בליגה של “אפריקנים ובריונים כמו פוטין”

יריד ההבלים שבו אנו חיים תלוי יותר מכל בחרושת היסטרית של חדשות, כזו שהאייטמים שלה מבליחים לרקיע כמו שביט בוער, מותירים לרוחבו שובל מסנוור, ואז נעלמים מעבר לאופק השיכחה באותה מהירות בה הופיעו. לאחר זמן מה, בהתאם לאיזושהי מחזוריות מסתורית, הם עשויים להבקיע שוב למרחב הציבורי, טעונים באנרגיה מחודשת ונושאים אשכולות של מסרים גלויים וחבויים, בליווי תילי תילים של תגובות רגשיות ופרשנויות רדודות שמעצימות את החרדה ומקבעות את החשיבה הסטריאוטיפית. על הרקע הזה, מן הסתם, אין כמעט מקום לחקירה אמיתית שמעצם טבעה דורשת זמן, אורך נשימה ועומק שיריד הזוועות אינו יכול להתיר.

כך היה לפני מספר שבועות, כאשר מעל בימת האקטואליה הדהדה בקשת התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בשל חשד לביצוע פשעי מלחמה. במשך מספר ימים עוררה הבשורה הילולה של זעזוע ושאט נפש בארץ, לפני שנשטפה גם היא בזרמיו השוצפים של נהר האקטואליה. לצרכן הישראלי השכיח, השבוי ברובו במנטליות של “עם לבדד ישכון”, הוגש נרטיב תפור לעילא של “רדיפה”, “צביעות” וכמובן “אנטישמיות” – כל זאת על רקע קונצנזוס מהודק שאיחד תחת מטריה אחת כמעט את כל הפלגים של התיאטרון הפוליטי בארץ.

כי אכן, במהותו של דבר אין זה אלא קברט צבעוני המציג קשת של דמויות קרטון וקו עלילה פשטני על רקע מוזיקה מחרישת אוזניים. הקונפליקטים הנדושים מוזנים בהצהרות מלודרמטיות, נרטיבים מתנגשים, התגוששויות מילוליות ופוליטיקה של חדרי-חדרים – ואף מתובלים בארומה אקזוטית של ריגול בינלאומי, מעקבים, איומים וסוכנים חשאיים. היציעים מחולקים לאגפים נפרדים על ידי מחיצות אטומות של זהות וסטריאוטיפים, והצופים, כמו קהל של אולפן טלוויזיה, נדרשים להגיב בתרועות או בשריקות בוז, בהתאם לרוח השבט ולדרישות ההפקה. אין פלא, אם כן, שבעיצומו של הקרקס הזה, אין חשיבות לעובדות אלמנטריות.

מטבע הדברים, התקשורת העולמית העניקה מקום בולט להודעה שיצאה מהאג ב-20 במאי, ודנה באריכות בהשלכותיה. אומנם כל מי שעקב אחר התפתחות החקירה לא היה צריך להיות מופתע במיוחד מהתוצאה, שכן במהלך תשע שנות קיומה ניתנו לא מעט רמזים לתביעות אפשריות נגד מנהיגים וגנרלים ישראלים. אולם הזכרת שמותיהם של בנימין נתניהו ויואב גלנט, לצד שלושת בכירי חמאס, יצרה תקדים דרמטי בהיסטוריה של בית הדין בהאג, ולו רק בשל היותם האישים “המערבים” הראשונים שנגדם נפתחו הליכים פליליים קונקרטיים על פשעי מלחמה. שני עשורי הפעילות של המוסד התאפיינו עד כה במוסכמה השקטה לפיה הוא נועד “לאפריקנים ולבריונים כמו פוטין”, כפי שהתבטא לאחרונה “מנהיג בכיר” באוזני התובע הראשי. כלומר, החוק הבינלאומי והמשפט ההומניטרי תקפים אך רק למנהיגי מדינות נחשלות וליריבים האקראיים של ארה”ב ונאט”ו. אשר על כן, יש מקום להשערה שהצעד הבלתי שכיח הזה מצביע על מגמה רבת משמעות הרוחשת במצולותיה של הזירה הבינלאומית.

תהא המגמה הזו אשר תהא, בוודאי שאי-אפשר להבינה לפי התבניות הנדושות של “אנטי” או “פרו”, הגודשות עד זרא את השיח הציבורי ונוסכות עליו ניחוח של אינפנטיליות. על אף הסברות המקובלות, הפוליטיקה הבינלאומית אינה מתנהלת על בסיס הרגשות הפרטיים של קברניטיה המתחלפים. הכוחות המניעים אותה אינם “אהבה” או “שנאה” כלפי מדינה או קבוצה אתנית כזו או אחרת, אלא אינטרסים ממשיים של עוצמה ושליטה על משאבים ונכסים.

כמו כל הגופים הבין-ממשלתיים שקמו במהלך המאה ה-20, בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא במהותו ישות פוליטית שנועדה לאכוף את הסדר הגלובלי שהתפתח לאחר מלחמת העולם השניה. תכליתו אינה צדק ומשפט הוגן – ממש כפי שמטרת הבנק העולמי אינה להביא רווחה למדינות העניות וייעודו של ארגון נאט”ו אינו להשכין שלום בעולם. למען האמת, אין צורך בעיניים חדות במיוחד כדי להבחין בהתנהלותו הקלוקלת והמוטה לאורך שנות קיומו, במיוחד לנוכח האכיפה הסלקטיבית והעיוורון השיטתי למעשי הזוועה של המעצמות המערביות. ה-ICC, אם כן, מהווה בראש ובראשונה בשר מבשרה של הווייה גלובלית מושחתת, ולאו דווקא מהסיבה שמרבית הישראלים עשויים לחשוב.

מחד, ממשל ביידן לא היסס לתמוך בפעילות בית הדין ואף “לשתף עמו פעולה” בכל הנוגע לחקירת פשעי המלחמה של רוסיה. דיפלומט אמריקאי בכיר אף צוטט כאומר שבית הדין “ממלא תפקיד חשוב באקוסיסטם של הצדק הבינלאומי”. מאידך, כאשר נודע על בקשת צווי המעצר נגד המנהיגים הישראלים התעוררה בוושינגטון שאט נפש סוערת וחוצת מחנות. יו”ר בית הנבחרים מייק ג’ונסון קרא “להעמיד את כרים חאן במקומו”

הבקשה להוצאת צווי מעצר הוגשה בעקבות חוות דעת כתובה של “מומחים עצמאיים”, מרביתם בריטים, שהתכנסו בחודש ינואר השנה על מנת “להעריך את מידת האובייקטיביות” של חומר הראיות. על פי הפרסומים הרשמיים שיצאו מהאג, יחיא סינוואר, מוחמד דף ואסמעיל הנייה מבוקשים בשל פשעים נגד האנושות שהתבצעו ב-7 באוקטובר, ובכללם “רצח המוני, לקיחת בני ערובה, עינויים, אונס ופשעים מיניים אחרים”. על נתניהו וגלנט, לעומת זאת, מטיל התובע את האחריות הראשית על מדיניות ישראל בעזה, הכוללת תקיפה והרעבה של האוכלוסייה, הרג מכוון, גרימת סבל וכן “מניעה שיטתית של אמצעים חיוניים לקיום אנושי”.

מאז פרוץ המלחמה נעשה סעיף ההרעבה הגורם המוביל בחקירה, בעיקר בשל העדויות הגוברות על התפשטות תופעת התת-תזונה המאיימת כעת על כמיליון בני אדם. האו”ם וארגוני הסיוע התלוננו מספר פעמים על הקשיים שישראל מערימה במעברי הגבול ובדרכי התעבורה ברצועה, שכ-80 אחוז מתושביה נעקרו מבתיהם, ואף טענו שכאשר המשלוחים עוברים לשליטת צה”ל הם מעוכבים לתקופות ארוכות לפני חלוקתם. כמו כן, כבר בחודש נובמבר הזהירו אישים באו”ם שישראל “משתמשת במי שתיה כאמצעי לחימה”. על פי מחקר נרחב שנערך באמצעות צילומי לוויין ופורסם בחודש מאי השנה ברשת BBC, יותר ממחצית ממתקני קידוחי המים וההתפלה ברצועת עזה נהרסו על ידי הפצצות ישראליות, כמו גם ארבעה מששת המרכזים לטיהור שפכים.

נכון לכתיבת שורות אלה, הבקשה נדונה בפני פאנל של שלושה שופטים שעל כתפיהם מוטלת ההכרעה הסופית. אם היא תאושר, המשמעות תהיה שכל מדינה החתומה על “חוקת רומא” וחברה ב-ICC מחויבת לעצור את נתניהו וגלנט אם כף רגלם תדרוך בשטחה. אומנם קשה לתאר שהדבר הזה יתרחש – וכבר אירע בעבר שמדינות סירבו למלא אחר צווי בית הדין – אולם הלחץ שיוטל במקרה כזה על הרשויות הפוליטיות והמשפטיות במדינות “נאורות” עשוי ליצור דרמה, שיש בה כדי להזין כמה וכמה מחזורים של אקטואליה תוססת.

התגובה במערכת הפוליטית בישראל, כאמור, היתה צפויה למדי וכללה זעם סימולטני מטעם כל חלקי קונצנזוס המלחמה, בטווח שבין מרב מיכאלי לאיתמר בן גביר. 106 חברי כנסת אף מיהרו לחתום על הצהרה שגינתה את בית הדין על “ההשוואה השערורייתית”, הביעה תמיכה מוחלטת “בצבא המוסרי ביותר בעולם”. ולסיום אף לא שכחה להזכיר את השואה. במסגרת האווירה הזו, מן הסתם, היה זה אך טבעי שנתניהו יאשים את התובע הראשי שהוא “מתייצב לצד האנטישמים הגדולים בעידן המודרני”. במקביל, ארגון חמאס פרסם אף הוא הודעה המגנה את צו המעצר נגד “מנהיגי ההתנגדות” ואת “ההשוואה בין הקורבן לתוקף”.

“ניצחון החוק על הבריונות”

התובע הראשי כרים אחמד חאן, שנולד באדינבורו למשפחה ממוצא פקיסטני, התמחה בחוק הפלילי הבינלאומי ובדיני זכויות האדם. בראיון שהעניק לרשת CNN הוא חשף את הלחץ העצום שהופעל עליו מאז פרסום החלטתו מצד “נבחרי ציבור שדיברו אליי באופן בוטה”. בית הדין הבינלאומי, הוא טען, צריך לסמל את “ניצחון החוק על הבריונות”, והוסיף: “אף אחד הוא לא מעל החוק”.

אבל ללא קשר לתפיסת עולמו וכוונותיו האמיתיות של חאן, כהונתו כתובע הראשי דווקא הוכיחה את ההפך – שיש כאלה שאכן נמצאים מעל החוק. מאז שנכנס לתפקידו לפני כשלוש שנים הוא הראה יותר מפעם אחת שהוא כפוף למשחקי הכוח הפוליטיים ויודע היטב באיזה צד מרוחה החמאה. בספטמבר 2021, למשל, בעודו מחדש את החקירה בנוגע לפשעי הטאליבן באפגניסטן, הוא ביטל את כל ההליכים שהתנהלו נגד “הכוחות הזרים” וברוני המלחמה המקומיים שנתמכו על ידי המערב, שהיו אחראים לכרבע מיליון קורבנות במדינה ההרוסה. במקביל, חאן סגר את החקירה שהתנהלה במשך שנים בנוגע לבתי הכלא הסודיים שהפעיל ה-CIA במזרח אירופה, בהם הוחזקו “חשודים בטרור” תחת משטר של בידוד ועינויים – זאת לאחר שנחטפו תמורת בצע כסף על ידי כנופיות פשע אפגניות ונמסרו לכוחות האמריקאיים.

כאמור, התגובות בעולם לבקשה לצו המעצר היו מגוונות למדי, ולרוב נחלקו בין זעם קדוש לבין עמימות טקטית שהצריכה לעתים מופת של אקרובטיקה דיפלומטית. מטבע הדברים, ארה”ב ובריטניה היו הראשונות לגנות בחריפות את הצעד “השערורייתי”, כדברי הנשיא ביידן, “שאינו תורם כלל להפסקת הלחימה”. כך גם קנצלר אוסטריה, קרל נהאמר, שהביע שאט נפש מהזכרת שמותיהם של נתניהו וגלנט בכפיפה אחת עם מנהיגי חמאס, “ארגון שתכליתו המוכרזת היא הכחדת ישראל”. צרפת ובלגיה, לעומת זאת, לצד הצהרות תמיכה גנריות בזכותה של ישראל להגנה עצמית, השמיעו זמירות מעט אחרות. סטפן סז’ורנה, שר החוץ הצרפתי, העלה על נס את “הציות המוחלט לחוק ההומניטרי הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למידה הבלתי מתקבלת על הדעת של אובדן חיי אדם ברצועת עזה”.

מעניינת במיוחד היתה תגובת גרמניה, ללא ספק “הידידה” החשובה ביותר של ישראל מלבד ארה”ב, שמצאה את עצמה נלחצת בין הפטיש לסדן. נאמנותה ההיסטורית למדינת היהודים, המעוגנת היטב במדיניות הידועה בשם “Staatsraeson” (האינטרס הלאומי), התנגשה באופן חסר תקדים עם מחויבותה הבלתי מסויגת לבית הדין הבינלאומי, שאף נסמך באופן קריטי על תמיכתה הפיננסית הנדיבה. הקונפליקט הזה התבטא באופן מוחשי בהצהרות שיצאו מברלין, כשלצד גינוי חריף של “ההקבלה” בין ישראל לחמאס נאלצו בכירים בממשלה הפדרלית להודות שההאשמות הן “רציניות”, ואף הוסיפו שגרמניה “מכבדת את ההליכים של ICC ואת עצמאותו”. לא רק זאת, אלא שדוברו של הקנצלר אולף שולץ, כשנשאל אם גרמניה תסגיר את נתניהו אם יהיה בשטחה, ענה ללא היסוס: “בוודאי. אנחנו מחוייבים לקיום החוק”. שר ההגנה, בוריס פיסטוריוס, אף הודה שתסריט כזה יהיה “דילמה אמיתית”.

אולם מלבד התגובות הרשמיות באירופה, שמרביתן התמקמו בעמדה נוחה לאורך הסקאלה הדיפלומטית, היו גם כמה התפתחויות מעשיות שאולי מצביעות על פעילות סיסמולוגית חריגה הרוחשת מתחת לפני השטח. בסוף חודש מאי החליטו שש מדינות נוספות להכיר באופן רשמי בפלסטין. אומנם רוב חברות האו”ם כבר מכירות זה זמן רב במדינה פלסטינית בגבולות 1967, אך לראשונה בהיסטוריה הצטרפו אליהן מדינות מערב אירופאיות. ספרד, אירלנד ונורווגיה, ששתיים מהן חברות בנאט”ו, הכריזו על הצעד הדרמטי כיומיים לאחר הודעתו של כרים חאן, מתוך “שכנוע מוסרי” ועל מנת “לשמר את הנס של תהליך השלום”. משמעות הדבר אינה רק כישלון מחפיר של מדיניות ישראל (תהא אשר תהא), אלא גם הפרה של מערכת האיזונים העדינה שהתקיימה מאז הכרזת העצמאות הפלסטינית באלג’יריה בנובמבר 1988.

ICJ נטול כוח אכיפה מעשי

בית הדין הפלילי בהאג החל לפעול ביולי 2002 על בסיס המשפט הבינלאומי ההומניטרי, שחל בעת סכסוך מזויין, וכן דיני זכויות האדם החלים גם בעת שלום. התשתית החוקית הינה שורה של אמנות בינלאומיות שנחתמו מאז אמצע המאה ה-20 ושנאכפות על ידי גופי פיקוח כגון ועדת זכויות האדם של האו”ם ובית הדין האירופי לזכויות אדם. מודל העבודה של בית הדין, הבנוי ממערכת תביעה ופאנל של 18 שופטים, הינו הטריבונלים הבינלאומיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השניה בטוקיו ובנירנברג לשפיטת פושעי מלחמה מגרמניה ומיפן.

לקראת סוף שנות ה-40 גובשה באו”ם “ועדת המשפט הבינלאומי” (ILC) שתכליתה היתה להסדיר את התשתית להקמתה של מערכת משפט עולמית, אך היוזמה נדחתה על רקע הסכסוך הבין-גושי. בשנת 1994, לאחר שהמלחמה הקרה הסתיימה והנסיבות הפוליטיות היו בשלות, הגישה ILC טיוטה ראשונה לעצרת הכללית להקמת גוף מיוחד לטיפול בפושעי מלחמה. בתום מרתון ארוך של כנסים וטיוטות, נוסחה ברומא בשנת 1998 חוקת בית הדין הפלילי, שאושרה לאחר מכן ברוב מוחלט של האומות החברות. עם המדינות המתנגדות נמנו בין היתר סין, עירק, לוב, תימן וארה”ב – וכן ישראל, בשל הכללת סעיף “העברת אוכלוסייה לשטח כבוש” בין הפעולות הנחשבות כפשעי המלחמה.

אולם ICC איננו הישות הראשונה שניתנו לה סמכויות שיפוט גלובליות. כבר בשנת 1945, בהתאם לפרק מיוחד במגילת האומות המאוחדות, הוקם בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) שמקום מושבו גם נמצא בהאג ותחום סמכותו אינו חל על יחידים, אלא על מדינות וארגונים. ICJ נועד בעיקרו להכריע בסכסוכים ומחלוקות סביב נושאים כגון גבולות ושימוש במשאבים, בהתאם לתנאי האמנות עליהן חתומות המדינות. כמו כן, הוא נצרך לעתים לתת חוות דעת משפטיות לעצרת הכללית או למועצת הביטחון. שלא כמו שכנו לעיר האג, לבית הדין לצדק אין כוח אכיפה מעשי, והחלטותיו הן בבחינת הצהרות עקרוניות והמלצות שהמדינות אינן מחויבות לקבל. מה עוד שבשל מעמדו הסימבולי נמנעות ממשלות בעולם לפנות אליו לצורך הסדרת סכסוכים, ומעדיפות לרוב ערוצים דיפלומטיים ומשפטיים אחרים.

אף על פי כן, לחוות דעת האלה נודע אפקט פוליטי כלשהו, גם אם בעיקר במישור יחסי הציבור, כפי שמדינת ישראל חוותה על בשרה מספר פעמים בעבר. בשנת 2004, לבקשת העצרת הכללית של האו”ם, דן ICJ בחוקיות גדר ההפרדה שבנייתה היתה אז בעיצומה. חבר השופטים קבע שהמכשול מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי וההומניטרי בשל החריגה אל עומק השטח הפלסטיני, ההשתלטות על אדמות פרטיות והפגיעה בחופש התנועה של התושבים. ישראל אומנם כפרה בסמכותו של בית הדין להכריע בעניין ואף ניהלה קמפיין ציבורי נרחב בתקשורת הבינלאומית וברחובות האג, אך חוות הדעת הדהדה ברחבי העולם וככל הנראה השפיעה על שורה של החלטות בג”צ, שאילצו את המדינה לשנות את תוואי הגדר מספר פעמים.

בסוף שנת 2022 התבקש בית הדין הבינלאומי לצדק להגיש חוות דעת בשאלת “ההשלכות החוקיות הנובעות מהכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים”. הדיון החל בפברואר השנה, ועד כה יותר מ-50 מדינות כבר הציגו בו את עמדתן – מתוכן רק ארה”ב והונגריה עמדו לצד ישראל (שמסרבת ליטול חלק בהליך). מעניין לציין שזו הפעם השנייה בלבד בהיסטוריה שמקרה כזה נדון בפני ICJ. המקרה הראשון, שהתייחס לשליטתה ארוכת השנים של דרום אפריקה על נמיביה, הסתיים ביוני 1971 בפסיקה שהורתה למדינת האפרטהייד לסגת מהאזור במערב אפריקה.

אותה דרא”פ, שנסוגה לבסוף מנמיביה בסוף שנות ה-80, הגישה בדצמבר 2023 בפני בית הדין תלונה לפיה הפעולות בעזה נוגדות את האמנה למניעת השמדת עם, ושתכליתן האמיתית היא להטיל חורבן על הפלסטינים “כקבוצה לאומית ואתנית”. כמו כן, התלונה לוותה בדרישה לנקוט “בצעדי חירום להגנת האוכלוסייה הפלסטינית”, ובכללם הפסקת הפעולות הצבאיות ועקירת התושבים, וכן הבטחת שירותי בריאות ומתן גישה למזון ולמים. ישראל דחתה את ההאשמות בתור “עלילת דם מקוממת ומעוררת שאט נפש”, אך שלא כמו בפעמים הקודמות היא החליטה להשתתף בדיון, ואף ניצלה את זכותה למנות נציג לחבר השופטים בדמותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק (שבינתיים פרש “מסיבות אישיות ומשפחתיות”).

בפסיקה שניתנה בינואר 2024 נמנע בית הדין מלהכריע בשאלת “רצח העם”, ולאכזבת דרא”פ אף לא הורה להנהיג הפסקת אש. הוא הכיר בפשעי ה-7 באוקטובר ובזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך קבע שעליה לנקוט צעדים כדי למנוע נפגעים אזרחיים והרס מרקם האוכלוסייה. בסוף חודש מאי עדכן בית הדין את החלטתו על רקע ההתפתחויות ברפיח, והפעם הורה להפסיק את הלוחמה בשל “המצב ההומניטרי המידרדר”, לאפשר בדחיפות מעבר של משלוחי סיוע ולהתיר לוועדת חקירה בינלאומית להיכנס לשטח הרצועה. היחידים בחבר השופטים שהתנגדו להחלטה היו נציגת אוגנדה ואהרון ברק.

ICC מוסמך להטיל עונשי מאסר כבדים

כאמור, על אף ש-ICJ אינו חף מכל השפעה, כוחו מתבטא בעיקר במישור התעמולתי והכרעותיו הן עקרוניות בלבד. לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), לעומת זאת, ישנם אמצעי אכיפה וענישה ממשיים שעשויים לנסוך דאגה בקרב אלה שנגדם מתנהלים ההליכים. בדומה למערכות המשפט הלאומיות בסמכותו לחקור, לתבוע ולהעמיד לדין בני אדם על בסיס אחריות פלילית אישית. בהתאם לחוקת רומא, הוא אף מוסמך להטיל עונשי מאסר כבדים על האשמים בפשעים נגד האנושות.

ואכן, במשך יותר מ-20 שנות קיומו ICC לא היסס להשתמש בכלים המשפטיים החזקים שהופקדו בידיו, אם כי, כפי שצוין לעיל, על הרקורד שלו נסוך גוון בולט למדי של שחור, תרתי משמע. עם זאת, ההליך המשמעותי הראשון נערך דווקא כנגד סלובודן מילושביץ’, נשיא יוגוסלביה לשעבר וראש המדינה היחיד בהיסטוריה שהועמד לדין בשל פשעי מלחמה. המשפט, שהחל ב-2002 בתרועה גדולה (והסתיים כעבור ארבע שנים בקול ענות חלושה), אומנם נערך לפני טריבונל בינלאומי מיוחד שהתכנס בחסות האו”ם, אולם הוא שימש כתשתית לפעילותו העתידית של ICC שהוקם באותה שנה.

אחד הדברים שהתחוורו במהלך ההליכים נגד מילושביץ’ היתה גישת האיפה ואיפה שעתידה לאפיין את הגופים המייצגים את עידן המשפט הגלובלי. שכן בזמן שההאשמות נגד ההנהגה הסרבית הדהדו בכל העולם, כמעט ולא היתה התייחסות להתקפות על ריכוזי אוכלוסייה ומתקנים אזרחיים ביוגוסלביה, במהלך קמפיין ההפצצות המאסיבי של נאט”ו בין מרץ ליוני 1999. ארגונים הומניטריים בינלאומיים דיווחו על הפגזות של שכונות מגורים, תחנות טלוויזיה ורדיו, בתי חולים ואמצעי תחבורה ציבוריים – כולל אוטובוס שהושמד לאור יום וכל נוסעיו נהרגו. ועדה מיוחדת שהתכנסה בחסות הטריבונל המליצה שלא לפתוח בחקירה בעניין, בהסתמך, לפי הודאתה, על “הודעות נאט”ו לעיתונות” שהיו בעיניה “אמינות באופן כללי”. כבר אז, אם כן, עוד בטרם החלה פעילותו הרשמית של ICC, התקבע עיקרון היסוד של המשפט ההומניטרי, לפיו הוא תקף אך ורק לגבי מדינות “עולם שלישי”, בעוד שמעצמות המערב יכולות לעשות ככל העולה על רוחן ולעולם לא לשאת בתוצאות פשעיהן.

ואכן, סקירת בזק של ההליכים הפליליים שנערכו על ידי בית הדין חושפת את התמונה במלוא עגמומיותה. מאז הקמתו, כל 54 כתבי האישום ופסקי הדין הופנו נגד אישים ממדינות “נחשלות” כגון בורונדי, חוף השנהב, סודאן, דרפור, קונגו, קניה, לוב, מאלי, אוגנדה, בנגלדש, ונצואלה ומיאנמר. המצב האבסורדי הזה אף הוליד בשנת 2017 החלטה במסגרת “האיחוד האפריקאי” שקראה לנסיגה המונית מחברות ב-ICC בשל “פגיעה בריבונות המדינות והתמקדות בלתי הוגנת באפריקנים”. יתרה מזאת, גם החקירות שנפתחו על ידי התובעים הראשיים בהאג היו (כמעט) כולן על טהרת יבשות אפריקה, דרום אמריקה ואסיה – ובכללן צו המעצר שהוצא במרץ 2023 נגד ולדימיר פוטין, כמו גם ההליכים המתבשלים כיום נגד נתניהו, גלנט ושלושת בכירי חמאס.

המציאות המעוותת הזו, שמעטים יוכלו להתכחש אליה, באה כנראה לידי ביטויה המובהק ביותר ביחסה האמביוולנטי של ארה”ב אל ICC. מחד, ממשל ביידן לא היסס לתמוך בפעילות בית הדין ואף “לשתף עמו פעולה” בכל הנוגע לחקירת פשעי המלחמה של רוסיה. דיפלומט אמריקאי בכיר אף צוטט כאומר שבית הדין “ממלא תפקיד חשוב באקוסיסטם של הצדק הבינלאומי”. מאידך, כאשר נודע על בקשת צווי המעצר נגד המנהיגים הישראלים התעוררה בוושינגטון שאט נפש סוערת וחוצת מחנות. יו”ר בית הנבחרים מייק ג’ונסון קרא “להעמיד את כרים חאן במקומו”, ואישים בכירים, כולל מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, איימו בהטלת סנקציות על בית הדין. הסנטור הרפובליקני המשפיע לינדזי גרהאם אף הודה בגילוי לב שמתחייבת פעולה דחופה “כי אם עושים את זה לישראל, אנחנו הבאים התור”.

העוינות של הממסד האמריקאי כלפי ICC, ובעצם כלפי כל מערך המשפט הבינלאומי, אינה תופעה חדשה. היא ניכרה מאוד כבר עם כניסתה לתוקף של חוקת רומא לפני כמעט יובל שנים, כאשר צבא ארה”ב היה בעיצומה של המערכה על כיבוש אפגניסטן. למעשה, אין בכך כל הפתעה בהתחשב בסיכון שבית דין אובייקטיבי היה עלול להוות עבור התמנון העצום, שראשו בוושינגטון וזרועותיו לופתות את הגלובוס. שהרי, כפי שטען נועם חומסקי, לו היו מחילים את עקרונות משפטי נירנברג על ארה”ב, כל נשיא אמריקאי מאז סוף מלחה”ע השניה היה נידון לתלייה. לפיכך, כתגובה להקמת בית הדין בשנת 2002, ותחת לחצים של ממשל בוש הבן, אושר בקונגרס “חוק ההגנה על אנשי שירות אמריקאים”, הידוע יותר בתור “חוק כיבוש האג”, שמתיר לנשיא “שימוש בכל אמצעי הכרחי” על מנת לשחרר אנשי צבא ובעלי משרה רשמיים מהעמדה לדין – כולל נציגים של חברות נאט”ו או בעלות ברית של ארה”ב.

וכך היה. במשך כל שנות קיומו תפקד ICC כאילו אקדח צמוד לרקתו, וסירב בעקשנות לחקור אפילו את הראיות הבוטות ביותר לפשעי מלחמה של ארה”ב ובעלות בריתה, כדוגמת אלה שנחשפו בשפע על ידי וויקיליקס. למעשה, די היה בפלישה לעירק, שהושתתה על הונאה מתוזמרת וגרמה ישירות למותם של כמיליון בני אדם, כדי להצדיק הליך פלילי על בסיס סעיף התוקפנות בחוקת רומא. אולם בית הדין המשיך להלך כאקרובט בין הטיפות החומציות של הפוליטיקה הבינלאומית, יוצא מגדרו שלא להרגיז יתר על המידה את בעלי העוצמה, עד אשר חלה לפתע סטייה מתמיהה בתוכנת ההפעלה שלו, ולראשונה בהיסטוריה היתה מעצמה מערבית על הכוונת של התובעים מהאג.

בנובמבר 2017 החליטה פאטו בנסודה, שכיהנה אז כתובעת הראשית של ICC, לפתוח בבדיקה מקדימה בנוגע לפשעי מלחמה שהתרחשו באפגניסטן. למורת רוחה של וושינגטון, המשפטנית מהרפובליקה של גמביה סירבה להתמקד אך ורק בטליבאן ובדאעש, והתעקשה לבחון במקביל את מעשיהם של הכוחות האמריקאיים ושל משטר החסות שמשל במדינה עד אמצע 2021. לא רק זאת, אלא שהבדיקה הסתעפה לסמטאותיה האפלות יותר של “המלחמה בטרור”, כגון מתקני המעצר שהפעיל ה-CIA בפולין, רומניה וליטא, והצליחה לאסוף ראיות ממשיות על “עינויים, יחס אכזרי, השפלה, אונס ואלימות מינית”.

בתגובה לכך, החליט הממשל האמריקאי (תחת ניהולו הפורמלי של דונלד טראמפ) להטיל סנקציות על פאטו בנסודה ובכירים אחרים בבית הדין, שכללו חסימת נכסים פיננסיים בארה”ב והטלת מגבלות על כניסה למדינה. בשנת 2019, כעבור התגוששויות פומביות והפעלת לחצים מאסיבית, החליט פאנל של שופטים בבית הדין לדחות את הבקשה לפתיחת חקירה רשמית. ההחלטה הזו אומנם בוטלה כעבור שנה בעקבות ערעור, אולם היוזמה הנועזת של בנסודה כבר היתה בתהליך גסיסה מתקדם, וכשלושה חודשים לאחר כניסת כרים חאן לתפקיד היא זכתה לקבורת חמור והתפוגגה לצמיתות מהנוף הפוליטי העולמי.

“חומת הפטור” מצווי מעצר נפרצה

אם כן, התגובה הנזעמת של ארה”ב לבקשת צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט אינה אלא המשכה הטבעי של המדיניות המסורתית, שעל פיה פעל כל ממשל שכיהן במהלך שני העשורים האחרונים. אותו דבר נכון גם לגבי החוק החדש שעבר לאחרונה בקונגרס, המערער על הלגיטימיות של הצווים ועל סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי “מכיוון שארה”ב וישראל אינן שותפות לחוקת רומא”. על מנת לנטרל את “הנזק התקדימי”, מתיר החוק להטיל סנקציות פיננסיות ואחרות על כל אזרח זר שיש לו קשר להוצאת הצווים וביצועם.

אולי אין זה מפתיע שארה”ב נחלצת כיום במלוא עוצמתה כדי להגן על אישים ישראלים מפני התביעה בבית הדין, שהרי היא תמיד היתה “הידידה הגדולה” שעומדת לצד בת חסותה הרדופה במזרח התיכון. אולם, כאמור לעיל, צווי המעצר האלה כבר מתבשלים זה כעשור בקדרה של ICC, ולנוכח טבעה של הפוליטיקה הגלובלית, מותר לתמוה כיצד זה לא עלה בידו של הדוד סם לגדוע את התהליך בעודו באיבו.

כבר בתחילת 2015, כמה חודשים לאחר מלחמת “צוק איתן”, יזמה פאטו בנסודה “בדיקה מקדימה” בדבר אפשרות לביצוע “פשעי מלחמה בשטחים הפלסטיניים”. הצעד התקדימי התאפשר, בין היתר, בזכות הצטרפותה של פלסטין כחברה רשמית ב- ICC, כך שכל המתרחש בשטחה הפורמלי נמצא בתחום שיפוטו של בית הדין. לקראת סוף 2019, כחמש שנים לאחר תחילת הבדיקה, הודיעה התובעת הראשית כי נמצא בסיס להתחלת חקירה רשמית נגד חמאס בשל פגיעה באזרחים, ונגד ישראל בשל מדיניות ההתנחלות, ההתנהלות במלחמת צוק איתן והתגובה הקשה לצעדת השיבה.

תגובת ממשלת ישראל היתה נסערת וצדקנית כהרגלה, ונתניהו אף השווה את ההודעה של בנסודה לגזרות אנטיוכוס. במקביל, בצעד ביזארי שתכליתו התבררה כנראה לאחרונה, החליטה הממשלה להטיל חיסיון מוחלט על כל הדיונים הנוגעים לבית הדין הפלילי הבינלאומי ולנהל אותם בפורום בטחוני סודי ביותר. טחנות הצדק האיטיות של ICC אומנם עבדו באיטיות אך לא שבתו לרגע, ובמרץ 2021 נודע על פתיחת חקירה רשמית על אודות “המצב בפלסטין” בשל בסיס סביר לחשד “לפשעים שהתחוללו לכאורה מאז יוני 2014”.

החל מרגע זה אי-אפשר היה להשיב את הגלגל לאחור. אפילו כוחו האגדי של הדון האמריקאי לא עמד הפעם לטובת ישראל, שמצאה את עצמה בסיטואציה משפטית ודיפלומטית בלתי נסבלת. תמונות של בכירי המדינה מובלים באזיקים אל ספסל הנאשמים היגרו לפתע ממחוז הדמיון והפכו למציאות אפשרית. המאמצים והמשאבים הכבירים שהושקעו על מנת לבלום את גלגלי החקירה לא כללו רק מאבק בשדות הדיפלומטיה והפוליטיקה אלא גם, כפי שפורסם לאחרונה באופן נרחב, הכרזת מלחמה כוללת ואגרסיבית נגד בית הדין. על פי תחקיר משותף של עיתון הגרדיאן ואתר החדשות הישראלי שיחה מקומית, במשך כמעט עשור הופעלו כל סוכנויות הביון הישראליות (מוסד, שב”כ, אמ”ן ויחידת הריגול הטכנולוגי 8200) לשם “ניהול מעקבים, פריצות למחשבים, הפעלת לחץ והפצת הכפשות”, ולא בחלו אפילו באיום ישיר על חברי צוות בכירים. כמו כן, הן צותתו לשיחות טלפון ואף השיגו גישה למסמכים מסווגים ולהתקשרויות באמצעות דואר אלקטרוני ומסרים דיגיטליים.

מהתחקיר אף עולה שהמוסד הפעיל מעקב אחר התובעת הראשית והקליט בחשאי את בן הזוג שלה. נוסף על כך, בעקבות החלטתה לפתוח בחקירה רשמית באביב 2021, ערך ראש המוסד דאז, יוסי כהן, סדרה של מפגשים עם פאטו בנסודה – לעתים “באופן מקרי” – שבמהלכן הפעיל עליה לחץ כבד ולבסוף אף איים עליה שפתיחת חקירה נגד ישראל עלולה “להזיק לקריירה שלך”. לפי “מקורות בבית הדין הפלילי”, כהן אמר לבנסודה בין היתר: “את לא רוצה להסתבך בדברים שעלולים לערער את הביטחון שלך או של משפחתך”.

המאמצים הללו, כך מסתבר, העלו חרס אם כי לא עושה רושם שהם גוועו. כאשר נודע לקראת סוף חודש מאי על הגשת הבקשה לצווי המעצר, דיווחו גורמים בתוך בית הדין על “מספר בלתי ידוע של ניסיונות מצד סוכנויות ביון שונות לגשת למידע חסוי”, כי בתגובה לכך הוגברה האבטחה. בראיונות לעיתונות אף סיפר כרים חאן על מסע לחצים ואיומים מצד “ראשי מדינות”, והוסיף את הדרישה “להפסיק מיד את הניסיונות לחבל, לאיים או להשפיע באופן בלתי ראוי על עובדי בית הדין”.

הבקשה לצווי המעצר מהווה חריגה מוזרה בתסריט הפוליטי הבינלאומי, ולו רק בשל הפריצה התקדימית של “חומת הפטור” (Wall of Immunity) ממנה נהנתה עד כה ישראל, ולמעשה המערב כולו. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא ישות פוליטית המהווה חלק מאותו מערך חשוד של “ממשלה עולמית” עתידית, והצעד שהוא נקט מצביע כנראה על תזוזה משמעותית בפאזל הכוחות והאיזונים. קשה לדעת אל נכון מהו טבעה של ההתפתחות הזו ואת מי בדיוק היא משרתת (אם כי אפשר בהחלט לנחש זאת), אולם אין ספק שהיא אינה מבשרת טובות עבור אזרחי המדינה. שכן ייתכן שישראל עומדת בפני מציאות חדשה שבה היא איננה מהווה יותר נכס אסטרטגי ראשון במעלה, ואולי קרב היום בו בת האומנה של העולם המערבי תושלך מתחת גלגלי ההיסטוריה ככלי שאין בו יותר חפץ.