אלן ווטס: “אתה המפץ הגדול”

הן בעולמות הלמידה הפורמלית והאקדמית והן בשנים ארוכות של התפתחות רוחנית, זכיתי לפגוש מורים נפלאים אשר קידמו אותי, לימדו אותי שפות חדשות, נתנו לי כנפיים לעוף איתם, צידה למסעות מחשבה ועומקים לצלול לתוכם. כמו רבים ורבות – גם נכוויתי ממורים שהאגו והתשוקות שלהם דחפו תלמידים לפינות כואבות או אפלות. יש בי הכרת תודה על הטוב שניתן ועל השיעורים שאפשרו וגם שמחה על היכולת להבחין ולבחור במורים טובים באמת. כתיבת הסדרה הזו ל”בראשית” נתנה לי הזדמנות לשאול את עצמי מי הם המורים האידיאליים, המשמעותיים, אלה שבאמת מאפשרים לנו דיאלוג ומראים לנו את הדרך.

פעם היית המפץ הגדול ועכשיו אתה בן אנוש מורכב. אבל אנחנו מפרידים את עצמנו, לא מרגישים שאנחנו עדיין המפץ הגדול. אבל אתה כן, תלוי איך אתה מגדיר את עצמך. אם ככה הדברים אכן התחילו, אתה אינך התוצאה של המפץ הגדול, בסופו של התהליך, אתה עדיין התהליך. אתה המפץ הגדול, הכוח המקורי של היקום הבא לידי ביטוי במי שאתה”

אלן ווטס

אילו גורמים הופכים מורה למשמעותי? מורה שהשיחות או הכתיבה שלו יכולות באמת להוות לנו שער לפסוע בתוך עולם הרוח. ראשית קיימת כמובן הרמה הברורה של הידע. למורה טוב צריכה להיות איזושהי הבנה עמוקה של הנושא הנלמד (בין אם זה דאואיזם או בישול) והוא צריך להעביר אותו בצורה שהיא חיה ומרתקת. מה שהוא מלמד צריך לרתק אותו על מנת שההעברה של הידע תהיה מעניינת, צריך שעדיין תהיה בו תשוקה וסקרנות לדבר שהוא מלמד. המורה צריך להיות בעל יכולת תקשורתית, לעורר השראה, לתת לתלמיד יכולת ולעודד אותו לרצות להשפיע, לעורר רצון ללמוד עוד, לעורר אהבה וסקרנות ללמידה. אני מעריכה מורים אשר מעודדים ומטפחים בתלמידים שלהם חשיבה ביקורתית, שמיעה ולמידה שאינן אוטומטיות או צייתנית. בהקשר הזה אלמנט חשוב שיפריד בין גורו למורה משמעותי, הוא קיומן של ענווה, סובלנות ואמפתיה כלפי התלמידים ותהליכי הלמידה שלהם. הנקודה האחרונה שחשוב לי להניח כאן היא עניין הכוונה. הכוונה של הלימוד עצמו צריכה להיות חיובית, כלומר שיש איזה שהוא רצון להיטיב, להשפיע באופן חיובי על התלמיד ועל החברה. שמעשה הלימוד בא מתוך רצון להרבות אור ולא מתוך אגו והדרה עצמית.

אז אלן ווטס הוא בהחלט לא גורו. הוא מורה דגול, “בדרן רוחני” כפי שהגדיר את עצמו לפעמים. ישנו ציטוט מפורסם של ווטס שכותרתו היא “היה הגורו של עצמך”, שם הוא מצהיר על כך שהוא איננו גורו. הוא מספר כי הוא נהנה לדבר על נושאים פילוסופיים ומתעניין בהם, וכי כל אדם הגיוני מעדיף להתפרנס למחייתו ממה שהוא מתעניין בו. כפי שציפור שרה את שירה ואדם יכול לעבור בדרך וליהנות מהשיר שלה, כך הוא מדבר את הפילוסופיה שהוא אוהב והשומע יכול ליהנות או להפיק מכך תועלת, אך זאת איננה המטרה שלו. הוא אומר מפורשות כי איננו מנסה לעזור למאזינים או לשנות אותם, הוא מקבל אותם כפי שהם. לדבריו התלמיד הוא מקור הסמכות של הגורו, והאופן להתפתח בדרך הרוחנית הוא להפוך להיות הגורו של עצמך.

למרות שהיו לו מורים לאורך הדרך, אלן ווטס הוא ללא ספק אוטודידקט ואדם מבריק מחשבתית. הוא נולד ב-1915 באזור כפרי לא רחוק מלונדון, כבן יחיד למשפחה ממעמד הביניים. אלן הילד הרבה לבלות בטבע ולמד את שמות הפרחים והפרפרים. במקביל לחינוך בריטי משובח ומשפחה דתית נוצרית מצד אמו, זכה להיחשף לאמנות ולכתבים מהמזרח הרחוק אשר הגיעו לאנגליה דרך מיסיונרים. באחת מהביוגרפיות שלו הוא מספר על שילוב של חום בזמן מחלה בילדות ובהייה באמנות סינית שמילאה אותו התפעמות ממקומו של האדם כחלק מהטבע. אביו, שהיה איש עסקים, עודד אותו ואפשר לו לבקר במכון מחקר בודהיסטי בלונדון, שם נחשף לכתבים בודהיסטיים כבר כנער. ב-1936 פגש את המלומד היפני סוזוקי (D.T Suzuki) בכנס בלונדון והתחילה ביניהם חליפת מכתבים ופגישות אשר עסקו בזן בודהיזם ובהקשריו לפילוסופיה המערבית.

בשנת 1938 עזב את אנגליה ואת לימודיו בסמינר התיאולוגי ועבר לארה”ב בעקבות אשתו הראשונה אלינור. אלינור הייתה קשורה דרך אמה למעגלי הזן בודהיזם של ניו יורק ואף היתה נשואה לפני כן למאסטר זן אשר שימש כמנטור לאלן לתקופה. בארה”ב השלים אלן את לימודיו התיאולוגיים ואף שימש ככומר בכנסיה האפיסקופלית, עד שעזב, על רקע חילוקי דעות פילוסופיים. 

בהמשך עבר מהחוף המזרחי לחוף המערבי והצטרף למכון ללימודים אסיאתיים בסן פרנסיסקו, שם לימד במשך שנים, ושם הפך מתלמיד לכוכב רוחני. זה התרחש כמעט מאליו, כשבשנת 1953 התחיל לשדר בהתנדבות תוכנית רדיו שבועית שהפכה במהרה למוקד משיכה. בתוכנית דיבר בשפה פשוטה ונגישה על רעיונות מרכזיים בזן בודהיזם, דאואיזם, הינדואיזם, פילוסופיה מערבית ותודעה. תוכניות הרדיו הפכו אותו לדובר נערץ ומוכר על ידי רבים, לצד ספריו החשובים “החוכמה שבחוסר הביטחון” (1951), “דרך הזן” (1957), “פסיכותרפיה מערב ומזרח” (1961) ורבים נוספים. 

בהדרגה עבר לאורח חיים של בוהמיין איש קליפורניה, שכלל התנסויות בחומרים פסיכדליים כחלק ממסעות מיסטיים. הוא נערץ על ידי אנשי דור הביט ותרבות הנגד של שנות השישים והשבעים, פגש והתכתב עם מיטב המוחות של תקופתו ביניהם קארל גוסטב יונג, אלדוס האקסלי, טימותי לירי ואמיל דורקהיים. הוא נישא שלוש פעמים (והתגרש פעמיים) והיה אב לשבעה ילדים. בשנת 1973, בשילוב של בעיות לב ואלכוהול, נפטר וגופתו נשרפה.

אז מה הם הדברים שהופכים את אלן ווטס למורה דגול ונחשב?

גם אם לא קראתם אף ספר שלו או שמעתם אף הרצאה שלו בשלמותה, הקול העמוק והאייקוני שלו, עם המבטא הבריטי וההומור השנון מהדהד באינספור סימפולים ורמיקסים. מוזיקאים רבים שילבו את קולו של ווטס וקטעים מההרצאות שלו במוזיקה שלהם, בז’אנרים שונים (אלקטרוני, היפ הופ, אמביאנט).

את הקול הזה תמצאו גם באפליקציות של מדיטציה ומיינדפולנס, מאות שעות של הרצאות וספרי אודיו. אם אתם נמצאים ברחבת הריקודים ושומעים קול כריזמטי ועוצמתי, שמדבר על הטבע ועל משמעות הקיום, אתם כנראה שומעים סימפול של אלן ווטס. אחת הדוגמאות המקסימות בעיניי לנוכחות שלו בתרבות הפופולרית הוא בסרט Her של ספייק ג’ונס, ששם הוא משמש כתודעה הגבוהה המושלמת, כמעט מקביל של אלוהים, ייצוג סימבולי מטאפורי של מה היא חוכמה.

ווטס הצליח להנגיש את התורות הגדולות של המזרח, ובראשן זן בודהיזם, למיליוני שומעים מערביים. מרכיב חשוב בגדולה שלו הוא האופן שבו הצליח להעביר רעיונות מורכבים בצורה פשוטה וידידותית, דרך אנלוגיות ומטאפורות שהתחברו אל חיי היומיום של האדם המערבי. מבחינה אקדמית טהורה הפרשנויות שלו עשויות להיתפס כלא תמיד מדויקות, אבל הן נגישות ומעוררות. להקשיב לקולו המהדהד של ווטס כשהוא מדבר על הכאן ועכשיו, על נוכחות בחוויה באמצעות החושים, היא חוויה מדיטטיבית וטרנספורמטיבית בפני עצמה.

וכאן אני חווה את הקושי בלכתוב עליו, או להסביר את מה שאלן ווטס אומר, כיוון שהוא תמיד אומר את זה טוב יותר, גם בווקאליות המוזיקלית שלו וגם בפשטות והמיידיות של ההקשבה. כל נסיון לסכם שיחה של ווטס משאיר אותי עם פחות, אולי עם איזושהי חוסר בהירות, אך כשאני מקשיבה לו אני מבינה. אולי הוא כמו הדאו, כזה שאי אפשר לדבר אודותיו, לסכם לנסות לצמצם אלא פשוט להיות בנוכחותו. וכאמור ההקלטות שלו נגישות מאוד בכל אפליקציה קרובה, ערוץ ה Be Here Now, Being in the Way היא דרך טובה בהרבה מקריאה אודותיו. לספוג את הפילוסופיה שלו. בנוכחות.

ובכל זאת, אפנה רגע אל הכישורים המערביים-אקדמאיים המגבילים שלי ואנסה לומר כמה מילים על משנתו.

גדולתו היא ביצירת סינתזה של רעיונות מהפילוסופיות של המזרח עם הפילוסופיה המערבית. כאמור, ווטס לקח את הרעיונות המרכזיים המגיעים מהמזרח הרחוק והנגיש אותם. חלק מהרעיונות הללו נראים היום מובנים מאליהם לכל אדם שנמצא בדרך רוחנית כלשהי ולכל מתרגל מיינדפולנס מתחיל, אבל הוא היה כנראה הראשון במערב שדיבר על הכאן ועכשיו, על הנוכחות בהווה ועל מרכזיות החוויה הבלתי אמצעית של החושים שלנו. הוא הצליח להסביר בצורה פשוטה מהי חוסר נפרדות (non duality), האשליה של האגו, הקיום של הטבע והחוויה המיסטית.

כפי שכותב דיפאק צ’ופרה בהקדמה לספרו של ווטס “החוכמה שבחוסר הביטחון”: “באמצע שנות השלושים לחיי מצאתי בווטס את המדריך השלם לתיקון מסלול חיי, הרחק מהחומרנות ומהבטחותיה הריקות. המסלול החדש הוביל לטריטוריה החמקמקה ביותר שאפשר לדמיין: הרגע הזה. כאן ועכשיו, הצהיר ווטס, שוכנת חווית היקום במלואה”.

 בחשיבה של ווטס, האגו הוא אשליה. לדבריו האני של האישיות הוא כמו מוזיקה שנעלמת ברגע שמנגנים אותה. הוא מזמין אותנו להתבונן על האני הזה, למשל על ההחלטות שאנו מקבלים, האם אנחנו יכולים לאתר באמת את התהליך המוחי שמחשב את כל הנתונים? האם חשיבה, כמו הנשימה, היא תהליך שהוא גם אוטונומי וגם רצוני? ווטס מזמין את השומעים והקוראים שלו לשאול שאלות לגבי האופן שבו הם חושבים ולחוות את המציאות בצורה עמוקה יותר, לבחון את מה שמונח לפניהם ולא להניח הנחות.

משנתו של ווטס מדגישה את החיבור ההדדי הקיים בין דברים, רשת אינסופית נטולת מרכז שבה האדם הוא חלק מהטבע ואיננו בורא, שולט ועושה שימוש בטבע כמו בחשיבה המערבית. הוא מדגיש את היותנו חלק מהטבע, ביטוי של הכוחות האוניברסליים של היקום, ולא משהו נפרד ממנו. כך הוא כותב בטקסט המפורסם “אתה המפץ הגדול”:

“ישנם אסטרונומים המדברים על מפץ גדול לפני מיליארדי שנים… זה כמו בקבוק של דיו, שלקחת וזרקת אותו על הקיר, התפוצץ וכל הדיו התפרס על הקיר. במרכז הוא דחוס וככל שמתקדמים לעבר הקצוות יש טיפות ונתזים עדינים בדוגמאות יותר מורכבות. אז כך זה עם המפץ הגדול, ואני ואתה היושבים כאן בחדר כישויות מורכבות אנחנו הנתזים המורכבים הללו. אך אנו מגדירים את עצמנו רק ככאלה. אם אתה חושב שאתה רק בתוך העור של עצמך, אתה מגדיר את עצמך כיצור מורכב רחוק מאוד מבחינת חלל וזמן מהמפץ. פעם היית המפץ הגדול ועכשיו אתה בן אנוש מורכב. אבל אנחנו מפרידים את עצמנו, לא מרגישים שאנחנו עדיין המפץ הגדול. אבל אתה כן, תלוי איך אתה מגדיר את עצמך. אם ככה הדברים אכן התחילו, אתה אינך התוצאה של המפץ הגדול, בסופו של התהליך, אתה עדיין התהליך. אתה המפץ הגדול, הכוח המקורי של היקום הבא לידי ביטוי במי שאתה” (תרגום גס שלי משמיעה).

הדאו הסיני מבטא בעיניו את הזרימה הטבעית של היקום, ודרך ספר האי-צ’ינג הוא מתייחס לכוליות של הקיום כמורכב מיין ויאנג, שחור ולבן, צד מואר וצד אפל המשלימים זה את זה ואינם יכולים להתקיים אחד ללא השני. החשיבה הדואלית, נטולת הנפרדות הזו, היא האמת ואנחנו לכודים במשחק המאמין כי האור חייב לנצח, ולא מבינים כי לא ייתכן חיובי בלי שלילי. אין הר שיש לו רק צד אחד, לא יכול להיות צד מואר של הר מבלי שיתקיים גם צידו המוצל. תענוג לא יוכל לרפא כאב כיוון שהם קשורים בקשר שלא ניתן לנתק.

ווטס מתייחס גם לחרדת המוות שלנו, שנובעת מתוך תודעת פיצול בין היש לבין ההיעדר. לדבריו אנחנו כל כך מהופנטים, לכודים באיזה שהוא קונספט שההיעדר הוא שום דבר בעוד שהוא למעשה חלק משמעותי ומהותי מהדבר עצמו. הוא מדגים זאת דרך אמירותיו של לאו צה אודות החשיבות של כלי קיבול שנובעת דווקא מהחלל שלו, המאפשר שיהיה בתוכו משהו. כך גם המשמעות של החלון היא לא במסגרת אלא במרחב השקוף שמאפשר לראות דרכו. אם אנחנו חושבים שההעדר הוא שום דבר, מצליחים להפחיד אותנו שיום אחד נהיה היעדר, אך ההיעדר הוא כן משהו, nothingness is important, ולכן אין לנו סיבה לפחד.

אלן ווטס מציע לנו למצוא את כל האמת בתוכנו, להתמזג בתודעתנו בתהליך של היקום, לוותר על כל מה שאינו אמיתי – ואז מה שיישאר יהיה אמיתי. המילים שהוא כותב ואומר יכולות להפנות אותנו לכיוון החקירה הנכון, אבל הוא גם מזכיר לנו להתייחס למילים שלו, כמו גם למחשבות שעולות בנו, כאל רעשי רקע. המודעות שמעבר לחשיבה, ה-היות ללא כוונה, ללא פיצול ונפרדות היא החוויה של ההתעוררות. ועליה לא ניתן באמת לכתוב אלא רק לחפש ולנסות לחוות, בעזרת מורה שמצביע לנו על הדרך.