ארבע על ארבע זה לילדים

אתמול יצר איתי קשר בחור אחד, והציע לעשות החלפת מכוניות. תמורת איזה גולף עם גג נפתח שעומדת אצלי הוא הציע לי טנדר מושקע, הוא שלח כמה תמונות והוסיף (נשבע, אלה מילים שלו קופי פייסט מהוואטסאפ): “אם הייתי משקיע בבחורה טובה את הזמן והאהבה והכסף שהשקעתי בטנדר הזה, יכולתי להתחתן ולעשות לפחות שתיי ילדים אבל בנתיים נשארתי רווק עם טנדר”.

חברים, זאת המציאות בארץ (אלא אם אתה טחון בכסף): או שיש לך זוגיות או שיש לך גלגלים. לפעמים הגלגלים דווקא מעמיסים את הזוגיות, ואז הזוגיות נפתרת מהתחרות. אבל יש כאלה שנאמנים למכונה אפילו שהיא תובענית לא פחות, לפעמים אפילו טובענית, הרי זה כל הדאווין, לחנות מתחת לבית עם ג’יפ טבול בבוץ. אז אני רוצה לספר לכם שאפשר להנות מטיולי שטח בארץ גם אם אין לנו כסף להחזיק ג’יפ שעולה כמו דירת שלושה חדרים בחיפה או להחזיק אופנוע שטח שכל פלסטיק שנשבר לו שווה לילה במלון בראשית.

נתחיל מקצת פרופורציות כי הרי הכל יחסי, עם הכלי הנכון אפשר לדרוס ולעבור הכל. ומהירות זה בהחלט דבר יחסי מישהו כבר אמר. גם כשהייתי שליח בתל אביב על טוסטוס 50 סמ”ק הרגשתי מאוד מהיר כשטסתי בין המכוניות שעומדות בפקקים, ובגלל שזה היה קטנוע טייפון גבוה עם צמיגי שטח ורגליות, גם מאוד נוח לקצר בדרכי עפר או לרדת מדרכות והרגשתי הכי ערוץ האקסטרים שיש. אבל זה לא הרשים את המושבניקית שיצאתי איתה. הכל יחסי.

היום המכונה כבר נשמעת אחרת, חריקות וצפצופים שלא היו אתמול, הכל מכוסה בפודרה, ציוד מפוזר בכל מקום מהטלטלות, אבל כל עוד הברקסים תקינים והמנוע פועם יש אמונה בדרך. הייתם אולי אומרים שזה לא בטיחותי ולא אחראי לצאת עם רכבים כאלה לשטח. נהפוך הוא, בניגוד לג’יפים קשה מאוד להתהפך עם רכבי כביש. מרכז הכובד שלהם נמוך משמעותית יחסית לג’יפים הגבוהים שגם מיטלטלים בגלל מהלך המתלים שלהם

וזה מה שחבורת משוגעים שאני רוצה לספר לכם עליהם עשו: הם החליטו לרדת באופן מאורגן לשטח עם רכבי כביש, במטרה בסוף היום גם לחזור לכביש ולנסוע הביתה, אבל עם כמה שפחות פשרות באמצע ומקסימום חוויית שטח (שזה לא שונה בהרבה ממה שג’יפאים מחפשים) רק שאולי מרכבים משפחתיים נצפה לביצועים פחות מרשימים, סה”כ המכוניות האלה מתוכננות לנסיע בכביש החוף – הם נמוכים, עם מנוע בנפח קטן, צמיגים שמיוצרים לאחיזה מירבית בכביש אספלט, וכמובן אין להם אפשרות לשלב 4X4 ולהתחיל לטפס על כלום עם ההנעה הקדמית שלהם. יאפים עם ג’יפים המציאו את החניה על המדרכות בתל אביב.

אז זהו, שדווקא המגבלות שהטילו על עצמם המשתתפים במסעות האלה דורשים מהם לפתח תכונות אופי של מגוון גיבורים מסרטים של מנחם גולן, יכולות אילתור והתמודדות של נו… מקגייוור (מה יהיה, יש רק דוגמה אחת כבר עשרות שנים) ותודעת שחרור של מאסטר זן קוריאני בהתמודדות עם הלא נודע שמחכה למכונה המסכנה מעבר לגבעה הבאה.

ואלה הכללים של החבורה:

• רכב תקין ומבוטח בערך שלא עולה על 3500 שקל (כי כאן זה לא משחק לעשירים).

• ללא כננת חשמלית (תחשוב טוב לפני שאתה נכנס לסיטואציה שדורשת עזרה מבחוץ).

• כל כלי העבודה והחלפים שאולי תצטרך נמצאים איתך על האוטו (וגם ציוד קמפינג ומספיק מים למקרה שאתה הולך להיתקע בשטח ולהאכיל נשרים).

• אין פחות משני אנשים בצוות/רכב (כי צריך לאכול מישהו טרי אם לא יחלצו אתכם בזמן).

• לא יורדים משבילים מסומנים ולא משאירים בשטח חלקים שמתפרקים מהרכב (כי אנחנו סה”כ מהטובים ואוהבים את הטבע שמארח אותנו).

לא לשכוח להביא כיסא מתקפל (כי הולכות להיות עצירות ארוכות בזמן שמחכים שאיזה רכב צרפתי יצליח לעבור את המכשול).

כששמעתי על החבורה הזאת ישר קפצתי, רק חיכיתי להזדמנות הראשונה להצטרף. בזמנו כבר זיגזגתי חודשים את דרכי העפר של מרכז אמריקה ברכב ספורט מטופש, וגם בארץ ירדתי לשטח בכל הזדמנות (ושילמתי על זה כשהרכב היה צריך לעבור טסט). אז קניתי במחיר סמלי גרוטאה צרפתית מאובקת שעמדה שנה בפלורנטין ואוטוטו נגמר לה הטסט, דווקא עם מנוע TU אמין אבל גם על הכביש זה לא היה רכב עם מוניטין מרשים. אני חושב שעוד אחת כזו, היחידה שעדיין נוסעת בארץ, שייכת לחבר טוב, כזה שעושה דווקא וחייב לשחות נגד הזרם. אז חיברתי לה מלמטה חתיכות פח שמצאתי כדי לייצר הגנה סמלית מאבנים, והזמנתי חברים לקשקש עליה עם ספריי, והיידה ירדנו לאילת לנקודת הזינוק של המירוץ.

בבוקר מתעוררים לכוס קפה ותדרוך ובאפליקציית הניווט נפרש המסלול של היום. אחד אחד הרכבים יוצאים לדרך למעמקי המדבר אי שם לאורך הגבול עם מצרים. תבינו, רכבים שנועדו מקסימום לעמוד בהצלחה בפקקים בעליה לירושלים מתמודדים עם מכשולים אחרת. במקומות שג’יפ היה עוצר, משלב 4X4 ומתחיל להתנהל בכבדות שאננה מעל המכשולים אנחנו ניגשים לזה אופן שונה. כשמתנשאת מעלינו עלייה תלולה ובראשה פסגה טרשית אנחנו מצמצמים עיניים, מורידים הילוך, לוחצים על הדוושה עד הסוף לתפוס תאוצה וטסים בעלייה כמה שאפשר לפני שהגלגלים מאבדים אחיזה, ואז פשוט מפרפרים לתוך השפיצים של הפסגה בתקווה לעלות לישורת. במטרים האחרונים, כשהמומנט אוזל, מטלטלים את ההגה מצד לצד (כמו בטסט של האוטו אבל הפעם באמת עם כוונה) כדי לשכנע את הגלגלים הקדמיים למצוא אחיזה

שתמשוך אותנו עד לכוס הקפה שבישל בסבלנות צוות הרכב שהצליח לטפס לפנינו (הרי כששקע האבק שהוא הרים הוא הבין שכדאי שישאר בסביבה למקרה שצריך לחבר רצועה ולעזור לגרוטאה הצרפתית שלנו לראות את הנוף מלמעלה). ריח קלאץ’ שרוף ממלא את האוויר, לוקחים כוס קפה והולכים להחליף גלגל שנקרע מאבן גיר משוננת. את כל המושב האחורי תופסת שורה של צמיגים שאמורים להספיק לנו לפחות לעבור את היום הזה. אחד פחות.

פורמאלית זה מירוץ, כל אחד לעצמו. אבל אם תהיה אח ותעזור לאחרים, כשיגיע הרגע יעזרו גם לך. וכשנהג אמיץ אבל פזיז ריסק לעצמו את הקרטר, אגן איסוף השמן של המנוע, רוב הצוותים נעצרו איתו לשעה ארוכה, עזרו לו להפוך את הרכב על הצד, אכלו שוקולדים והציעו פתרונות שישאירו אותו במירוץ. מספר הדעות כמספר כוסות הקפה שנמזגו, אבל בסוף סתמו לו את החור עם אפוקסי ויצאו למרוץ נגד השמש השוקעת להגיע לנקודת הסיום היומית.

בסוף כל יום הרכבים מגיעים לחניון הלילה אחד אחד או בדבוקות, דלתות חורקות נפתחות, ומטפסים החוצה צוותים מאובקים ומותשים אחרי יום ארוך שבו הספיקו למשוך ולדחוף, לזחול מתחת לגחון ולקפוץ על הטמבון, לעודד אחרים ולריב עם השותף, ולפחות פעם אחת להרים ידיים ולשקול להזמין גרר לפנות גרוטאה מצד הדרך הקרובה. השטח מנוקד ברכבים עם מכסה מנוע פתוח והצוותים נוברים בתוכם במאמץ להבין מה שלומם ולהכין אותם ליום הבא.

הרבה עצות ופתרונות, סיפורי גבורה וטפיחות עידוד על הכתף, כלי עבודה עוברים מיד ליד, גם בקבוקי וויסקי. צוות המתנדבים המסור של ההפקה מנגן להיטים תוך שרוקחים את ארוחת הערב שיכולה להיות רק הכי טעימה שאכלנו. משתדלים לחכות עם האוכל עד לאחרונים שמגיעים עמוק אל תוך החשיכה עם סיפורי אימה על טעויות ניווט שהובילו אותם לחשוב שהלילה הם ישנים עם התנים, עד שמישהו מההפקה המסורה הגיע עם ונדורה צה”לית לשעבר וחילץ אותם תוך זמזום שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. גם אנחנו הגענו אחרונים פעם, כשנגמרו לנו הגלגלים ספייר וגילינו שאפשר לנסוע 40 ק”מ בשטח על פנצ’ר.

בבוקר, עם גוף דואב מטלטלות וראש כואב מוויסקי זוחלים מהאוהל ישר לתוך כוס מיץ רימונים סחוטה טרי ושלמה ארצי בפול ווליום. ספירת ראשים, תדרוך על המסלול ויוצאים לדרך אופטימיים. היום המכונה כבר נשמעת אחרת, חריקות וצפצופים שלא היו אתמול, הכל מכוסה בפודרה, ציוד מפוזר בכל מקום מהטלטלות, אבל כל עוד הברקסים תקינים והמנוע פועם יש אמונה בדרך.

הייתם אולי אומרים שזה לא בטיחותי ולא אחראי לצאת עם רכבים כאלה לשטח. נהפוך הוא, בניגוד לג’יפים קשה מאוד להתהפך עם רכבי כביש. מרכז הכובד שלהם נמוך משמעותית יחסית לג’יפים הגבוהים שגם מיטלטלים בגלל מהלך המתלים שלהם. בניגוד למרבית הג’יפאים שיוצאים לכבוש את הטבע בסופי שבוע אנחנו לא יושבים במזגן, אין לנו כוחות סוס לבזבז על זה, החלון פתוח, רואים ושומעים טוב מאוד מה קורה בחוץ, גם את ההנחיות והעצות של השותפים למסע שמזהירים מאבן פה או בור שם. אין מקום לשאננות. אני זוכר שפעם נתקענו בעלייה מאחורי משתתפות במסע “מלכות המדבר”, רצינו אבל לא יכולנו לעזור להן בהכוונות להתגבר על מכשול צפוי, כי הן לא הסכימו לפתוח את החלון מחשש החום והאבק.

זה לא מירוץ שיש בו מנצחים, המסע הוא אישי, צוותי, קבוצתי וקהילתי. האדם והמכונה מתמזגים. כמובן שכולם רוצים להגיע לנקודת הסיום ועדיף לחזור הביתה עם הרכב ולא בתחבורה ציבורית. אבל השאלה היא איך עשינו זאת, היא כבר שאלה של איכות. ישנם מכשולים שאפשר לדלג עליהם, אבל כנראה שאנחנו דווקא מעדיפים לנסות את היכולות שלנו ושל המכוניות במעבר מוצלח עליהם. לפעמים זאת היתה ההחלטה האחרונה שקיבלנו כי אחרי הניסיון ההוא הרכב מושבת ללא יכולת להמשיך או לתקן אותו בשטח. במסע אחד, ביום הראשון ביצעתי ניתוח מעקפים מוצלח למשאבת הדלק אבל לא אטמתי עם סיליקון, וביום האחרון שילמתי על זה כי קילומטרים בודדים מקו הסיום, כשניסיתי לחצות את הקישון, מים חדרו למיכל הדלק, והמנוע…

במסע אחר חסכתי במשקל ולא הבאתי צירייה להחלפה. הבזלת הצעירה של צפון רמת הגולן פירקה לנו את הצירייה 50 ק”מ מקו הסיום. מילא זה, אבל בגרירה מאוד לא רגישה איזה ג’יפ תלש לנו את כל הפרונט של האוטו. עד היום האריה הזה מחכה באודם שנחזיר אותו אל הכביש (יאללה ליעד, אני יודע שאתה קורא את זה, תניע).

בשבילי חווית המסע הזאת משתווה ומתעלה על כל טיול ג’יפים, ועולה הרבה פחות. יש מקום כמעט לכולם: מנכ”לים בהייטק דוחפים בעליות מוסכניקים מחולון שעוזרים בלילה לקיבוצניקים מהעמק (כל עמק הוא העמק). אבל כשנוהגים מאובקים בגרוטאה כל היום וישנים באוהל בלילה – כולם שווים. וכמו הרבה דברים בחיים, כמה שיותר פשוט ככה יותר כיף, כמה שיותר קשה יותר מגבש, כמה שיותר חם, האבטיח יותר קר כשהוא מחכה לך במעיין בצהרי היום. וזה מביא אותי למה שעוטף את כל זה, וזה צוות המשוגעים לדבר שמארגן ומלווה את המסעות האלה, והמתנדבים בוגרי מסעות בעצמם שחזרו כדי לתמוך ולהאכיל, ואחת משוגעת יותר מכולם שדואגת שזה אשכרה יקרה והיא גם תדרוס אותי עם הרוביקון שלה אם אני לא אגיד שלחוויה הזאת קוראים  ג ר ו ט ר א ל י . אין עוד דבר כזה בעולם, מזלנו.