עזה כמוות אהבה

לנסות לכתוב על עזה זה כמו… כמו שום דבר שיכול להתקרב לחוויה של עזה עצמה. “כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה״ מתפייט שלמה המלך בשיר השירים. אבל עזה העיר היא לא כמוות, היא המוות עצמו, היא גיא הריגה, גטו מורעב, עיירה בוערת כולה.

לנסות לכתוב על עזה מנקודת מבט יהודית זה כמו לנסות לנטרל מטען חבלה אחרי שכבר התפוצץ, מותיר אחריו בעמדת הבקרה סבך חוטי להט מותכים זה לתוך זה.

יש את חוט השני של ההיסטוריוגרפיה התנ”כית הקדומה: ריקוד הקרבות והאהבות שבין הפלשתים לשבטי דן ויהודה – מחול חרבות, אבני קלע, הקרסת גגות, בריתות והפרות, נבואות והשמדה.

יש את שלל חוטי המצוות והמוסר, דיני מצור ומלחמה, פדיון שבויים, מחיית זכר עמלק, ובחרת בחיים, שמירה על צלם אלוהים, עניי עירך קודמים – כולם מסתלסלים סבוכים זה בזה בסימני שאלה בוערים, נמשכים אחורה דורי דורות של דיונים: מה משמעות הציוויים? מה זה אומר להיות יהודים?

המלחמה בעזה היא מלחמה של היהדות בעצמה

ודרך כל הצרורה הזו עובר כבל המשיחיות העתיק, מושך קדימה אל הגאולה, מרכבות נואשות דוהרות לעבר תמונת עתיד עלומה. חזון אחרית-ימים לוט בערפל ומדבר שפות נוגדות: בית מקדש שלישי במלכות בית דוד והכחדת כל שאר עמי הארץ – או כיתות חרבות לאתים בבית תפילה לכל העמים?

עזה היא פלונטר אחד גדול של רעיונות עתיקים שנכנסים ויוצאים מההקשרים, המילים הופכות לפסקי הלכה ופקודות, ועוד בני אדם שופכים עוד דם על האדמה. המלחמה בעזה היא מלחמה של היהדות בעצמה.

אולי יש מי מהקוראים שבנקודה הזו חושבים משהו כמו: באמת, היהדות היא הבעיה. הדת תמיד מסבכת את המצב, היא קיצונית ואלימה. כל התסבוכת הצרורה הזו באה מהשתלטות דתית על הפוליטיקה הציונית. הכל היה יותר פשוט לו רק יכולנו להישאר מדינה חילונית רגילה, בלי לערב את אלוהים בעניין, בלי לקדש את האדמה.

אז זהו שלא. זרע הפורענות נטמן באדמת הארץ הזו, עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה, הרבה לפני שהתעברה לה מדינה. עוד בימים שרק מילה בעברית חדרה אל העורקים והנשמה.

“רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי” (אהוד מנור, ‘אין לי ארץ אחרת’)

לפני כמעט מאה שנה, בשנת 1926 בירושלים, מרצה צעיר מסגל החוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית שזה אך הוקמה, כותב מכתב לחברו, הוגה יהודי-גרמני מפרנקפורט. הוא מעלה שאלה, שהיא בעצם דעה, שהיא לא פחות מנבואה, נבואת זעם מטרידה, נבואה שהתגשמה. וכך הוא כותב (תרגום מגרמנית: אברהם הוס) – ״מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מן העם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של עִכְשׁוּו העברית? […] האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? […] האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?״

״כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ‘הישן והטוב’, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום-הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקאליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.״

הכותב הוא גרשם שלום (מקובל להגות: שׁוֹלֶם), שהפך לאחד מגדולי חוקרי תורת הסוד היהודית והקבלה. הוא ידע והבין דברים שאנשי תנועות ההשכלה וההתיישבות העובדת, שמתוכן צמחה המנהיגות של המדינה העברית העוברית, לא היו מסוגלים לדמיין. החציצה שהשליטו השכלתנות הרציונלית ואתוס העבודה הסוציאליסטי בין מה שנחשב מציאותי לבין מה שנחשב אלוהי שללה כל אפשרות שבדבר פשוט ומוחשי כמו מילה טמון מטען אנרגטי מכשף. אולי שלום כתב את הדברים האלה לפרנץ רוזנצוייג החי בגולה, כי בירושלים שבה הוא חי לא היה מי שיהיה מסוגל לעכל את דבריו, למשל:

״כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ‘הישן והטוב’, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום-הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקאליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.״

כבר ב-1926 היה מאוחר מדי לסגת. בפיות דור ההמשך של אליעזר בן יהודה ומכונני ההתיישבות היהודית בארץ הקודש, שימשה כבר העברית למסחר, לפוליטיקה, לחיזור. מבין הסטודנטים של פרופסור שלום ודאי היו מי שעשור קודם לכן, בהיותם תלמידי גימנסיה שרו בטיולים השנתיים את מילותיו של המורה ישראל דושמן: “פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר / חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר / פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה / פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.” הוא מביט בדור הצעיר הזה, שומע את הילדים מזמרים ומתחלחל:

״ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה […] האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של שפה קדושה?״

על איזה נשק הוא מדבר? מבין הדוגמאות האפשריות של שימוש הרסני בשפת הזוהר והתורה, בולט עתה במיוחד כלי הנשק המתוחכם וההרסני שנוצר לפני 360 שנה בעיר עזה, עליו כתב שלום מחקר מקיף: משיח השקר שבתי צבי. שבתי צבי עצמו אמנם בא מאזמיר, אך מסע הגאולה והנפילה הסוער שלו התחיל בעזה אצל המקובל המפורסם המכונה נתן העזתי. הוא שהכתיר את שבתי צבי למשיח בן דוד, סיפק את האסמכתאות התורניות הדרושות להוכחה, יצא במסע יח”צ של נבואות אחרית הימים, ויצר את הקמפיין המשיחי שהיה כרוך בשיבוש אורחות החיים של הקהילות היהודיות ברחבי אסיה ואירופה, מאבקים אלימים בבתי כנסת, משברים פוליטיים קשים בין קהילות יהודיות למנהיגי מדינות מושבותיהן, ונהירה של מיסטיקנים נואשים לעזה עצמה. נשמע מוכר?

אך אין צורך לחפור עמוק בדוגמאות איזוטריות כדי להבין את דימוי הנשק של שלום. מרגע שהרחיבה הציונות את ארגז הכלים שלה והוסיפה להתארגנות הפוליטית, התרבותית והכלכלית גם את האופציה הצבאית, היא עשתה זאת תוך שימוש מקביל בפריזמה היסטורית-תנ”כית, בחיבור כל התארגנות, תקרית ואתר לטקסטים העתיקים.

לא ידוע כמה ימים טחן שמשון בבית האסורים, ואם היה בכלל מי שספר. ידוע רק שמהשבי הזה הוא כבר לא חזר. כל הכוח שנותר לו, שניתן לו בידי אלוהיו לעוד רגע אחד של עוצמה, מוקדש לנקמה ולהקרסת הבית על עצמו ועל כל יושביו: “…עַל־הַסְּרָנִים וְעַל־כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר־בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו”

חשוב להכיר בכך שתפיסה זו לא נולדה עם עליית המחנה שנהוג לסמן היום ״משיחי״ בעקבות אותה “איתחלתא דגאולה” של מלחמת 1967. מדובר ביציר כפיה של הציונות החילונית של טרום הקמת המדינה. היא זו שהפכה את החשמונאים לגיבורי חג החנוכה, בלי לתת את הדעת על מורשת הקנאות הדתית, השחיתות השלטונית והדיכוי האלים שהם הנהיגו. היא זו שניערה מעפר את דמות הרפאים של בר-כוכבא הגיבור, כדי שיהיה משהו לשיר ליד המדורה, בהתעלמות מהרקורד המשיחי שלו ומהתוצאות ההרסניות והאיומות של המרד האבוד שהוביל.

גם מי שלא הניחו תפילין או עלו לתורה מימיהם שאבו השראה מספרי הנביאים הראשונים, הכתירו מקומות בשמות מימי הכיבוש וההתנחלות של יהושע, למדו תכסיסי מלחמות אין-ברירה מספר שופטים, ותכסיסי מלחמות יש-ברירה מסיפורי ייסוד הממלכה בספר שמואל. שמות עטורי חרבות ושבעי קרבות שנחבאו שתוקים בין הדפים אלפיים שנות, החלו להינתן לתינוקות רכים: יואב, אבנר, יפתח, אהוד, גדעון…

אולי לכך התכוון גרשם שלום בעוד שורה ממכתבו: “שפה מורכבת משמות. עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם.”

ואנחנו מחוללים עם השמות העתיקים האלה על פי הר הגעש ועל שפת תהום בלי משים. אפילו את שמה של המלחמה איננו יודעים. מלחמת עזה? הרי עוד ייקרא למלחמה הזו שם אחר בדיעבד, לאחר שיעדכו הלהבות ויתבררו ממדי האסון. חרבות ברזל? מרכבות גדעון? עצם הניסיון להלביש כינויים כאלה, כמו חגור מקראי-עתיק על מחול השדים הטכנולוגי המוטרף הזה – על מטוסיו, דחפוריו, רחפניו, פצצותיו החכמות והטיפשות, מצלמות הגו-פרו המותקנות על כלביו הביוניים – משקף את מצבה הפסיכוטי של היהדות העברית הישראלית.

אני לא מתיימרת לצייר כאן תמונה קוהרנטית, או להעמיד טענה אחידה וברורה. יש סביבנו מספיק טענות חותכות וניסיונות פשטניים לצבוע את המציאות בלי לצאת מהקווים. את הצהרת האמונה האישית שלי לגבי היהדות שלאורה אני מבקשת ללכת והמסורת שאותה אני מבקשת לקיים, אשמור לסוף דבריי כאן. אבל כן אנסה לתת פרספקטיבה על העוצמה הצרורה והתהום החתומה בכמה מהשמות העתיקים שמתגלגלים על לשונותינו ובכותרות כל מהדורות חדשותינו השכם והערב. הלוא נאמר “כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם” (בבלי, מגילה ט”ו:ע”א), ואולי זו משנת האמונה המשיחית האישית המופרכת שלי: שאם רק נפסיק להלך על שפת התהום עוורים, אם רק נפקח עינינו ונאפשר לעצמנו לגלות את עומק שורשם של אותם שמות, של אותן מילים, נוכל גם לשנות את כיוון ההליכה, שמתוך המודעות נוכל להשפיע על גורלנו.

עזה / פלשתים / יהודה / פלסטין

עזה מופיעה כבר בספר בראשית בתור נקודת הגבול הדרום-מערבית של ארץ כנען: “וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד־עַזָּה” (בראשית י׳:יט). היא סמוכה לגרר שבה שוכן שליט מקומי, אבימלך, איתו מנהלים אברהם ויצחק מו״מ על אספקת המים מהבארות לרועי הצאן (יחד עם דפוס מוזר וחוזר של סרסור בנשותיהם, אבל לזה נניח כעת).

פעם שנייה מוזכרת עזה בספר דברים לקראת הכניסה לארץ המובטחת, שם מדווח כי: “וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד־עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם” (דברים ב׳:כג). כלומר, רצח עם אחד כבר היה בעזה. שוכניה המקוריים, העוויים, הושמדו על ידי עם אחר שתפס את מקומם: הכפתורים. סברה מקובלת במחקר היא שכַּפְתֹּר היא למעשה האי כרתים.

בימי יהושע נשארת עזה מחוץ לתחום הכיבוש (יהושע י’:מא), ומסתבר כי היושבים בה הם ענקים: “לֹא־נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ” (שם, י”א:כב). עוד מסתבר כי אותם כפתורים שכבשו את עזה ואזורה הם מי שידועים מכאן ואילך בשם פלשתים (אולי מלשון פלישה): “…חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים” (שם, י”ג:ג).

עזה נשארת אם כן מחוץ לגבולות פרויקט ההתנחלות הלאומי בהובלת יהושע, אך הופכת מיד עם מותו לזירת מאבק פרטית של שבט יהודה: “וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ” (שופטים א’:ח). אך נראה שהלכידה הזו היא זמנית ביותר. חמישה-עשר פרקים מאוחר יותר, כאשר שמשון המתוסכל מסיפורי האהבה הכושלים שלו עם נשות פלשת, מתגרה בפלשתים והם באים להציק לשבט יהודה, נציגי השבט מציגים תמונה הפוכה: “וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי־מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?” (שם, ט”ו:יא). היהודים המפוחדים לא מהססים ומסגירים את שמשון בידי הפלשתים. אחרי הכול, שמשון הוא רק חצי יהודי: אמו משבט יהודה, אביו, מנוח, הוא בכלל משבט דן, ונראה שבנו עסוק יותר בחיי נאפופים עם בנות הפלשתים משפלת החוף, ולא ראוי להגנה מיושבי ההר של שבט יהודה.

שמשון ניצל מהבגידה בזכות כוחו האגדי ומצליח לשמור על כוח הרתעה במשך עשרים שנה (שם, ט”ו:יט), אבל אז מתחילה הנפילה. הוא הולך לעזה, בא אל אישה זונה, ויוצא משם בחצי הלילה עם שערי העיר על כתפיו, מנחיל לעזתים השפלה כפולה. קדירת הנקם מתחילה לבעבע על אש קטנה: “וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה” (שם, ט”ז:ז). על הסיפור הידוע הזה, עם הסגרת סודו וקיצוץ מחלפות השיער, אין צורך לחזור — אולי מלבד פסוק אחד, ששובר את הלב בשכפול בין-דורי נורא: “וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת־עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים” (שם, ט”ז:כא).

אני לא יכולה להיות נייטרלית במלחמה הזו. אני חייבת להאמין כי העברית שניטעה בפי בלא בחירתי אינה רק מטען של חבלה, כי טמונים בה גם המפתחות לרפואה

לא ידוע כמה ימים טחן שמשון בבית האסורים, ואם היה בכלל מי שספר. ידוע רק שמהשבי הזה הוא כבר לא חזר. כל הכוח שנותר לו, שניתן לו בידי אלוהיו לעוד רגע אחד של עוצמה, מוקדש לנקמה ולהקרסת הבית על עצמו ועל כל יושביו: “…עַל־הַסְּרָנִים וְעַל־כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר־בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו” (שם, ט”ז:ל).

גם בסיפורו של שמשון, כמו בימינו, לא ברור המספר המדויק של הפלשתים שהרג בחייו ובמותו. זה מגיע לכמה אלפים, אך באופן ברור זה לא הספיק לניצחון מוחלט, שהרי אנחנו ממשיכים לפגוש את הפלשתים שוב ושוב בעמודי הספרים הבאים, שמואל א’ ו-ב’, המגוללים את המעבר מהתנהלות שבטית מפוזרת ועד להקמת מלכות בית דוד.

דוד המלך, הכובש הגדול, מייסד שושלת המשיח, מר ביטחון, מתחיל את הקריירה שלו בחיסול מתוקשר של הגיבור הפלשתי גלית, אך זמן קצר לאחר מכן הופכים הפלשתים לבני בריתו. הם נותנים לו מחסה כשהוא בורח משאול המאוים, ודוד הופך להיות שכיר חרב בשירותם. בתמורה, גם אם לא במפורש, הפלשתים עושים עבורו את העבודה – מחסלים את שאול (ואת בנו האהוב יהונתן – עוד שם נפוץ כל כך בדורותינו, שמוענק לתינוקות תמימים כאילו לא מדובר במטען של שְׁכוֹל, בארכיטיפ של קורבן) ומגישים לדוד את מלוכתו, על מגש של נחושת וברזל. זהו גם ערש לידתה של הסוגה היהודית-ישראלית הייחודית של הקינה הצבאית. כל אותם טקסים וימי זיכרון עם השירים הכי יפים ברדיו יצאו גם הם מסליק הנשק העתיק של השפה העברית.

לכאורה, מלוכתו של דוד מסיימת את הברית עם הפלשתים.
הוא נלחם בהם ויוצא, כהרגלו, עם ידו על העליונה:
“וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים” (שמואל ב’ ח’:א).
למה לכאורה? כי לא ברור מהו אותו “מתג האמה” שנלקח מיד הפלשתים. כנראה שזו רק האוטונומיה המדינית. כמו כן, נראה שהברית עם הפלשתים המשיכה גם לאחר כינון הממלכה. בהמשך מסופר לנו על איתי הגתי – כלומר, אדם מהעיר הפלשתית גת – המעמיד עצמו לשירותו של דוד. ידוע גם כי דוד גייס לצבאו לוחמים אחרים מעמי כנען, אוריה החתי למשל. וישנן במחקר גם ראיות לכך שדוד העסיק יחידות פלשתיות (הפלתי והכרתי) אשר שמרו לו אמונים אפילו בימי השפל הגדול של מרד אבשלום.

חודשים ספורים אחרי 7 באוקטובר, ראיתי פוסט תמיכה רבני בחיילי צה”ל שמעודד אותם לפעול כמצוות דוד המלך:
“אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד־כַּלּוֹתָם׃ וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי” (שמואל ב’ כ”ב:לח–לט).
מקור הציטוט בשירה המסכמת את סיפור מלוכתו של דוד. כוונת המצטטים הייתה לעודד את החיילים ליישם מילים אלה במלחמה באויבים, כלומר הפלשתים — סליחה, הפלסטינים.

הכשל באנלוגיה הזו כפול. ראשית, כאמור, דוד לא השמיד את הפלשתים. צבאו המשיך להכות בהם, אך ערי הפלשתים נותרו על כנן. בנו שלמה משל בהם וגבה מהם מסים (מלכים א’ ה’:א), ודורות אחריו עוד מסופר לנו על פלשתים בימי אסא מלך יהודה, ובימי הושע בן אלה מלך ישראל, שמכה “אֶת־פְּלִשְׁתִּים עַד־עַזָּה” (מלכים ב’ י”ח:ח). שוב עזה היא הגבול. עדיין, בכל תקופת מלוכת יהודה וישראל — אין ניצחון מוחלט. עזה נותרת עזה, ונשארת ביד פלשתים.

שנית, אותה שירת נצחון מוחצת מספר שמואל ב’ נפתחת במילים:
“וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה’ אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כׇּל־אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל” (שם, כ”ב:א).
אותם אויבים מהם ניצל דוד היו המורדים מביתו, בהנהגת אבשלום בנו. בעוד דוד מתהלך מתאבל וזועק “בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (שמואל ב’ י”ט:א), מתארגנים כוחות משבט בנימין לניסיון מרידה אחרון, אותו מוחץ יואב שר צבאו של דוד, ומחסל אחד אחד את כל נציגי ותומכי בית שאול. בני עמו הם אלה שנמחצים ונופלים תחת רגליו של דוד — לא הפלשתים. המורשת השלטונית של דוד מלך ישראל כוללת חיים מתמשכים על החרב, פגיעות מיניות מושתקות בארמון, שרשרות חיסולים פוליטיים וכוחות שיטור נקמניים. אפשר להבין את מי שחושבים שהוא עוד חי וקיים.

אני מוצאת נחמה בהתנגדות החרדים לגיוס לצבא. רואה בהם מי שנאחזים בדגל, בנס של אותה יהדות שלמדה את הלקח של ממלכת יהודה ומסרבת להצדיק את קיומה בלחימה. מקווה ליד מושטת מאחי החרדים לשם שיתוף ותרומה במעשה השלום

בכל מקרה, עזה וחבל פלשת נותרו מיושבים, וכנראה ברמה מסוימת של אוטונומיה שלטונית גם אחרי שממלכות ישראל ויהודה קורסות ומוגלות. נביאי ישראל — ירמיהו, עמוס, צפניה וזכריה — מתנבאים על השמדת עזה ושריפת חומותיה וארמנותיה, אך בידי ממלכות אחרות: מצרים ואדום.

מבין נבואות אלה, בולט פסוק אחד בספר עמוס, מההפטרה לפרשת “אחרי מות”:
“הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ה’, הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר” (עמוס ט׳:ז).
פסוק זה מעמיד את ישראל ואת הפלשתים (וגם את הארמים, אבל תודה לאל שאני לא צריכה לכתוב כאן עכשיו גם על החזית הצפונית) באותו מקום: עמים פולשים שהגיעו לכנען ותבעו עליה חזקה תוך שימוש מתמשך בכוח צבאי. כמו מציב האלוהים על לוח השחמט של הארץ הפורה, היפה, הנדיבה והמתוקה הזו את כלי המשחית, את החרבות והמרכבות שישחקו לפניו — דור אחר דור. אמנם הנביא ממשיך ומסביר:
“כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת־בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם־ה'” (שם:ח),
ובבוא היום ישובו אל הארץ עובדי האדמה:
“וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכׇל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה” (שם:יג)
אך אין כאן דיבור על מלחמה חוזרת וניצחון.

מה שנותר לנו עד היום מהפלשתים, אותו עם עלום שסיפורו שלוב בסיפור מלכות יהודה עוד מראשיתה, זה השם פלסטין. זה השם שניתן לרצועת הארץ שבין פיניקיה למצרים כאשר היא מתרוקנת מיהודיה. פעם ראשונה במאה החמישית לפנה”ס, אחרי גלות בית ראשון, ההיסטוריון היווני הרודוטוס מכנה את חבל הארץ הזה “סוריה הפלשתית” (Syría hē Palaistínē). פעם שנייה מעוגן השם במסמכים הרשמיים של האימפריה הרומית במאה השנייה לספירה, במסגרת תגובתו של הקיסר אדריאנוס למרד בר כוכבא. בניסיונו למחוק כל זכר לקשר היהודי לארץ ולמנוע מרידות עתידיות, משנה הקיסר את שמה של הפרובינקיה הבעייתית “יהודה” ל”סוריה פלשתינה”.

ומאז ועד היום, באותו חבל ארץ, יהיה שמו אשר יהיה, קיימת עיר חוף ושמה עזה. היא הייתה שם עוד לפני שנולד אברהם, והמשיכה להתקיים ולהחליף שליטים, לשרוד מלחמות וניסיונות כיבוש, וידעה גם תקופות ארוכות — מאות שנים — של חיים מעורבים של קהילות דתיות שונות. והנה, תחייתה המחודשת, בפעם השלישית, של ממלכה יהודית עברית על אדמת הקודש התנ”כית, כרוכה בשחזור מבולגן ומצמרר של אירועים בני שלושת אלפים שנה ובשכפול של אותה תפיסה עתיקה שעל פני האדמה הזו יתחככו תמיד באבני הקלע שלהם וכיפות הברזל בני פלשת ויהודה.

 תמימות אינה עיוורון. נהפוך הוא — תמימות היא עיניים פקוחות לרווחה

“עוד לא למדנו כלום, כך מתברר” (שלמה ארצי, ‘עבד הממהר’).

אני ניגשת אל כתיבת הטור הזה בענווה גדולה. לא מתיימרת להסביר מה יש ליהדות לומר על עזה, יודעת שכמעט על כל תיאור שהבאתי אפשר למצוא ויכוחים ומחלוקות ולהמציא פרשנויות שונות. דילגתי כאן מעל פיות הרי הגעש העשנים של הדיונים הקדחתניים בשאלת המלחמה בעמלק או מצוות פדיון שבויים. יש דברים שאני לא מצפה מהמורשת היהודית לפתור או להסביר, ואני מוכנה להסתפק בכללי מוסר אנושיים בסיסיים, באינסטינקט האימהי ובהנחיה הפשוטה: “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים”. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, לנסות להסביר את תורתי, את האמונה היהודית שלאורה אני בוחרת לחיות.

קשובה לנבואתו של גרשם שלום מלפני מאה שנה, אני מכירה בכוחה של השפה העברית, ובכבלים העתיקים שקושרים את מציאות חיינו כאן ועכשיו לאותם חיבורים בני אלפי שנים. מאוחר מדי להימנע מהליכה על פי הר געש. מאוחר גם לקוות שהר הגעש לא יתפרץ. העברית שלפה את כלי נשקה, היהדות נלחמת בעצמה. אני לא יכולה להיות נייטרלית במלחמה הזו. אני חייבת להאמין כי העברית שניטעה בפי בלא בחירתי אינה רק מטען של חבלה, כי טמונים בה גם המפתחות לרפואה.

במקום לשחזר את סיפורי העבר, להמשיך לקונן על לוחמים מתים ולירות צרורות מילים על אויבים וקרבות, אני דורכת את נשק לשוני במחסנית של נבואות. מתעקשת שהדרך קדימה חייבת להיות זו שמובילה אל תמונות עתיד שראויות לתפילות. כמו:
“וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” (ישעיהו ב’:ד);
או “וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד” (מיכה ד’:ד);
כי “בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה’ וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה’, לֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע” (ירמיה ג’:יז);
כולם, “כִּי בֵיתִי בֵית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים” (ישעיהו נ”ו:ז).

ואני הרי שומעת את כל קולות הספקנים: איך נראה לך שזה יקרה? מה את מציעה? את לא מבינה שהם לא כמוך… ואני יודעת — מתישהו תיגמר התחמושת. מתישהו ידמו התותחים. כמו אחרי כל אחד מהחורבנות הקודמים, יהיו אנשים שיישארו לחיות כאן אחרי זה, ויצטרכו לחיות עם מי שהם היו כשכל זה התרחש.

אם ירצה השם ואהיה ביניהם, אני מקווה ומאמינה שיהיו איתי עוד שעדיין ישמרו אמונים ליהדות שהתקיימה אלפי שנים בלי מדינות ומקדשים — זו שכונן לאחר החורבן יוחנן בן זכאי. יהדות שמניחה לכוונות האלוהים ולתכניותיו הגדולות, זו שנרתעת מגיבורי חיל ומתמקדת במצוות יומיומיות, בגמילות חסדים, במציאת פתרונות לחיים עצמם — אלה שבהם אנחנו כל הזמן מעורבבים בין עמים אחרים.

באופן מאוד לא אופייני למישהי ממה שנתפס “המחנה” שלי, אני מוצאת נחמה בהתנגדות החרדים לגיוס לצבא. רואה בהם מי שנאחזים בדגל, בנס של אותה יהדות שלמדה את הלקח של ממלכת יהודה ומסרבת להצדיק את קיומה בלחימה. מקווה ליד מושטת מאחי החרדים לשם שיתוף ותרומה במעשה השלום.

בינתיים אני לא מפקירה את המשיחיות בידי יורשיו של נתן העזתי, שממליכים אנשים כריזמטיים ומעורערים. משיחיות אמיתית במהותה היא ההיפך משחזור העבר ושימוש בו להצדקת מעשי ההווה. גאולה משמעה קץ הסיפור הישן, התפרקות מנשקיו (“ויקרב משיחה, ויצמח פורקניה”), יציאה מבין מצריו אל שירה חדשה על שפת הים.

עבורי, משיח בן דוד הוא לא מי שיגיע כדי לחדש את דמותו של אותו גאון טקטי ואסטרטגי, מלך הכריזמה והספינים, שמצא עצמו בסוף ימיו אב שכול מרוב בניו, לוחם נואש ועייף. עבורי, דוד מלך ישראל חי וקיים בשירתו הנצחית של ספר תהלים — שירת התחנונים וההלל, שירת ההודיה וההודאה.

זו שירה של גברים בוכים ומתחננים:
“לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (תהלים נ”א:יב).
זו שירה שבה המנצח הוא לא זה שמביס או מכניע, אלא מי שמניף שרביטו וקורא לכל הקולות להישמע.

זו שירה הקוראת:
“סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ” (שם, ל”ד:יד).
אני מסרבת לשנוא. בשלב זה אני אפילו לא צריכה לסרב — אין לי כוח לשנוא. כל משאבי נפשי נדרשים למלאכת האהבה והחמלה.

משיח בן דוד קורא לי להסיר מבט מהרע המשודר מכל אתר, נשקף מכל מרקע, ולפנות אל המעשה הטוב. זה לא עניין של גודל, רק של מידה. והשלום הוא לא עניין של משא ומתן, אלא של בקשה עיקשת עד כדי רדיפה.

זה לא עניין מורכב או מתוחכם מדי. משיח בן דוד מזכיר לי כי:
“תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת ה’ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי” (שם, י”ט:ח).
תמימות אינה עיוורון. נהפוך הוא — תמימות היא עיניים פקוחות לרווחה.

אני פוקחת עיניים ילדיות וגדולות אל מול עזה. אני לא עוצמת אותן — לא מול סיפורים אישיים, לא מול מספרי הזוועות, לא מול תמונות של ילדים מתים או רעבים, וגם לא מול תמונות של חטופים מעונים, חיילים מותשים ואבלים, משפחות שכולות, עיי חורבות עשנים.

אני נושאת את עדותך, עזה, פעורת עיניים תמימות. שואלת: “למה?” — בלי לצפות לתשובה.
אני שרה שִׁיר חָדָשׁ. הַלְלוּ־יָהּ.