אנחנו לבד, זה מה שיציל אותנו

הבנאדם נולד עם יכולת לתת אמון, משמע יש ליכולת הזו שימוש בחיי האנוש כמו שהיצירה התכוונה להם. הבנאדם לא חייב לתת אמון, כמובן: תמיד אפשר לבחור במי לתת אמון ובמי לא, ואפילו עוד יותר במי לתת אמון שוב, ובמי ממש, ממש לא. אפשר לתת גם אמון מוגבל, או מסוייג. בסוגיות כאלה ולא באחרות, או בזמנים מסוימים בלבד. יש כל מני דרכים לעבוד עם אמון, שהוא דבר הכרחי למדי בחיי האדם: הרי אי אפשר לחשוב שכולם משקרים לך כל הזמן (לפחות אם אתה לא גיבור סדרת “האסיר” המיתולוגית מהסיקסטיז, או “המופע של טרומן”, מתקופה קצת יותר מאוחרת). לחשוב שכולם משקרים לך כל הזמן זה דבר מערער מאוד, וגם לא כל כך מסתדר בשכל: כדי שכולם ישקרו לך כל הזמן דרושה שיטה שכולם שותפים לה, והסכמה כזו רחבה בין כל כך הרבה אנשים שונים היא דבר שקשה להשיג.

אפשר להשיג הסכמה רחבה מאוד לשקר שיטתי בצפון קוריאה למשל, או במדינה ערבית נחשלת. או בדרום האמריקאי העמוק והמטורלל. או ברפובליקת בננות דרום אמריקאית. או מקסימום בדיקטטורה אסיאתית הזויה. או בברית המועצות ובכמה מהרפובליקות הקיקיוניות שלה לשעבר, וברוסיה של פוטין. ואולי, רק אולי, גם בניו זילנד שנסגרה לחלוטין לכמעט שנתיים כדי למגר את הקורונה, רק כדי לפתוח הכל אחרי שנתיים ומיליוני חיסונים לבדיוק אותו מצב, כאילו כלום. מקסימום באיזו דמוקרטיה מערבית לגמרי שנכנסה לאטרף מהנגיף והנהיגה משטר אפליה מבוסס הסתרת מידע המונית והפחדה מרוכזת ויומיומית במשך למעלה משנה. אבל לא אצלנו. באמת, לא צריך להגזים.

פייר, לא צריך להגזים: הגזמה מופרעת ברישיון היא דבר ששמור לממסדים פוליטיים שהכל מותר להם ואין לאף אחד רשות לדעת מה הם עושים, ולמה, או לדרוש מהם דין וחשבון. אנחנו, כסתם אזרחים, צריכים לנהוג במתינות והיגיון שיבהירו שאנחנו חיים מספיק בסרט כדי לא לדמיין שמישהו אשכרה משקר לנו נונסטופ ובאופן שיטתי לגמרי. פילוסופיות ואמביוולנטיות בצד, חוץ מהאידיוטים הקבועים שתמיד יצדדו במנגנון שהם מתפרנסים ממנו כלכלית ותדמיתית, נדמה לי שאף אחד בישראל כבר לא מאמין לשום דבר ולאף אחד (תסלחו לי על המשפט המשובש, הבנתם אותי). לא ראיתי הרבה סקרים שנוגעים לאמינות של משרד החקלאות או משרד התחבורה אבל איכשהו אני משוכנע שגם האמון בהם נחבט קשות בשנים האחרונות.

הרייטינג של משדרי החדשות בקרשים ולא מראה סימני התאוששות, מערכת המשפט מקבלת פנים זעופות יותר ויותר מהציבור (פרשיות יו”ר לשכת עורכי הדין אפי נווה והחוש הסוציאלי הנמרץ שלו ורות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר ששמה נקשר בפרשיות שחיתות ופלילים מהחמורות שנראו כאן הן רק דוגמאות בודדות). על מערכת הבריאות ממש אין צורך להרחיב את הדיבור. בשב”ס נאנסות חיילות ואסירים בורחים. במשטרה – ובכן, גם כאן אין צורך להרחיב את הדיבור יותר מדי. או אם לומר זאת בעדינות: אם המשטרה הייתה חושבת שתדמיתה בעיניי הציבור טובה, המדים והניידות שלה לא היו הופכים כהים יותר ויותר, בקטע עוכר שלווה, בתהליך הדרגתי של שנים ארוכות. תסלחו לי על אנינותי, אבל ניידת משטרה שחורה ושוטרים במדים שחורים מעוררים בי אימה קלה. ולא, אני לא חושב שזה בגלל שאני פחדן במיוחד.

ברשויות המקומיות השחיתות היא הנורמה, כולם יודעים. אז מה נשאר? אולי איזה צה”ל מסתורי שכולם בטוחים משום מה שקיים, (למרות הסיפורים של הילדים שלהם שמשרתים באותו צבא בדיוק), ואיזו אמונה קולקטיבית שארגוני צללים וסתרים ישראליים מסוגלים לעשות כל דבר בעולם מייד ובלי סיבוכים. אני לא מתנגד במיוחד לתפקיד נביא זעם, ובשלב הזה של עוררותנו התודעתית אני מרשה לעצמי להתנבא שבשנים הקרובות גם מבצרי האמון האחרונים הללו יתפוררו על קרקע המציאות. הם יהיו אחרונים בשורת אבני הדומינו של הממסדים הישראליים (לפחות עבור הדור שלא ידע את שבר מלחמת יום הכיפורים). אנחנו מסתובבים במרחב הזה בתחושה עמוקה שאי אפשר להאמין לשום דבר שאנחנו שומעים. אפילו הזקנים שצמודים למכשירי הרדיו או הטלוויזיה יודעים שהכל חרטא, עמוק בתוך ההתמכרות.

אנחנו לא מאמינים בני לא מאמינים. כמי שכבר התפכח לגמרי מכל צורה של אמון ממסדי (עבורי הקורונה היתה סוף התהליך המסוים הזה), אני עוקב בשעשוע אחרי ההרפיה ההדרגתית של ציבורים בישראל מנרטיבים ממסדיים, בקצב שמתאפשר להם. הישראלים רוצים להרגיש שלא שיקרו להם כל חייהם, שהם לא רעים, שלא הכל אבוד, כל מני אגדות עממיות כאלה שלא באמת קשורות לניתוח של המציאות. הם משתמשים בסיפורים כאלה כדי להרחיק מעצמם, טיפה, את ההשלכות המפחידות של ההכרה שאשכרה, כן, הכל שקר. השלטונות משקרים באמצעות המשרדים והמוסדות שלהם, והתקשורת מפמפמת ומעצימה את השקרים, ודוחפת לדיון טיפש, אלים ושטחי, או להפצה של דעה אחת נכונה בלבד.

בסופו של דבר, בשורש הכל, אנחנו לבד. כל אחד ואחת מאיתנו עם המשמעויות הפרטיות של ההבנה המתגלגלת (והיא מתגלגלת, לא יעזור כלום), שעבור ממסדי הכוח אנחנו כבשים פועות ותו לא. אפשר לעשות עלינו כסף וכוח, וזה השימוש והמקום היחידי שלנו בעולם.

שיקומו הבן אדם, או הבת אדם, שמרגישים שיש במרחב הישראלי איזשהו גוף שבאמת מכבד את השיפוט והאוטונומיה שלהם כיצורים תבוניים ועצמאיים. אם אף אחד אחר לא מתייחס אלינו ככה, זה לא אומר שאנחנו צריכים להידבק בחיידק המרושע הזה, של ציניות, נכלוליות, העמדת פנים נאיבית ועסקים כרגיל. להיות לבד, להיות חופשיים ועצמאיים, פירושו להתעקש שיש מקום בעולם לנו ולתפיסות, לאמונות ולהבנות שלנו, ושזה לא משנה בכלל מה אומרים או חושבים אנשים אחרים, או ממסדים אחרים, או השלטון, או מישהו.

אם חושבים ככה, אז מבינים שהתהליך הממושך הזה של התפכחות הוא לא רק כאב, הוא גם מתנה. ככה אנחנו מקבלים את עצמנו, על ידי ההתנקות מהשקרים המוסכמים והמקובלים שהקיפו אותנו בהם.

אנשים ממסדיים עד כדי ריקבון תמיד אומרים: מה, לא תאמינו לאף אחד? עם מה תישארו? תישארו לבד? לשאלה המטופשת הזו צריך לענות: כן, וזה נהדר. לא עדיף להיות באמת עם עצמך מאשר בשקר עם אחרים? אנחנו באמת צריכים את הקרקס הזה שמתנהל סביבנו? אנחנו לא יכולים להאמין לאף מוקד כוח ולאף ממסד בישראל, וזו האמת. היא אפילו לא כזו ייחודית לישראל, כמו שראינו כמה פסקאות למעלה. השקר וההונאה הם הלחם והחמאה של ממסדים פוליטיים בכל זמן ובכל מקום, מפני שזו הדרך היחידה עבור מי שמאיישים את שורותיהם להמשיך להחזיק בכוח ללא מגבלת זמן, לאיזה נצח מדומיין.

בעידן המתקדם הזה של התפרקות האמון אנחנו לא צריכים בכלל לפחד מלהישאר לבד עם עצמנו, עם עקרונותינו והחיבור האמיתי והחיוני שלנו לחיים (שבשום פנים ואופן אינם בולשיט ממסדי מניפולטיבי, או נרטיב פוליטי, או איזו פנטזיה קבוצתית היסטורית). אנחנו צריכים לחבק את האופציה הזו, שהיא הצעד הראשון וההכרחי לקשרים של אמת ולצורה של הסכמה הדדית שמבוססת על שיתוף, שקיפות ואמת, שבלעדיהם אין ולא יכול להיות אמון. או כמו שאומרת את זה נהדר דמותו של האסיר בסדרה המיתולוגית ההיא, רלוונטית מתמיד בעידן הדייטה והמעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק: I am not a number. I am a free man. וחופשי זה אולי לא לגמרי לבד, אבל מי שלא יודעים להיות לבד, מפחדים מדי מהלבד, לא יידעו גם להיות חופשיים.