מים מתחת לגשר

מתוך יומנה של מפגינה להחזרת החטופים

13.10: מופקרות

אני לא צופה בסרטי סנאפ. אני לא רוצה להמית את נפשי וסבורה שזה לא מוסרי. לא הייתי רוצה שהעולם ייצפה בי נאנסת, זהו המשך של רצח נפש וביזוי. הייתי רוצה שלא ייצפו ושיאמינו למי שראה וסיפר, ולמזכיר ההגנה האמריקני ולשר הביטחון הישראלי שאומרים את זה במסיבת עיתונאים. והייתי רוצה שיפעלו לשחרורי המיידי, לא יפקירו אותי בשנית.

הדת היהודית מתייחסת בזלזול ובחומרה לנשים חילוניות כמוני – “לא צנועות”, “מופקרות”. הדת היהודית מגנה נשים שמקיימות, מרצון, יחסי מין עם לא יהודים. אני משוכנעת שאם הנשים השבויות כעת בידי חמאס – נשים שאפשר כי יש מהן שנאנסו (אחרות בוודאי נאנסו ונרצחו) או ממשיכות להיאנס – היו נערות אולפנה חסודות, הן לא היו נמצאות בשבי רגע אחד מיותר. אם הן היו נערות אולפנה כל הציונות הדתית היתה עכשיו על הרגליים.

ואולי לא? אולי החילול שלהן היה נתפס בידי הרבנים ונציגיהם בכנסת ישראל כקלון? ככתם שעדיף למחוק יחד עם עזה?

ציבור עיקש ומלוכד יכול היה לעצור את המשק. להחליט שלא יושבים בבית קפה ולא במסעדה ולא הולכים לקולנוע ולתיאטרון ולא לעבודה ולא לשום מקום עד שהם חוזרים. זה כנראה לא יקרה כאן. ובכל זאת גם הערב בשבע נעמוד בשער בגין. נדע כי היינו מוסריות. נדע כי היינו מים מתחת לגשר

אני יודעת שהמדינה הפקירה את הנשים. אני יודעת שנשים, יותר מגברים, זועקות על זה. אני גם יודעת – ואפילו על בשרי – שיש בציונות הדתית מי שבזמן הזה כותב פוסטים של שמחה לאידן של “הסמולניות מהמחאה” שנאנסו באכזריות על ידי חמאס. אני בטוחה שרבים מהצופים בסנאפ הגועלי הזה הם אנשים עם כיפה לראשם ובלי טיפת מוסר סרוחה. אנשים כאלה איחלו גם לי להיאנס על ידי חמאס. זו פנטזיית מלחמה של גברים רבים וכבר שמעתי שחיילים אומרים אותה בקול.

להשיב מיד את הנשים, הילדים ואת כל האזרחים, ולא להיות אחיות ואחים של מי שגס לבו בגורל החטופים.

13.10: מירכאות

“מעכשיו”, אומר נפתלי בנט, ” אנחנו נראה תמונות קשות מעזה, תמונות קשות במירכאות”. לא, נפתלי, אלו יהיו תמונות קשות. בלי שום מירכאות. מצטערת לפגוע במהלך ההסברתי שאתה מבקש מהאזרחים להשתתף בו. אני לא אסטרטגית ולא גנרלית ולרגע לא הייתי רוצה להיות בנעליהם. אני מבינה שצריך לפגוע בבני העוולה שביצעו פשעים נגד האנושות אבל זה לא מצדיק מסע נקמה כפי שמשתמע מפקודת המבצע – לכתוש ולכבוש. מי אמר גיהינום ולא קיבל? אני גם מבינה שלמעשה של חמאס יש מחיר; האוכלוסייה האזרחית תיפגע. אבל לכל הפחות צריך להיות ישרים ולומר את זה בריש גלי, לא במירכאות. סבל הוא סבל. אזרחים הם אזרחים. נשים וילדים וזקנים הם נשים וילדים וזקנים. בלי מירכאות. וחיילים שייהרגו לא ייהרגו במירכאות. ולדרוש מאיתנו להחריג את סבל הזולת (סבל לא יהודי, אם לומר בגזענית) ולאיינו באמצעות מירכאות זה לגזול מאיתנו את אנושיותנו, ולשים גם אותה במירכאות.

11.11: אנשים על חוף העכשיו

מתפרקדים תחת סככות, ותחת שמשיות וצליות, פותחים צידניות, מנשנשים חטיף, תוקעים פיתה, שותים בירה, מעשנים וויד, משמיעים מוזיקה ברמקול הנייד בקולי קולות, מאזינים למוזיקה באוזניות, משתזפים, משחקים מטקות, קוראים ספר, צועדים על קו החוף, משליכים חכה, משכשכים, נושאים מבט אל האופק, משחקים פוצ’יוולי, מצלמים סלפי, מצלמים את הילדים, נזכרים, מעלים סטורי, שוכחים, מורחים לה את הגב ואת העגבות, מתחרמנים, עומדים על הראש, מדברים על נדל”ן, בונים עם הילדים ארמון בחול, נזכרים, משחקים שש-בש, ניגשים אל התינוק הצורח בעגלה, מרימים אותו, מחבקים אותו חזק חזק, נזכרים, נזכרים בכרזות שבדרך, שמישהו הדביק על הסככות שמהן, אם רוצים לשמור על השפיות עדיף לשמור מרחק, גם מהטלפון, להשתמש בו רק כמצלמה, ולהיזהר שלא ליפול לבור שהזאטוט שם חופר בנחישות בכף פלסטיק צהובה. זה בור עמוק מאוד. יש ילדים מתחת לאדמה. יש ילדים מתחת לאדמה. יש ילדים שלא ראו את השמים חודש וארבעה ימים. אין אנשים בים של עזה. אפילו השמים מסוכנים היום.

14.12 (הלילה ה-88): לעופר אין שעון

אני אומרת “מחר בחמש” ורוכבת הביתה. שרון קלדרון אומרת “מחר בחמש” והולכת לאין בית.

עופר קלדרון לא הולך לשום מקום. לעופר קלדרון אין שעון. ספק גדול אם הוא יודע מתי חמש ומה התאריך. בשביל עופר קלדרון אפילו מחר בחמש בבוקר זה מאוחר מדי. לבקש מאנשים לבוא מחר בחמש לבגין זו יריקה בפרצוף של עופר, זה מלח על פצעים. למה בחמש, השעה המשרדית הזאת? למה לא בארבע? בשלוש? למה לא עכשיו? למה עופר צריך לחכות בחשיכה ימים רבים כל כך? מדינה שנוהגת כך באזרחיה אינה ראויה להיקרא מדינה.

בהבימה הוצב שעון חול. מרחוק לא ניתן לראות האם זה חול או רק דימוי? התקרבתי וראיתי שכן, זה חול והשעון פועל – הגרגירים צונחים בזרזיף. תהיתי איך כויל? כמה זמן יידרש למעבר החול מהתא העליון לתחתון ומה יקרה כשזה יקרה? ומה יהיה אם זה יקרה – וסביר מאוד שזה יקרה – והחטופים עדיין יהיו בשבי? אמש חלפתי בהבימה וראיתי את שיגורתי בא בדמות שני גברים שבמאמצים הפכו את השעון. והחול שב וזירזף עד לפעם הבאה.

הרי לנו מטאפורה מושלמת למצבם הבלתי נסבל של אנשים שנחטפו לא רק מישראל ומבתיהם ומאור השמש אלא גם מהזמן עצמו. שעון החול השטני שלהם הוא תנועה אינסופית של שעוני חול אוזלים הנהפכים כדי לאזול שוב ושוב ושוב בזמן שאנשים אחרים, אדונים לזמנם ואדוני זמנם, צוהלים על חיסול ממוקד.

1.1: קפה הפוך וקרואסון

כתבתי עכשיו ווטסאפ לצלמת ספרדיה שביקשה שאודיע לה על הפגנות. כתבתי שההפגנה למען עסקה מיידית לחטופים תיערך בבגין מתחת לגשר ופתאום הבזיק לי הביטוי הזה Water under the bridge והבנתי שזה בדיוק תיאור המצב בעיני רוב הישראלים – מים מתחת לגשר. אנחנו המפגינים שעומדים שם בפועל מתחת לגשר וכבר הפכנו למחזה קבוע, בעצם הקביעות שלנו מנרמלים את מה שממילא רוב הציבור כבר נירמל.

בצהרים, כשעמדנו בכיכר דיזנגוף אחת הכורזות כרזה אל יושבי הקפה וביקשה מהם להצטרף אלינו. מולנו ממש ישב זוג מדוגם עם כוסות יין וכל מה שצריך בשביל אינסטגרם חוגגים את החיים בקפה. והכורזת לא הסתפקה בזה, הוסיפה שגם החטופות היו רוצות קפה הפוך וקרואסון ולשבת עם חברים – והוסיפה ואמרה, כמעט דרשה: “שלמו את החשבון והצטרפו אלינו”.

ואיש לא שילם את החשבון אולי כי כולם מרגישים שכבר שילמו את החשבון, כי אדישים יותר או פחות, לקום ולשלם את החשבון ואפילו לוותר על קרואסון, גדול עליהם עכשיו.

בבית שאלתי את בתי בת ה-17 מה היא היתה עושה, היא והחברות שלה. “מעניין שאת שואלת”, היא אמרה, “כי בדיוק קבענו שם מחר”, ואמרה שלא, הן לא היו קמות ולא יקומו כי הן צעירות ועובדות קשה בשביל הכסף הזה. אולי בנות 17 מעזות לומר את מה שהציבור לא מעז.

חברותיי ואני שמפגינות מתוסכלות מאוד בימים האחרונים. לא שיערנו שנגיע עד ליום הזה. הקור גובר, העייפות מצטברת, העבודה והחיים האישיים מוזנחים והידיעה נעשית ודאית שזה לא בידינו.

לא שאין מה לעשות. ציבור עיקש ומלוכד יכול היה לעצור את המשק. להחליט שלא יושבים בבית קפה ולא במסעדה ולא הולכים לקולנוע ולתיאטרון ולא לעבודה ולא לשום מקום עד שהם חוזרים. זה כנראה לא יקרה כאן. ובכל זאת גם הערב בשבע נעמוד בשער בגין. נדע כי היינו מוסריות. נדע כי היינו מים מתחת לגשר.

עוברי אורח ונהגים זוקרים אצבע בתנועה מגונה. “זין על החטופים! לכי לכי לעזה לחברים שלך החטופים!” המעודנים שבהם מסתפקים בתנועת “חסר לכם בורג”. בשוק קשה לפלס דרך בין החוגגים את החיים. בחנות הגבינות המוכר משבח גבינה מצטיינת: “זאת? משהו! אסון הומניטרי!”

7.2 (ארבעה חודשים): ואם זו היתה הבת שלך?

בהתחלה במכנסיים קצרים וסנדלים ושלטים עם ציטוטים מהתנ”ך, מהשירה, ואז במכנסיים ארוכים וחולצה קצרה ועדיין בסנדלים, ואז בסניקרס ומכופתרת פתוחה מעל הקצרה, ואז בארוכה, בסוודר, וכבר הציטוטים נושרים, נשארות מילים ענייניות – דורשות עסקה, עסקה עכשיו, כולם תמורת כולם – וכבר בז’קט, במעיל דק, בנעלים, במעיל גשם, במעיל צמר, במעיל גשם מעל מעיל צמר, בגרביים תרמיים, בנעלי שלג שנקנו לצורך המשונה של עמידה יומית על כביש קפוא, בצעיפים, עם שלט צעקה כי המילים אזלו.

ולהם אין את כל הבגדים האלה ובית חם לחזור אליו מהקור, מהרטיבות. ואין להם זמן וחלקם מתים מהלכים וחלקם מתים שכבר לא מהלכים אבל העיר שוקקת ואנשים ממשיכים בחיים ובכל ערב במסעדה במלון הבוטיק הסמוך לביתי הסועדים חולפים על פני השומר שלובש חולצת Bring them home וגם דיסקית יש לו וסיכה, והוא חושב שזה נורא, שזו הפקרה, אבל שאסור להיענות לדרישה של חמאס לסיים את המלחמה.

לסיים את המלחמה?! לא, זה דבר שלא יעלה על הדעת.

“ואם זו היתה הבת שלך?” ואני יודעת, יש לו בת קטנה.

“את הופכת את זה לעניין אישי… “

“אם זו היתה הבת שלך?”

“אם זאת היתה הבת שלי אז כן אבל זאת לא הבת שלי ואני צריך לחשוב על העתיד של המדינה ולוודא שלא יהיו עוד מחבלים, שאנשים יוכלו לחיות בביטחון”.

ובכל זאת, בסוף הוא מסכים: בשביל עשר שנים של שקט שווה להחזיר.

“ובשביל חמש? ובשביל הבן של עינב? ובשביל רומי? ובשביל אבא של נווה? ובשביל עופר?”

הוא חושב על זה. הוא איש טוב. עובד קשה. כשאני מפגינה, הוא במשמרת הלילה. את החולצה הוא לובש זה כבר שלושה שבועות. אני זוכרת את הערב הראשון שבו פתח את המעיל עד הסוף והראה לי.

5.3: החיוך של עופר

פעמים רבות אני חושבת על החיוך הזה שאיתנו כבר ימים רבים, שנעשה מוכר באופן אינטימי, פשוט מפני שהוא גדול וקרוב כל כך. זה חיוך רחב וחם, גברי ואבהי שמאותת – יהיה בסדר, את יכולה לסמוך עליי. אבל עכשיו בעליו, עופר, הוא זה שצריך לסמוך עלינו ועל יפעת, בת דודתו שנושאת אותו כל ערב. כמו צלב, אני חושבת לפעמים, כשהיא קרבה עם השלט, עם הפנים הגדולות האלה, פנים שגודלן פי שניים ויותר מגודלן הטבעי של פנים, ואלה של יפעת קטנות ושדופות, נשדפות מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש. עופר ממשיך לחייך.

ולפעמים אני רואה בעיני רוחי תמונה חיה: עופר בעברו השני של הכביש, מנפנף בידו ליפעת, חוצה את הכביש, קרב אלינו, מחייך. משתאה. כל זה לכבודי? לא הגזמתן בכלל… ועופר מחייך בדיוק כמו בתמונה: זוויות שפתיו עולות, עיניו מצטמצמות ונעשות לסדקים צרים. עופר מחייך ועכשיו גם אנחנו מחייכות.

לא שלא תתפסו אותנו מחייכות שם, כשאנחנו עומדות עם השלטים בידינו. פה ושם תראו חיוך, או אפילו צחוק – אנחנו בנות אדם, לא בולות עץ – אבל זר, או חייזר, כי יתבקש לתת סימנים ולהבחין בין פנים לפנים, בין תלת-ממד לדו-ממד, בין החיים לבין המצולמים – עופר, מתן, אבינתן, נועה – יבחין מיד: המצולמים מחייכים בנדיבות, החיים – מקמצים. האבסורד שחיוכי המצולמים, אלה שנישאים בידי החיים, הם בדיוק שמוחקים את החיוכים מפני החיים.

אנתרופולוגים שביקרו אצל בני שבטים שנתקלו פעם ראשונה במצלמותיהם דיווחו על החרדה שעוררה בהם המצלמה, לאחר שראו את תמונותיהם. המצלמה נתפסה כישות מאגית הנוטלת מהם את פניהם, את עצמם. לפעמים, מול החיוך המצולם שלצדי אני נתקפת חרדה דומה, למחשבה על האדם הזה שחיוכו נלקח ממנו ב-7 באוקטובר ומוחזק כאן, שבוי בידינו, עד שהוא הממשי, עופר של בשר ודם, יחזור משם ויתאחד איתו.

8.3: בשר וגבינות

ביבי דורש את ליטרת הבשר שלו. אני חושבת על כמויות בשר האדם שכבר הוקרבו במלחמה. בהפגנה מול שגרירות ארצות הברית בצהרים, לנוכח קריאות ה”די למלחמה” ו”עיסקה עכשיו” של המפגינים, עוברי אורח ונהגים זוקרים אצבע בתנועה מגונה. “זין על החטופים! לכי לכי לעזה לחברים שלך החטופים!” המעודנים שבהם מסתפקים בתנועת “חסר לכם בורג”. בשוק קשה לפלס דרך בין החוגגים את החיים. בחנות הגבינות המוכר משבח גבינה מצטיינת: “זאת? משהו! אסון הומניטרי!”

9.3 (155 יום): עכשיו

אם זה לא היה עצוב כל כך זה היה מצחיק: נשים סולידיות הנושקות ל-60, ל-70 וליותר מתרוצצות בכבישים ומשחקות “שוטרים וגנבים” מול משטרת ישראל. פשען: דורשות שאזרחים שנחטפו מבתיהם, מוחזקים בשבי, מורעבים ומעונים כבר 155 ימים ולילות – יוחזרו עכשיו.

13.3 (159 יום): אגרוף

באחרונה, בזמן עצירת התנועה להקראת מספר ימי החטופים בשבי ושמותיהם (פעם ימים, פעם שמות), אנחנו עוברות עם מגפון ושילוט בין המכוניות שבצומת. כך גם נהגים שנמצאים רחוק מהצומת ולא רואים ושומעים את ההפגנה מבינים על מה ולמה הם מעוכבים. רוב היושבים במכוניות אדישים, או לכל הפחות לא טורחים להפגין אמפתיה. פה ושם איזו ג’סטה, אשה או שתיים מטולטלות, לפעמים עד בכי, וכמובן, יש את הזועמים והאלימים. הערב נתקלנו באחד כזה, בריון שיצא מתוך אחת המכוניות וצעד לקראתי כשהוא מנפנף זרועות ומשתמש בחופשיות בכל תצורות ה”לכי תזדייני”, כולל איחולים לאינוס חמאסי במנהרות. האיש היה קרוב מאוד, חששתי שהוא עומד לחטוף ממני את השלט. שתקתי. הוא המשיך לקלל אך מאחר שלא סיפקתי לו את חומר הבעירה פנה ממני וצעד אל הצומת ואל קבוצת המפגינים. כשחזרתי מהשיטוט הבין מכוניתי שמעתי ששוטר שקלט את אלימותו וניסה לחצוץ בינו לבין המפגינים, חטף ממנו בוקס באף. הוא פונה משם מדמם. זו יכלה להיות כל אחת מאיתנו.

18.3 (157 יום): עופר נותר בעלטת המעיל

את החולצה עם עופר כיבסתי ביד. חששתי שהמדבקה תרד, חששתי שפניו של עופר יושחתו. הנחתי שמי שהזמין את החולצות האלה לא שיער שהן יצטרכו להילבש פעמים רבות, לעבור כביסות. אני עצמי בזבזתי את רוב הלבישות כי היה לי קר. עופר נותר בעלטת המעיל.

בזמן שהשריתי את עופר במים חשבתי על תנאי השבי, על המחסור במים בעזה, על עורו של עופר שככל הנראה לא יודע מקלחת זה כבר חמישה חודשים ויותר. לא הוא ולא העזתים.