אחרי!
נדמה שכל עבר מנסים לתחום אותנו בעדר. גבי ניצן מגיש - מדריך לכבשה השחורה!
אחריו!
לפני הרבה שנים היה לי חבר רועה עיזים, אי שם בהרי-ירושלים, ולפעמים הייתי בא לבקר אותו בעבודה. היינו מסתובבים קצת עם העיזים, מגיעים למקום שיש להן מה לנשנש, מעמידים פינג’אן, מגלגלים שאכטה ושוקעים בשיחה עד שהיה מגיע זמני ללכת כי אני לא רועה עיזים. וכאן היתה מתחילה סאגה אינסופית. כי ברגע שהייתי קם ומתחיל לזוז – העיזים היו צועדות בעקבותיי. הן בכלל לא הכירו אותי, אבל עדר הולך לאן שמישהו הולך.
הן היו רואות אותי קם ומתחיל לזוז ומיד היו אומרות לעצמן “או, הנה מישהו שיודע מה הוא רוצה בחיים האלה. ואנחנו לא. אז נלך אחריו”.
מחמיא ככל שזה יכול להישמע, זה היה סיוט אמיתי. לא עזר שניסיתי לגרש אותן בצעקות ותנועות מאיימות או כשהלכתי בזיגזגים ומעגלים כדי לבלבל אותן. הן נצמדו אליי כמו פוסט-טראומה. בסופו של דבר רק פתרון אחד היה עובד, וגם הוא בקושי: אני הייתי נשאר לשבת וחברי הרועה היה נאלץ לעזוב את הזולה ולהתרחק כדי שהעיזים ילכו אחריו ולא אחריי. ולמה גם זה בקושי? כי לא פעם, קבוצה קטנה של עיזים עדיין היתה נשארת איתי, כאומרות לעצמן: “או, הנה מישהו אסרטיבי ועצמאי שלא הולך כצאן אחרי הרועה. הוא בטח יודע מה הוא עושה, כדאי לדבוק בו”.
כמו בסצינה האלמותית של מונטי פייתון…
איך אתה מצליח כל פעם לכתוב את מה שאני מרגישה , רק יותר מדויק ברור וחכם? תודה
משובח
מאוד אהבתי את הדרך שהעברת את קסם הרעיון של להיות להקה של אנשים מגוונים וחופשים.