זכותנו לדעת מה יודעים עלינו

נניח שהתמזל מזלכם ונולדתם במדינה מודרנית, מערבית ומתקדמת. מדינה שבה כל זרוע שלטונית עושה שימוש במערכות מחשוב מתקדמות ומתעדת ללא הרף אינטראקציות של האזרחים מול המערכת, משדה התעופה עד משרד הפנים, מתחנות המשטרה עד חדרי המיון, ממוסדות ההשכלה הגבוהה עד השירותים המוניציפליים.

ונניח, רק נניח, שאכן נולדתם ואתם חיים בזמן כזה ובמקום כזה, והייתם רוצים (פה אני גולש מעט לז’אנר המדע הבדיוני, נסו ללכת עמי קמעא) לדעת, בפשטות, מה שהמערכת יודעת. הרי אתם הריבון בדמוקרטיה, נכון? אני כמובן לא מדבר על גלישה לנתונים אישיים של אזרחים אחרים, אלא על מידע כללי, בלתי מזוהה, סטטיסטי. מידע שיסייע בידכם להבין, כמו שהמערכת מבינה, באיזו סביבה אתם חיים. האם מצד ההגיון, הצדק, העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, המערכת לא היתה חייבת להעמיד את המידע הזה לרשותכם?

אבל אם אתם, נניח, ישראלים שרוצים לקבל מידע סטטיסטי ונגיש על המתרחש במדינה בתחומים שונים, אתם צפויים לאכול בעיקר אבק וחצץ. אין כתובת מרכזית לנתונים כאלה. מבחינה מעשית, למרות הקידמה הטכנולוגית המהוללת, ישראלים חיים בערפל גמור לגבי חלקים נכבדים מהמתרחש במדינתם.

רוצים דוגמה קונקרטית? בבקשה. נגיד שאתם רוצים לדעת מה שמשרד הבריאות יודע על המצב הכללי של בריאות האזרחים במדינה. ואני לא מתכוון למידע שיש צורך לחצוב בשאילתות מורכבות מתוך מאגרים עלומים, אלא בכזה שמצוי לבטח בשרתים של כל קופת חולים ובית חולים בישראל. למשל: מספר האבחנות החדשות של סרטן שניתנו בשנה החולפת, או בזו הנוכחית, מסווגות לפי סוג ומצב חומרה, עם שינויים ומגמות על ציר זמן. הרי כל מוסד רפואי בישראל מתעד מקרים כאלה בפירוט, נכון? ואולי תרצו לדעת גם כמה אבחנות פסיכיאטריות חדשות ניתנו, שוב, בפילוח לסוג המחלה, על ציר זמן. כמה ביקורים בחדרי מיון היו בארץ, ובחדרי רופאי משפחה ורופאים בהתמחויות השונות. כמה מרשמים נרשמו, ולאלו תרופות. כמה אנשים לקו בסוכרת, כמה בדמנציה, ובאילו גילאים, לכמה היו בעיות לב, דם, מערכת המין והעור, כבד וכליות, מערכת עיכול וכן הלאה וכן הלאה.

למה אזרחי מדינת ישראל לא יודעים כמה ישראלים סובלים מאילו מחלות, ומה מצב בריאות הציבור ביחס לשנים קודמות? האם אנחנו לא אמורים להיות מעצמה של מחשוב, דיגיטציה, ענן ודייטה, כמו שקורא לזה יקיר המדור, יובל נח הררי? אם כל היכולות המדהימות של ישראל בסייבר וחברות הטכנולוגיה והממשלה שלה לא מעצימות את האזרחים באמצעות הצפת מידע מהימן בזמן אמיתי, למה הן משמשות בדיוק?

הרי ראינו בשנתיים וחצי האחרונות שמשרד הבריאות ושאר ארגונים ישראלים מסוגלים לאסוף מידע רב ומורכב בזמן אמת, ולהציג אותו לציבור בשלל אמצעים ומדיות לצורך קידום אג’נדה שעליה הוחלט (מסיבות ובנסיבות שהציבור הישראלי לא מורשה לדעת עד עצם היום הזה, אבל נעזוב את זה כרגע). איפה האג’נדה ששמה זכות הציבור לדעת?

הכל מתועד בימינו: כל ביקור רופא, כל מרשם, כל תור שנלקח, כל ניתוח שבוצע, כל אבחנה שנופקה. המידע הזה כבר שוכב במערכת. למה הוא לא זמין לציבור הישראלי בצורה מפורטת, מסודרת וברורה, כמו שנמסר המידע הרפואי שלנו לפייזר? למה אזרחי ישראל צריכים לנחש ולגשש באפלה בקשר למצב הבריאותי של החברה שבתוכה הם חיים? להסתמך על שמועות ויוזמות תיעוד עצמאיות? איך אנחנו אמורים לדעת אם מצבה הבריאותי של האוכלוסיה בישראל הולך ונעשה רע יותר או טוב יותר? האם יש לנו סיבות לדאגה? סכנות להישמר מפניהן? מסקנות שאפשר להסיק מפעולות שנעשו בשנים האחרונות ונוגעות לבריאות הציבור?

כשלמערכת ציבורית יש מידע שהיא לא חולקת עם הציבור בצורה הגלויה והשקופה ביותר, היא משאירה לנו לנחש מדוע היא מתנהגת בחוסר שקיפות. בדיוק בפער הזה צומחות תיאוריות שונות ומשונות. האם הסתרת המידע נובעת מרשלנות? עצלנות? רגשות אדנות מוגזמים? מזימות אפלות ומניפולציה מכוונת של דעת הקהל? ניסיון להשאיר לבכירי המערכת מרחב תמרון גדול ככל האפשר דרך מיסטיפיקציה של העיסוק הרפואי? הכל ביחד?

לי אין דרך לדעת למה משרד הבריאות לא מפיק, למשל, דו”ח שנתי בן 100 או 150 עמודים בשפה מילולית וויזואלית אחידה ופשוטה, שמציג לציבור הישראלי בצורה ברורה את המידע השלם בנוגע לבריאותו, קרי כמה אנשים חולים באיזה מחלות, ומה ניתן ללמוד מהשוואת הנתונים האלה לעבר. דו”ח מקצועי מסודר, בלי תיווך של עיתונאי רפואה או של בכירי המערכת, פשוט מידע.

מה יסייע יותר לאמון במערכת מדו”ח או אתר אינטרנט כזה, לפרסום נתונים רפואיים ציבוריים? ובכלל, למה אנחנו צריכים להסביר שמגיע לנו לדעת כל מה שהמערכת יודעת? הלא אנחנו הבעלים שלה ושל המידע שהיא מחזיקה בו. אנחנו, כלומר הציבור, ולא הממשלה. האנשים, לא בעלי התפקידים.

כיצד יכול דיווח רחב ושקוף על בריאות הציבור לקדם את האמון במערכת? הנה דרך אחת. דיווח כזה יעזור לנו, למשל, להבין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כיצד השפיע מתן חיסוני הקורונה, אולי המהלך הקונטרוברסלי ביותר בדברי ימי ישראל בהקשר של רפואה ציבורית, על בריאותם של תושבי המדינה. מספרים מוחלטים וברורים יבהירו אם אכן היו למהלך הזה השפעות מזיקות ומסוכנות על בריאות הציבור, או שמא מדובר באגדה אורבנית של קומץ הזויי שוליים.

הסתרת המידע הזה, כמו הטלת חסיונות על החלטות, הסכמים ופרוטוקולים, פוגעת באופן אנוש ביכולת של אזרחים בישראל לתת אמון מינימלי במערכת הבריאות. היא גם מחבלת חבלה ממשית ביכולת של האזרחים לבקר את השלטון ולשאול שאלות ממוקדות: מדוע בזמן הזה והזה עלה כך מספר האבחנות במחלות האלה והאלה? מה קרה שמספר הביקורים במיון והאשפוזים טיפס בצורה תלולה בתקופה נתונה? מה עשו במערכת הבריאות כדי לטפל בגורמים לביקוש מוגבר לשירותים רפואיים? ואולי פה מצוי ההסבר לחומות ולמיכשולים שמעמיד משרד הבריאות, כמו משרדי ממשלה אחרים בדרכו של הציבור למידע: כשלא יודעים מה באמת קורה אי אפשר גם לשאול שאלה ממוקדת על מחדלים אפשריים של השלטון. נשארים רק עם ערפל, תחושות ודעות. מתנה אמיתית לשלטון מבוסס סמכותנות וציות עיוור.

ללא קשר לדעה של מישהו על מדיניות זרועות השלטון בישראל בזמן הקורונה ועל נחיצותה, השלכותיה וההלימה שלה לאירועים, או על מדיניות החיסונים בנפרד מכל השאר, דיווח שלם ומלא של משרד הבריאות לאזרחי המדינה על מצב הבריאות שלהם עצמם הוא חובה דמוקרטית וציבורית בסיסית. אחרי הכל מדובר בבריאות שלנו ובמידע שלנו. אין עשן בלי אש, אומר הפתגם הידוע. אולי צריך להוסיף לו חלק שני ומעודכן: אין הסתרה בלי פשע.