אהבה נכזבת
אסתר ניצן, אמו של העורך הראשי, על בגידת המדינה בוותיקיה
אני זקנה, ישראלית, אוהבת את המדינה, ונראה לי שזו אהבה חד–כיוונית.
יש לי קבלות על האהבה שלי ושל משפחתי: אחי הבכור מכר את רכושו, תרם את תמורתו ל”הגנה”, עזב חיים נוחים בארגנטינה, התגייס למח”ל (מתנדבי חוץ לארץ) ונלחם מיוני 48 לאורך כל מלחמת העצמאות. עליתי אחריו יחד עם יתר בני משפחתי, השארנו אחרינו חיים נוחים ובטוחים והתנסינו בחבלי הקליטה הידועים, בהתלהבות, באופטימיות, בידיעה שנפלה בידינו הזכות לבנות בית טוב והוגן לעם היהודי. עסקתי בחינוך כל חיי, רוב הזמן בהוראת עברית לעולים חדשים, והמשכתי בכך בהתנדבות גם אחרי שיצאתי לגמלאות.
בעלי המנוח, משה, עלה ארצה בפסח 49, באחת ההפוגות במלחמת השחרור, עם הוריו, אחיו ואחיותיו. הם היו המשפחה היהודית הראשונה שעלתה בשלמותה מארגנטינה. הוא עבד בתעשייה, הקים מפעלים, הכשיר עובדים, שירת במילואים עד אמצע שנות החמישים שלו, יצא לחו”ל כמה פעמים בשירות המדינה, חי חיים של עבודה, יצירה ונתינה. הוא המשיך לעבוד חלקית בפרויקט למען ילדים חולי סרטן, עד גיל 89. אז חלה.
ואז חיכו לו כמה הפתעות לא נעימות…
הביורוקרטיה הישראלית מכבידה על כול צעד שמנסים לעשות. נראה שיש כוונת מכוון הרי הכללים ה וותיקים ואם מתווסף נושא חדש, לא רק שהמבנה שלו מסורבל כמו מה שנקבע לפניו, הוא אף עלול להיות מסורבל יותר וגם קשה להבנה, מלבד לגוף המקליד את תכניו, ופטור מכול הנטל, היות ומדובר באנשים “משלנו”. תנסו לברר מדוע מכתב שספק האינטרנט טען ששלח, מדוע לא הגיע ליעד, לידיך? החקירה דורשת ידע מקצועי ושעות עבודה שאין לאזרח הפשוט. התוצאה ייאוש . השלטון אף פעם לא מתייאש, אך יודע איך לייאש את האזרחים, שחדלים מלנסות, להוציא כספים שלהם מחברות הביטוח וכו’
מצבם של רוב המבוגרים מתחיל מנקודת חולשה: כבר רובם לא קשורים למקומות בהם עבדו, מתמצאים פחות במונחים, ובטכניקות להשגת מוצרים להם הם זקוקים. שלא לדבר על רבים הסובלים מיחושים פיזיים ורגשיים. פירמידת הסבל שמעניקה הביורוקרטיה הישראלית לאזרחיה מגיעה לשיאה מול המבוגרים. עצוב וכואב. הכתבה המצוינת ממחישה זאת היטב.