אוטו בלידת בית

אילנה הורטה מקבלת את פניי בפתח הבית ומיד מרעיפה עליי חיבוק ומחמאות, אינה מסתירה את ההתרגשות שלה מן המפגש. בבית מחכים עוד שני גברים, פיליפ בעלה ואיתי בן שמונה וחצי, שמציגים אותו בפניי במילים, “חבר שלנו, שכן שלנו והוא גם הנכד שלנו. איתי פה כי הוא ממש התרגש שבאים לכתוב על הטריומף טי אר שלוש.”

הבית מלא אור; המטבח נקי ועל השולחן מוגשים אגוזים מכל הסוגים, צנצנת של שוקולד לינדור בצבע ורוד, היחיד שעוד לא טעמתי, ועוגיות. היא מציעה לי מים וקפה. חשבתי להתיישב, אבל איתי הוביל אותי החוצה דרך אופנוע אספנות המיועד לשיפוץ, השייך לאמא שלו, אלופת ישראל ברכיבת ‘אנדורו’ על אופנוע שטח של KTM, ודרך שתי מכוניות מכוסות, העומדות להתגלות בפניי. אף פעם לא עמדתי ליד רכב אספנות וּודאי שלא נגעתי באחד. פיליפ ואיתי מסירים בעדינות רבה את הכיסויים, דרך כל צד בנפרד, ואיתי מסיר פיסות אבק שרק מי שממש ממש ממש מחפש אותן, ימצא.

פיליפ מציג בפניי את הטריומף (Triumph TR3, 1958) ואת הקרייזלר (Chrysler New yorker 5th Avenue, 1982) וכבר בהצגתן נשזרים סיפורי ההיכרות הראשונים עם הרכב עצמו, עם החלקים המיוחדים, עם תפירת הריפוד ועם עיצוב אישי של ההגה. אני מציעה שיחכה עם הסיפורים לכשנתחיל להקליט, אבל הוא לא מצליח להתאפק ומבטיח שיוכל לחזור שוב על הכול, כמה שצריך.

אנחנו מתיישבים ופיליפ אכן חוזר: “נתחיל מהטריומף האדום, הסיבה לכתבה? האוטו הזה קיבל חיים בזכות אשתי. היינו יום אחד במפגש רכבים במשמר השרון והיא ראתה את אוטו הספורט של דודי, חבר שלנו, ואמרה, ‘יש לי חשק לאוטו קטן, ספורט, אדום'”. הוא מתאר חיפושים בכל הארץ, נסיעות, בדיקות, משא ומתן שכמעט נסגר, עד שיום אחד הם ישבו עם חברים, ובדרך אגב התברר שלאחד המכרים יש שתי מכוניות טריומף שמחכות לשיפוץ, והוא תקוע איתן. הם קבעו לבוא לראות. “הרמתי את הכיסוי וראיתי את הרכב במצב הזה,” הוא מראה לי תמונה, “הכול רקוב. גמור. אבל לא הפריע לי שיש עבודה. ידעתי איך זה ייראה בסוף. אמרתי, ‘זה האוטו. זה מה שאני קונה'”. הוא מספר הכל בביטחון שיכול להיות רק למי שיש דמיון מפותח ובעיקר יכולת פנומנלית ליצור מציאות.

״זה לא סתם אוטו שרכשנו, זה אוטו שנולד כאן, בבית, ושכולם שותפים לתהליך היצירה שלו. והסיפור הזה, שהוא חיפש לי אוטו בלי שאני אדע, מצא ויצר את זה בשבילי, זה ריגש אותי. הוא מוכשר. אני גאה להגיד; בעלי שיפץ את האוטו, אני רק אמרתי שבא לי אוטו ספורט אדום קטן”

אילנה מקשיבה לפיליפ כמו היו רק בתחילתו של הקשר, מצפה לשמוע כל מה שיאמר, גם אם כבר יודעת ומכירה את הסיפור על כל פרטיו. כשהוא מסיים היא משתלבת בשיחה, “הכי אני זוכרת את השלדה שהוא הביא הביתה. התחתית היתה חלודה ואמרתי לו, ‘עזוב אותי, אני לא מבינה שום דבר.’ אני צריכה לראות אוטו מוכן. מה גם שזו היתה תקופת הקורונה. מאותו רגע הוא היה קם בכל בוקר, מתלבש ויוצא החוצה לכאן (מצביעה על פתח הבית), סוגר את הדלת הזאת וזהו, הוא היה בעבודה. במשך שנה וחצי הוא השקיע שעות בכל יום. תשמעי, הייתי לא נחמדה, זה הכעיס אותי. זה גזל מזמן האיכות היקר של היחד שלנו. אבל פתאום זה התחיל להפתיע אותי בדרכים שלא ציפיתי להן; הם הביאו את הבאדי (גוף הרכב) צבוע, וכולם הובילו אותו – איתי (אז בן 5), אופיר (אז בן 4), פיליפ והילדים. הם הרכיבו אותו כמו פאזל, מבפנים החוצה, כל אחד הרכיב חלק. כולם עזרו לתינוק להיוולד ולצאת החוצה. אז הבנתי שזה לא סתם אוטו שרכשנו, זה אוטו שנולד כאן, בבית, ושכולם שותפים לתהליך היצירה שלו. והסיפור הזה, שהוא חיפש לי אוטו בלי שאני אדע, מצא ויצר את זה בשבילי, זה ריגש אותי. הוא מוכשר. אני גאה להגיד; בעלי שיפץ את האוטו, אני רק אמרתי שבא לי אוטו ספורט אדום קטן”.

פיליפ מחייך נבוך, “לא מעניין להביא אוטו בסרט מתנה. צריך לבנות אותו. אנחנו מאוד בגישה של ‘יש מאין’. לדעת ליצור. האתגר והסיפוק הרבה יותר גדולים מלקנות מוכן.”

אז שם התחיל הרומן עם מכוניות אספנות?

“לא. הטריומף הגיעה לכבוד יום הולדת שישים של אילנה. אבל זה התחיל שנתיים לפני יום הולדת חמישים שלי, כשאחיין שלה התקשר ואמר שרכב של אבא של חבר עומד ברחוב, ובאו מהעירייה ושמו פתק שצריך לפנות אותו. זה היה אוטו מייבוא אישי, לא היה כזה בארץ. הוא היה שנת 82′, הבעלים ייבא אותו בהמון כסף. התקופה היתה שונה מהיום – כל החלקים עוד היו רשומים בעט, המספרים והטלפונים. ראיתי את התמונה של האוטו ואמרתי, ‘אני הולך לקחת אותו’. השנתון שלו אז עוד לא התאים לרכב אספנות. העברתי אותו למוסך של אחי בכפר אדומים. אמרתי שנשאיר אותו שם ונבדוק קודם בירוקרטיה, אם יש בכלל טעם לגעת בו. בדקתי. האוטו עמד 14 שנה. לא שולמו טסטים, אז שילמתי הכול והוצאתי את הרישיונות למכון התקנים לתיקון הברקסים, לכל המערכות. העברתי טסט ובעלות, ואז פירקתי אותו לחתיכות. רק כשרכב על שמי אני יכול להתחיל לשפץ אותו. אצל אח שלי במוסך פירקתי את כל החלק הפנימי ואת כל המסביב. אני זוכר שהתחלתי להרכיב את החלק הפנימי – הרכבתי פנס והדלקתי אותו ואם הוא נדלק, הרגשתי שזכיתי בפיס”.

“זה הבייבי שלו”, אומרת אילנה ברכות.

“היתה הזדמנות ומשם זה נפתח”, פיליפ מסכם.

“את לומדת לאהוב את זה ולהבין את זה,” אילנה מוסיפה את הצד הרגשי. “לפני כן, לא הבנתי במה זה כרוך. כשהוא הביא את הקרייזלר ליוויתי אותו, נסעתי איתו לראות את הרכב, אלה היו חבלי הלידה. יש שלב שאת כבר רואה איך זה קורם עור וגידים, ופתאום את מבינה שאת מחוברת לזה. היתה תקופה שפתאום הוא התייאש מן השיפוץ, ואמרתי לו, ‘אין מצב, אתה לא מוכר את האוטו!’ כבר נקשרתי אליו, הוא נולד מול העיניים שלי.”

פיליפ מאותת ומחזיר אותנו לנתיב השיחה, “האוטו היה במוסך שנתיים ושופץ בימי שישי. את כל התפירות עשיתי בבית”.

“הוא יושב בחדר” אומרת אילנה, “ואת ממש רואה דלת, ידיות, הגה. הוא משפץ. פותח שולחן כמו במעבדה, כמו בית מלאכה בתוך הבית. גם בזמן השיפוץ של הטריומף – היינו יושבים, רואים סרט, והוא היה משפשף איזה חלק, הוא חי את זה. אני משייפת ציפורניים והוא את החלקים. לא קשה לעשות דברים שאוהבים, והוא אוהב את זה. זה הפך להיות חלק מהבית, חלק מהחיים. הרכב נולד פה. הקרייזלר נולד בכפר אדומים. הטריומף נולד כאן. כמו לידה בבית חולים ולידה בבית. מרגש!”

איפה התחילו הניצנים לדבר הזה? התעניינתם בזה עוד קודם?

“אני אוהבת דברים יפים מאז שנולדתי. אני אוהבת שהסביבה שלי היא אסתטית, לא משנה מה. וגם פיליפ. אנחנו אוהבים נופים יפים, חפצים יפים, וזה מתבטא גם ברכבים. פיליפ מאז ומתמיד עסק בכלי רכב, בפירוק ובהרכבה שלהם. החוש הטכני שלו וכל מה שהוא למד בעצמו בהמשך…”

פיליפ מוסיף, “לכל דבר יש את התקופה שלו. היתה תקופה של טבע וג’יפים ועכשיו תקופה לזה”.

ספרו לי קצת על מועדון החמש (מועדון הרכב הקלאסי והאספנות בישראל)

“מועדון החמש הוא משפחה. התחביב המשותף יצר מועדון שהוא משפחה. התחביב מתאים לאנשים מסוימים, שיש להם פנאי ואפשרות והם אוהבים לטייל, מה שנקרא ‘הם בתקופה המתאימה לזה’. יש תתי-מועדון, לכל סוג רכב, לפעילויות מסוימות שעושים, לסוגי טיולים ולאזורים. אנחנו מנויים למועדון ומשתתפים במפגשים, בטיולים, בתצוגות, בהשקות, בראלי. דמייני מכוניות שנוסעות בשיירה וצובעות את הדרום או את הצפון. זה מחזה מדהים. קשה לתאר מה המשמעות של להיות חלק מזה”.

אני מקשיבה לתיאורים של אילנה ולהפתעתי אני ממש מתרגשת, מדמיינת את כביש הערבה בצבעים חזקים לכל האורך, כמו מופע כדורים פורחים, כמו עפיפונים, רק על האדמה. כמו מעגל שירה לפני שזה הפך היפי. התאספות של אנשים שבגרעין שלה יש אהבה ותשוקה, ומשם כל האדוות הצבעוניות נוגעות ללב של מי שמשתתף ושל מי שצופה.

אילנה מוסיפה, “אני רוצה שיכירו את המועדון הזה. זה חשוב לי. הייתי רוצה שכולם יראו ויכירו את המרחב הזה. אפשר לראות בזה דרך לשמור על הגלובוס שלנו, לחדש ולמחזר. דרך לשמור על היופי הראשוני, לפני שהכול הפך להיות אותו דבר, משעמם. התצוגות הן כמו מוזאון, כמו ארכיון. זה מעניין. זה פותח את העיניים ואת הראש, זה יותר מרק מכוניות. זו היסטוריה. הגשמת חלומות”.

הכול נשמע כמו בסרט. יש אתגרים? יש קשיים?

“מה שמאפיין נשים של בעלי רכבי אספנות הוא שרובן לא מפרגנות. זה גוזל המון זמן שמושקע בתחביב הזה והנשים לא מתות על זה, בלשון המעטה. בעלי הרכבים מקדישים לזה זמן והוצאות. זה תחביב שדורש הרבה השקעה וגם המפגשים, אם מתמידים, הם שבועיִים או חודשיִים ויש גם חופשות משותפות. את לא רואה הרבה נשים שמגיעות עם הגברים שלהן. זה תחביב שלפעמים מעורר קנאה בתוך הזוגיות. וגם כמעט שאין נשים שנוהגות”. מה שמשמר איזושהי הפרדה בין החיים המשותפים לבין התחביב, שכאמור הוא עמוק ושואב, גם משמר באופן מסוים מעמד ישן בין גבר לאישה, חזרה לסטיגמה, חזרה לתמונה לפני שפוגשים את הדמויות בה.

אז מה שומר אתכם יחד בזה? נראה שהתשוקה והרומנטיקה משתמרות היטב בניכם, יש לזה חלק בזה?

“זה מאוד שומר עלינו כזוג. קודם כל התחביב המשותף הזה שיש לנו, הוא של שנינו”. אילנה מתארת איך פיליפ מבקש לקרוא לטריומף הרכב שלה, והיא מבקשת להזכיר שהוא של שניהם. “יש כאן מערכת יחסים בין שני אנשים אבל גם בין כל אחד מהם למכונית”. היא מתארת את הקשר שלה עם הרכב, את ההיכרות עם ההילוכים, עם ההגה, היא מתארת איך היא לומדת להרגיש ולהקשיב לרכב, מזהה כשמשהו דורש תיקון. ובכל זה היא חוזרת שוב ושוב, “פיליפ תמיד לידי. הוא האבא של היצירה הזאת”. הפרגון והתמיכה שהוא נותן לה בפיתוח האישי של התחביב הזה, האופן שבו הוא מעלה את הביטחון שלה, הפרגון והתמיכה שהיא מעניקה לו, בהשקעה הנדרשת, בסקרנות ובעשייה הבלתי נגמרות. הזמן שהם מבלים ברכב ובפעילויות סביבו הוא זמן של בילוי, של יציאה משגרה, זמן צבעוני – כל אלה מחזקים את הקשר ביניהם.

נוסף לזה היא מתארת, “יש לנו תרבות פנאי מאוד מיוחדת בזכות זה. כשאני נוהגת אחר הצהרים, בתוך הפקקים, אני נוסעת דרך כביש 4, ובכל זאת זה מיוחד. כל נסיעה היא חוויה. עמידה בפקק היא חוויה. אנשים לא צופרים. שואלים על האוטו, מתפעלים, מצלמים, זו אטרקציה. למי שרואה, אבל גם עבורנו. זה בילוי משותף. גם לפני האספנות היינו בשטח, גם כשלא היה רכב כזה. אנחנו בליינים; מסיבות, יקב, רוקדים על שולחנות. עד היום. במסעדה תמיד יושבים על הבר. מאז שיש את הרכב והמפגשים זה מוסיף עוד צבע לחיים. זה מיוחד. לנהוג על רכב כזה ביום שגרתי רגיל זה מטורף. אני נוסעת והלב שלי מתמלא. זה לא אסקפיזם, השגרה שלנו היא שגרה רגילה, אבל הרכב הזה מאפשר לך לחוות משהו מתוק כזה, קסום, יפה ומיוחד. ממש מיוחד. זה נותן לנו איזה טעם טוב, כמו שאכלת משהו מיוחד. אנחנו פנויים לזה”.

התשוקה שלהם מתעוררת הרבה לפני שהכלי מוכן להנעה. היא מתעוררת כשהם מדמיינים, כשיש רצון, כשיש למי להעניק. הם אוספים חומרים בקפידה ומסדרים אותם בחלל הבית והחצר. הכול מוכן, פרוס על שולחן העבודה. מוכן למשחק. כמו ילדים

אנחנו מסיימים בתיאור הפרויקט הבא, שיפוץ האופנוע של דנה הבת. אני מקבלת תיאור מדויק: איך יראה הכיסא, התיק, החריטה, מאיפה מביאים חלקים ובדים ואיך מעצבים. התשוקה שלהם מתעוררת הרבה לפני שהכלי מוכן להנעה. היא מתעוררת כשהם מדמיינים, כשיש רצון, כשיש למי להעניק. הם אוספים חומרים בקפידה ומסדרים אותם בחלל הבית והחצר. הכול מוכן, פרוס על שולחן העבודה. מוכן למשחק. כמו ילדים.

לקראת סוף המפגש אני חוזרת להתחלה, מזכירה שהתכנסנו כדי לדבר על הטריומף האדום, אבל בעיניי הכתבה הזאת היא על מה שכולנו מחפשים, על הסיבות לקום בבוקר. הרכב הוא רק סיבה אחת קטנה ביחס לכל מה שראיתי במפגש עם הזוג המאוהב הזה.

אלו הן סיבות טובות לקום בבוקר. יש משחק שעדיין לא סיימנו לשחק. יש ציור שאנחנו רוצים עוד לצייר. יש מישהו שאני אוהבת ואני רוצה לשמח אותו היום, לתת לו. לתת לי. ליצור. לראות בעיניים את היפה. לחוות עוד חוויה. כל אחת בזמן שלה, רק להיות ערים להזדמנויות. הסיבה יכולה להיות רכב, והיא יכולה להיות גם כל סיבה אחרת.