טוב חייל מת מחייל חטוף

הייתי בן חמש כאשר נערך “מבצע יונתן”, ואף על פי שלא יכולתי ממש להבין אז את המתרחש, אני זוכר היטב את נחשול הפליאה והתרוממות הרוח ששטף את כולם. כוח של יחידות מובחרות נחת באישון ליל בשדה תעופה בבירת אוגנדה, מרחק של כ-3,800 ק”מ מישראל, חילץ את בני הערובה שהיו בו והביא כמעט את כולם בריאים ושלמים ארצה. המבצע הנועז, שנכנס להיכל התהילה של ההיסטוריה הצבאית וזכה להרבה עיבודים קולנועיים, היה למיתוס מכונן בילדותי ולאחד היהלומים הזוהרים של זהותי הישראלית המתגבשת. מעבר לכך שהוא התסיס את הגאווה הלאומית לרמות אקסטטיות, הוא המחיש את הערבות העמוקה של המדינה לאזרחיה ואת מחויבותה לחלצם מכל צרה – גם אם זה כרוך בפעולות מורכבות ומסוכנות.

זה היה ברור כשמש, אם כן, שחיי כל ישראלי הם יקרים מפז, ושבעבורם “אנחנו” מוכנים ליטול סיכונים גדולים ולעתים אף לשלם “מחיר גבוה”. קל וחומר שהעיקרון הזה חל גם על חיילים שנפלו בשבי, שהרי, כלשונה של המחנכת שלי מכיתה ג’, “אחד שלנו שווה אלף שלהם”. לפיכך היה זה אך טבעי שלאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שחררה ישראל יותר מרבבת שבויי אויב עבור כמה מאות חיילי צה”ל. כך היה גם בנובמבר 1983, כאשר המדינה הסכימה לשחרר כ-4,500 אנשי פת”ח תמורת שישה חיילי נח”ל, שנשבו בתחילת מלחמת לבנון הראשונה. כשנה וחצי מאוחר יותר יצאה לפועל “עסקת ג’יבריל” המפורסמת לפיה שילמה ישראל יותר מ-1,000 אסירים עבור שלושה שבויי צה”ל.

נוהל חניבעל התחיל להתגבש בצבא בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, בעקבות נפילתם בשבי של החיילים רחמים אלשייך ויוסי פינק. הפקודה הסודית זכתה לכינוי על שם המצביא המיתולוגי מקרתגו, שהעדיף מוות מבליעת רעל על פני כניעה לרומאים

הביקורת שנשמעה מכיוון חוגים פוליטיים מסוימים על עסקאות הענק הללו היתה אמנם נרעשת, אולם היא לא פגמה בשלד הקונצנזוס סביב החובה המוסרית “להשיב את הילדים הביתה”, יהא המחיר אשר יהא. בעת ההיא אמנם כבר החלה להתבשל בקרב הקצונה הגבוהה בצבא תפיסה שונה במהותה, שהשלכותיה האסטרטגיות והמוסריות עתידות להיות הרות גורל, אולם על פניו היה נראה שעקרון “קדושת החיים” שמר על מעמדו העליון. לא היה ספק שהמדינה תעשה הכל כדי להציל את חייליה ואזרחיה מידי האויב, אם באמצעות פעולות קומנדו נועזות, כדוגמת ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן באוקטובר 1994, ואם על ידי החלה מרחיקת לכת של עיקרון “פדיון השבויים” – כפי שקרה בעסקת השחרור של סוחר הסמים אלחנן טננבוים, בספטמבר 2003. אשר על כן, קשה היה להעלות על הדעת שזה שנים רבות קיים נוהל צבאי סודי שהתיר, במקרה הצורך, לפגוע בחיילים שלנו על מנת למנוע את נפילתם בשבי.

תיבת פנדורה של קושיות אתיות ואנושיות

הגישה העקרונית החדשה לפיה “טוב חייל מת מחייל חטוף” התחילה להתגבש בצבא כבר בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, והיא באה לידי ביטוי פורמלי בנוסח שהתקבל בפיקוד צפון בקיץ 1986 בעקבות נפילתם בשבי של החיילים רחמים אלשייך ויוסי פינק. הפקודה הסודית, שזכתה לכינוי “נוהל חניבעל” – על שם המצביא המיתולוגי מקרתגו, שהעדיף מוות מבליעת רעל על פני כניעה לרומאים – הרחיבה את האמצעים שיש לנקוט בשטח לשם “חילוץ חיילינו מידי חוטפים”. היא הורתה “לעשות הכל על מנת לעצור את הרכב ולא לאפשר את בריחתו”, והתירה לא רק פגיעה בתשתיות כגון כבישים וגשרים, אלא גם ירי מכוון בנשק קל “גם במחיר של פגיעה או פציעת חיילינו”.

מטבע הדברים, כבר מלכתחילה פתח נוהל חניבעל תיבת פנדורה של קושיות אתיות ואנושיות. ראשית, הוא הטיל אחריות כבדה על חיילים ומפקדים זוטרים וחשף אותם לדילמות מוסריות ונפשיות בלתי נתפסות. שנית, הוא העלה את שאלת סמכותו של הצבא לקבוע בעצמו הלכה בעלת השלכות חוקיות ופוליטיות משמעותיות, ללא הרשאה פורמלית של הממשלה והרשות המחוקקת, ובלי שהמערכת המשפטית האזרחית תיתן עליה את דעתה. למעשה, אפילו הפקודה הראשונית התקבלה ללא התייעצות עם הפרקליט הצבאי הראשי, מן הטעם “שאין לו יד ורגל בעניין”, כדברי קצין המודיעין הפיקודי דאז יעקב עמידור, “ומוטב שיתרחק מזה ת”ק ות”ק פרסה”.

עד חשיפתה בשנת 2003 הצליחה הצנזורה לבלום את פרסומה של הפקודה השנויה במחלוקת, אם כי היא התירה לערוך אודותיה “דיונים תיאורטיים”. אולם חיילים ששירתו בחזית הצפון בשנות ה-80 וה-90 הכירו היטב את נוהל חניבעל. אם הם ניסו למחות, כפי שאמר לעיתון הארץ יוסי מימי, ששירת במשך שנים כנהג משאית בלבנון, “המפקדים אמרו שזאת הפקודה ושבצה”ל לא שואלים שאלות”.

אף על פי כן, הנוהל עורר לא מעט תגובות מחאה נסערות בקרב פיקוד הביניים והחיילים הזוטרים. מג”ד אחד אף סירב להעבירו לחייליו בטענה שהוא מהווה “פקודה בלתי חוקית בעליל”. היו חיילים שהודיעו למפקדיהם שהם לא יירו על חבריהם, וחייל דתי אחד הודיע שהרב שלו הורה לו לסרב פקודה. איתי לנדסברג, עיתונאי ואיש רשות השידור לשעבר שהיה סא”ל ומג”ד במילואים, נתקל בפקודה “המאוד בעייתית” כשהיה בתעסוקה מבצעית בחרמון. “זה צרם לנו גם את הבטן וגם את המחשבה”, הוא אמר בראיון לרשת אל-ג’זירה. גם אסא כשר, האדמו”ר של צה”ל לענייני אתיקה, הזדעזע מהנוהל כששמע עליו לראשונה, מן הטעם שהוא “אינו מתאים לשום עיקרון אתי ומוסרי”.

“עדיף ליפול בשבי מאשר שחיילים יירו בי”

בתגובה לביקורת הנרחבת הכניס צה”ל מספר שינויים בנוהל חניבעל (שכבר הוחל על הצבא כולו), ועם הזמן נוספו לו משפטים כגון “שיקול דעת מפקדים” או “לעשות כל מאמץ להימנע מפגיעה בחטופים”. בינואר 2003 התקבל נוסח חדש וחסוי, הפעם “בהתייעצות עם הפרקליטות הצבאית”, בתוספת הודעה של דובר צה”ל בדבר “איסור מפורש לפתוח באש באופן שיביא בוודאי, או קרוב לוודאי, למותו של חטוף”. אולם אזרחים ששבו משירות מילואים טענו שרוח הפקודה נותרה בעינה ושהצבא כבר יישם אותה הלכה למעשה במספר מקרים.

הידוע בהם אירע באוקטובר 2000, כאשר כוח חיזבאללה תקף סיור של צה”ל לאורך גדר המערכת בהר דב ולכד את החיילים בני אברהם, עומר סועאד ועדי אביטן. על פי דיווחים, מסוקי קרב שעלו לאוויר עם היוודע דבר החטיפה ירו על 26 מכוניות, שהצבא “העריך” כי החיילים נמצאים בתוכן. חיים אברהם, אביו של בני, שמע לראשונה על הנוהל מקצין בכיר בצבא. “זה מזעזע”, הוא אמר בראיון לעיתון הארץ, “המשמעות היא שאם בני היה באחד מכלי הרכב האלה, הם היו הורגים אותו חד וחלק”.

ב”שבת השחורה” ניתנה הוראה לירות בכל כלי הרכב שחוזרים לעזה, למרות החשש שיש בהם חטופים – כלשונו של נווט חיל האוויר נוף ארז – “חניבעל המוני”. ארז שהודח בתחילת המלחמה לאחר שהתבטא בפומבי נגד נתניהו, הודה בראיון שמסוקי חיל האוויר ביצעו ירי המוני על מאות כלי רכב “עם או בלי חטופים”, והוסיף שהכל התבצע “בלי שליטה וללא תיאום”

ביוני 2006 הופעל נוהל חניבעל בעקבות תקיפת עמדה צבאית במעבר כרם שלום, שהסתיימה בהריגת שני חיילים ובלקיחת גלעד שליט לעזה. הנוהל הוכרז כשעה אחרי האירוע והיה, על פי דוח של האלוף במיל’ גיורא איילנד, “חסר תועלת”. כחודש לאחר מכן התקיף חיזבאללה שני רכבים של צה”ל על גבול לבנון, הרג שמונה חיילים וחטף את אלדד רגב ואהוד גולדווסר. האירוע, ששימש עילה לפריצת מלחמת לבנון השניה, לווה בהפעלה מסיבית של נוהל חניבעל, בעיקר באמצעות ירי מן האוויר על רכבים אקראיים בתוך לבנון. “מקור בכיר בישראל” צוטט באוקטובר 2006 בוושינגטון-פוסט כאומר: “אם היינו מוצאים אותם היינו פוגעים בהם, גם אם המשמעות היתה הריגת החיילים”.

בינואר 2009, במהלך מלחמת “עופרת יצוקה”, החליט הצבא להפציץ בית שבתוכו שהה חייל ישראלי פצוע. בחודש דצמבר של אותה שנה אירע מקרה מצמרר במיוחד כאשר יקיר בן מלך, שסבל ממחלה נפשית, נורה למוות על ידי חברת אבטחה פרטית לאחר שקפץ מעל השער במחסום ארז במטרה “ליצור קשר עם חמאס”. בן מלך, שלא נשא נשק ולא איים על אף אחד, היה הקורבן האזרחי הראשון של נוהל חניבעל. בראיון לקול ישראל למחרת האירוע הצדיק תא”ל צביקה פוגל, שהיה ראש מטה פיקוד דרום, את הפגיעה בבן מלך בטענה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה “איזה ידיד נפש לגלעד שליט”.

ככל שהצטברו מקרי הפעלת נוהל חניבעל כך גם גברה הביקורת כלפי רשויות הביטחון, בעיקר מצד ישראלים שאיתרע גורלם ליפול בשבי האויב. מלבד העיקרון האבסורדי העומד בבסיסו (“לשחרר את החייל באמצעות הריגתו”, כדברי העיתונאי אורי אבנרי), קראו המבקרים תיגר על התשתית המוסרית הפגומה שלו. “משהו נורא קרה בצבא שלנו”, התבטא בשנת 2003 יאיר דורי, ששהה בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה, “זו חשיבה ששייכת לארגון טרור”. חזי שי, שנשבה בקרב סולטן יעקוב ביוני 1982 ושוחרר בעסקת ג’יבריל, צוטט כאומר שהשבי תמיד טוב ממוות “ועדיף לסבול ולהישאר בחיים מאשר להיהרג”. יוסף גרוף, שנשבה גם הוא במלחמת לבנון הראשונה, אמר באותה כתבה שפורסמה בעיתון הארץ שחייל צריך לדעת שהצבא “יעשה הכל כדי שהוא יחזור חי”, והוסיף: “עדיף ליפול בשבי מאשר שחיילים יירו בי, שזה דבר מאוד ברוטלי”.

בשנת 2011 הבהיר הרמטכ”ל בני גנץ שהפקודה “אינה מאפשרת ירי שמטרתו הריגת החטוף”, אולם במישור המעשי נדמה שהצבא הלך והפנים את עקרונות נוהל חניבעל, ואף פעל להרחיבם מעבר לתכליתם המקורית.

עסקת שליט: פגיעה בכבוד הלאומי

קו פרשת המים, כך נראה, היתה “עסקת שליט” שיצאה אל הפועל באוקטובר של אותה שנה, ושבמסגרתה שוחררו כ-1,000 אסירים פלסטינים תמורת החייל הישראלי, ששהה כחמש שנים בשבי חמאס. העסקה, שבעבר היתה נחשבת כמימוש הכרחי של אתוס “פדיון השבויים”, קיבלה עתה צביון של “השפלה ופגיעה בכבוד הלאומי” ושל נזק ליעד העל של “ביצור ביטחון המדינה”. אשר על כן, כדברי העיתונאי אורי משגב, החלה להתגבש “תובנה שלא יהיה עוד גלעד שליט”.

אין ספק שההתגלמות הראשונה והמובהקת ביותר של “התובנה” החדשה הזו אירעה באוגוסט 2014 ברפיח, במהלך מלחמת צוק איתן, לאחר נפילתו בשבי של קצין סיירת גבעתי הדר גולדין. “יום שישי השחור”, כפי שהוא מכונה, שהחל בהפסקת אש זמנית שהושגה בתיווך בינלאומי, הסתיים במאמץ כביר ומכוון של צה”ל לפגוע בקצין החטוף ללא כל ידיעה על מקום הימצאו המדויק. לא רק שהמנהרה שאליה נלקח גולדין הוצפה בעשן, ואש חיה נורתה לתוכה, אלא שבמשך שלושה ימים ירה הצבא “בקצב אש מקסימלי על אנשים, כלי רכב ובניינים”, והטיל כ-2,000 פצצות שגרמו “נזק אגבי” אדיר. כתוצאה מכך, לפחות 135 בני אדם נהרגו – רובם המכריע ילדים ואזרחים ששבו לבתיהם לאחר הכרזת הפסקת האש.

ההפעלה הברוטלית של נוהל חניבעל במהלך צוק איתן חרגה הרבה מעבר לתכליתו הראשונית ושיקפה תמורה מרחיקת לכת בפרשנות שלו. הווה אומר: מעתה ראוי להקריב את חייו של חייל לא רק ברגעים הקריטיים של חטיפתו, אלא גם לאחר שהוא כבר נמצא בידי שוביו. כמו כן, לשם השגת התכלית הזו כמעט כל האמצעים כשרים, כולל פגיעה באוכלוסיה אזרחית מעבר לכל מידה סבירה.

בתגובה לאירועי רפיח התעורר שוב דיון בנוהל ובמשמעויותיו. פרופסור עמנואל גרוס, שכיהן בעברו כשופט צבאי, קבע שהוא “בלתי חוקי בעליל” ושהוא נוגד במפורש את עקרונות החוק הבינלאומי. אורי ערד, נווט פנטום שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, כתב במאמר לאתר ynet בעיצומה של המלחמה, שהנוהל מהווה “התנערות של המדינה ממחויבותה לעשות הכל על מנת להשיב את הלוחם בחיים”. ניסיון למנוע שבי במחיר חייו של החייל, טען ערד, “הוא פשע מוסרי שנובע מתפיסת עולם פשיסטית”.

בינואר 2015 פרסמה “האגודה לזכויות האזרח” ביקורת משפטית ראשונה על נוהל חניבעל, שהתייחסה בעיקר להוראות הסותרות העומדות ביסודו. “ההוראה הרשמית, הכתובה והמסווגת”, כתבה עו”ד תמר פלדמן מטעם האגודה, “עשויה להיות חוקית”, אולם השנייה – “הפקודה שבעל פה, זו שמועברת בפועל מהמפקדים לחיילים” – עלולה להפר עקרונות יסוד של דיני הלחימה. במכתב ששלחה כחודש לאחר מכן ליועץ המשפטי לממשלה טענה האגודה שסיכון חיי חיילים על מנת לסכל את נפילתם בשבי “הוא פסול מיסודו ואיננו חוקי”.

נוהל חניבעל, כזכור, נועד במקורו לסכל אירוע ממשי של חטיפת חייל, אולם בחודשים האחרונים הצטברו ברקורד הציבורי מספר מקרים שמעלים חשש ליישום מרחיק לכת של ההוראה הבלתי רשמית, אפילו במחיר של הרג אזרחים ישראליים במקום שביים

ביולי 2016, כ-30 שנה לאחר בואו לעולם, זכה סופסוף הנוהל להתייחסות רשמית מטעם אחת מרשויות המדינה. בדוח מבקר המדינה, שנכתב בתגובה לביקורת הציבורית והלחץ הבינלאומי, המליץ המבקר יוסף שפירא לבטל את הפקודה, וקבע שבמקרה של חטיפה בזמן לחימה “יש מקום להתחשב בעקרונות הדין הבינלאומי, כמו עקרון האבחנה בין אזרחים ללוחמים ועקרון המידתיות”. בעקבות כך ניסח צה”ל בתחילת 2017 גירסה מעודכנת וסודית של הפקודה, שלכאורה הורתה לחיילים בשטח “להימנע מפגיעה בחטוף”. אולם לפי פרסום בגלי צה”ל התברר שהנוהל החדש היה דווקא מחמיר יותר. לא רק שהוא אפשר להפעיל כוח “בלתי סביר” לעבר החוטפים, אלא שהוא אפילו הכיל היתר לירות במקרה הצורך לתוך שטח ישראל – במקרה שהנסיבות מחייבות זאת.

נוהל חניבעל חי ובועט – ואף החמיר

על פי העמדה הרשמית של צה”ל, אם כן, נוהל חניבעל אינו נמצא יותר בספר הפקודות. אולם החודשים האחרונים מלמדים שלמעשה הוא עדיין חי קיים, ושבמקרים מסוימים הוא אף יושם במודע ובמכוון. כך עלה בבירור מאירועים שהתרחשו במהלך ה-7 באוקטובר, שהיו, כלשונו של נווט חיל האוויר נוף ארז, “חניבעל המוני”. אל”מ ארז, שהודח בתחילת המלחמה לאחר שהתבטא בפומבי נגד נתניהו, הודה בראיון לאתר הארץ שמסוקי חיל האוויר ביצעו ירי המוני על מאות כלי רכב “עם או בלי חטופים”, והוסיף שהכל התבצע “בלי שליטה וללא תיאום”.

בתחקיר שפרסם “ידיעות אחרונות” בחודש ינואר ציינו הכתבים רון ברגמן ויואב זייתון שבמהלך “השבת השחורה” ניתנה הוראה לירות “בכל כלי הרכב שחוזרים לעזה – למרות החשש שיש בהם חטופים”. כמו כן עלה מהתחקיר כי בשבוע שלאחר המתקפה “בדקו חיילי יחידות מובחרות כ-70 רכבים שנותרו בשטח שבין יישובי העוטף לרצועה. מדובר ברכבים שלא הגיעו לעזה, מפני שספגו בדרך ירי ממסוק קרב, כטמ”ם או טנק, ולפחות בחלק מהמקרים כל מי שהיה ברכב נהרג”. הכתבים לא ציינו מי היו האנשים שנהרגו ברכבים.

הדוגמה הידועה והמדוברת ביותר להפעלת נוהל חניבעל ב-7 באוקטובר אירעה בקיבוץ בארי, כאשר בשעת צהרים התבצרו בביתה של פסי כהן עשרות אנשי חמאס שהחזיקו 14 בני ערובה. לאחר קרב ארוך, מלווה במשא ומתן שבמהלכו שוחררה יסמין פורת, הורה מפקד אוגדה 99 תא”ל ברק חירם לפרוץ פנימה “אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים“. כתוצאה מכך נורו שני פגזי טנק שהרגו את כל הנוכחים בבית למעט הדס דגן. בני משפחות ההרוגים יצאו בדרישה פומבית “לבצע חקירה מקיפה ושקופה לגבי ההחלטות והפעולות שהובילו לתוצאה הטרגית הזאת”, אולם הרמטכ”ל הרצי לוי גיבה את החלטת תא”ל חירם וטען שלא ראוי להשתלח במפקדי צה”ל “כשהתותחים עוד יורים, והם מובילים כוחות בלחימה בתוך הרצועה”.

בתחילת דצמבר נערכה פגישה בין קבינט המלחמה לבני משפחות השבויים, שבה נכחו גם אזרחים ששוחררו מעזה במסגרת העסקה שהושגה בחודש נובמבר בין ישראל לחמאס. במהלך הפגישה, שהיתה מתוחה וסוערת לפרקים, העידה אחת החטופות על מסוק שירה על רכב המילוט שבו היתה. כמו כן, היא טענה שהפצצות חיל האוויר היוו סכנה ממשית לחטופים. “התחושה שהיתה לנו שם היא שאף אחד לא עושה למעננו דבר”, היא הטיחה בנתניהו וביתר חברי הקבינט, והוסיפה: “אתם מפגיזים תוואי מנהרות בדיוק באזור שבו הם נמצאים”. אשה אחרת מקיבוץ ניר עוז העידה: “כל יום בשבי היה קשה מאוד. ישבנו במנהרות ונורא פחדנו שלא חמאס אלא ישראל תהרוג אותנו, ואחר כך יגידו – חמאס הרג אתכם”.

נוהל חניבעל, כזכור, נועד במקורו לסכל אירוע ממשי של חטיפת חייל, אולם בחודשים האחרונים הצטברו ברקורד הציבורי מספר מקרים שמעלים חשש ליישום מרחיק לכת של ההוראה הבלתי רשמית, אפילו במחיר של הרג אזרחים ישראליים במקום שביים. יוסי שרעבי מקיבוץ בארי, למשל, נהרג בהפצצה כבדה של חיל האוויר בליל ה-11 בינואר על המבנה בו הוחזק בצוותא עם נועה ארגמני ואיתי סבירסקי. על פי תחקיר של “המקום הכי חם בגיהנום”, צה”ל הפגיז את המבנה במחנה הפליטים נוסיראת, על אף שהיה בידיו מידע מודיעיני מוקדם כי מוחזקים בו חטופים. למעשה, המבנה שהותקף אף סומן והוגדר כ”יעד מנוע”. סבירסקי נהרג ימים ספורים לאחר מכן כאשר נורה על ידי שומריו תחת הפצצה של צה”ל. “זה נכון שמי שלחץ על ההדק זה חמאס, אבל הוא נורה בגלל לחץ צבאי”, אמרה אחותו של איתי, מירב סבירסקי. “המשמעות של המשך הלחימה היא שפשוט מקריבים אותם”. מקרה מצמרר נוסף הוא מותם של החיילים רון שרמן, ניק בייזר ושל האזרח אליה טולדנו בן ה-28 שנלקח מהמסיבה ברעים (ראו ראיון עם מעיין שרמן, אמו של רון, בעמודים הבאים).

על פי כל הסימנים, לא רק שנוהל חניבעל נמצא עדיין בתוקף, אלא שהוא אף מהווה עוגן אסטרטגי חשוב בפעילותה של מערכת הביטחון. לאחר כמעט 40 שנה מאז החלתו, אי אפשר שלא לתהות כיצד הצליח הצבא לקבוע מדיניות כה מהותית ומרובת השלכות, וזאת בלי דיון ציבורי אפקטיבי וכמעט ללא פיקוח וביקורת מטעם הרשויות האזרחיות המופקדות עליו לכאורה. לא רק זאת, אף נדמה שהנוהל הבעייתי, שבימים עברו עורר ביקורת נוקבת ומורת רוח, מצליח בקושי לגרות קול מחאה חלושה, אפילו במקרים בהם ברור למדי שצה”ל הרג במודע חיילים ואזרחים. אולי יותר מכך שהתופעה הזו מעידה על עוצמתו של הצבא, היא מהווה ראיה לחולשתה הכרונית של החברה האזרחית, שאינה מסוגלת לשים סייגים קריטיים לפעילותה של מערכת הביטחון.