אני לא חושב שאוכל לשלוח את הבת שלי לבית ספר בישראל. אני פשוט אוהב אותה מדי
אני יושב לכתוב את הטור הזה למחרת מצעד הדגלים, ואני מרגיש כאילו שקים של עצב נוזלי ושחור יושבים עלי, מושכים אותי מטה, מועכים לי כל בדל של שמחת חיים. בצילומים מירושלים אלפי ישראלים צעירים, בגילאי תיכון, כמו שזה נראה, צועקים, מתפרעים, מניפים דגלים, שרים שרי שנאה ושטנה לערבים, בהתלהבות שלמה וחיוכים שובביים של מי שעושים מה שהם יודעים שאסור.
אלה לא ילדים טובים תל אביב, כמובן: הגטו התל אביבי מתבדל מסביבתו ואינו שולח את ילדיו למחוזות וולגריים כאלה: בתל אביב לומדים להתגייס ליחידות עלית ולמלא פקודות. את כולן, בנימוס ובצייתנות של מי ששיננו מינקותם את הפונקציות של מערך הפריבילגיות הישראלי…
תגובות