים, שניהם, צריכים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי להתקיים. במערכת החינוך הישראלית–שקולקטיביזם לאומי הולך ומתחרפן חובר בה לאתוס המקדש את ההייטק ורומס וחונק את כל השאר, ושניהם גם יחד בועטים את קורבנות ניהול הקורונה לאחור כדי לצאת טוב בתמונות ובטבלאות האקסל – המערכת הזו, במקום שתהיה המיטב שאפשר לייחל לו, הפכה לבור ניקוז שמרכז אליו את כל הרעות החולות של החברה הישראלית.

כתבות שאולי יעניינו אותך

חדשות הג’ונגל

התחביב האהוב על גבי ניצן בתל אביב הוא ספארי אנשים בבתי קפה, למרות שנהוג לבזות את האסקפיזם של שותי האספרסו. "הישאבות לתוך קידוש המוות ונקמת דם היא עצמה סוג של אסקפיזם"

התחביב האהוב על גבי ניצן בתל אביב הוא ספארי אנשים בבתי קפה, למרות שנהוג לבזות את האסקפיזם של שותי האספרסו. “הישאבות לתוך קידוש המוות ונקמת דם היא עצמה סוג של אסקפיזם”

מקריבים את הילד למוֹלך

מטריד לחשוב כמה אנרגיה נדרשת כדי לשכנע אנשים לא להקריב את ילדיהם. מטריד לחשוב כמה פופולרי יכול להיות מנהג שכזה, כדי לשרוד דורות ארוכים למרות האיסור המפורש

מטריד לחשוב כמה אנרגיה נדרשת כדי לשכנע אנשים לא להקריב את ילדיהם. מטריד לחשוב כמה פופולרי יכול להיות מנהג שכזה, כדי לשרוד דורות ארוכים למרות האיסור המפורש

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

קחו את הילד, תחזירו לי אותו בגיל 18

יותר ויותר גנים ומעונות מרושתים במצלמות מעקב שבולשות אחרי תנועת הגננות. אבל שום מצלמה לא מופנית אל ההורים, ואל האחריות שלהם

יותר ויותר גנים ומעונות מרושתים במצלמות מעקב שבולשות אחרי תנועת הגננות. אבל שום מצלמה לא מופנית אל ההורים, ואל האחריות שלהם

עזה כמוות אהבה

אולי כל הטרגדיה הזו נכתבה מראש כשהחלטנו להחיות את שפת התנ"ך, זרועה מוקשים חיים של מלחמות קודש וחורבן. אבל בעברית העתיקה טמונים גם זרעים של תקווה ושלום, ממתינים שמישהו ישקה אותם

אולי כל הטרגדיה הזו נכתבה מראש כשהחלטנו להחיות את שפת התנ”ך, זרועה מוקשים חיים של מלחמות קודש וחורבן. אבל בעברית העתיקה טמונים גם זרעים של תקווה ושלום, ממתינים שמישהו ישקה אותם

בשבילה גיבורים מתים

בשבוע שבו שר המשטרה של ישראל נכנס בכוח להר הבית עם 1,500 מתפללים יהודים חשוב לזכור: ירושלים הוכתרה כעיר קדושה הרבה לפני שניכסנו אותה, ומאז ועד היום שלוש הדתות הגדולות (או ארבע אם סופרים את היבוסים) עושות שימוש ציני באלוהים מתחלפים כדי להצדיק את נהרות הדם שזרמו בין חומותיה. זה ייפסק ביום שהמאמינים יבינו את מה ששלמה המלך ניסה להסביר לשווא: אין באבנים יותר קדושה מאשר בקוציו של דרדר או ברעמתו של חמור

רגע אחרי שבן גביר ו-1,500 יהודים עלו בכוח להר הבית, אירית ינקוביץ מסיירת בירושלים הקדומה ומדגימה כיצד שלוש הדתות הגדולות עשו שימוש פוליטי וציני באלוהים מתחלפים, כדי להצדיק את נהרות הדם שזרמו (וזורמים) בין חומותיה

האיש שהחליט לאתחל את העולם

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. וזה הצליח מעל למשוער, למעט פרט אחד קטן – שנייה אחרי שהוא נחת כאן פרצה הקורונה והכל בוטל. אבל את התנופה שלו כבר היה מאוחר לעצור, וכך קם ארגון "ביחד", שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים. הם מקימים גם ישוב חדש בדרום, ומטבע קהילתי דיגיטלי

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. כך קם ארגון “ביחד”, שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]