קטגוריה: נושאים

כבר בימי קדם היה בה עושר בלתי נתפס והיא עדיין חיה, בועטת ונושכת. מני אביב בטקסט שכולו אהבה לוהטת, מבויישת, נואשת ולעתים נכזבת ללשון העברית

הדחקה, ברמה מסוימת, היא מנגנון בריא כי אם נכיל במלואן את כל הזוועות, נימעך תוך שניה. הכחשה, לעומת זאת, היא מנגנון דפוק

נכים, מוגבלים או בעלי לקות? מרווה קובי בשיחה עם שתי נשים שחיות יום יום את ההתלבטות הזו, ומסכימות שההגדרה “מוגבלת” מתאימה דווקא לחברה מסביב

במשפחתו של אודי ברנשטיין החליטו לחסוך לילד הקטן את זוועות המלחמה אבל פתאום, ליד דלפק במקדונלדס, הוא הבין שבארץ לעולם-לא-עוד – הילד מבין הכל

כמו וולדמורט מהארי פוטר, גם לנו יש את “זה שאין לומר את שמו”. כך גם אפשר לבצע מניפולציות ופשעים מחרידים – בשמו.

יש לו יחסי ציבור גרועים וקשה לשכנע אותו למהר, אבל זה לא מזיז לו. כי מי כמוהו יודע – עד שהחמור לא יזוז, המשיח לא יגיע

טבע ובעלי חיים לעולם אינם נתונים לשליטת חברה או תאגיד, גם כשאנחנו הורסים אותם או מאמינים שהם בבעלותנו. האם אפשר להשיג איכות חיים אם לא זורמים עם הטבע?