מהפכה בשר ודם – ראיון עם שי בן דב

בפברואר האחרון חדל להפגין. את כל האנרגיה, הזמן, הבריאות, החופש, השבתות שהקדיש לצאת ולמחות, החליפה עייפות החומר. החלאס הסופי היה, כשהבין שיש כאן קומץ אנשים שנלחם בכל כוחו, אבל הוא עדיין רק קומץ. “נפלה עליי אפיסת כוחות כתוצאה מכמה זה מורגש שאנחנו קומץ אנשים, שנלחמים עבור משהו, אבל אנחנו כל כך מעטים. וזו הרגשה של להסתער על שדה הקרב ואז להסתכל ימינה שמאלה, ולקלוט שאתה בעצם כמעט לבד. אף אחד כמעט לא מבין על מה אתה מדבר. אנשים לא יודעים מה זה חוק הסמכויות. מבחינתם הכל בסדר, ובכלל, אתה הבעיה. יא חתיכת לא מחוסן שכמוך”.

שי בן דב, קפטן איזי, פעיל מחאה צעיר אבל ותיק, מתקשה לראות איך אנשים מתעקשים על מנגנונים שמשעבדים אותם. בין אם זה הממשלה, משרד הבריאות, או הרדיפה המתמדת אחרי כסף, משכנתא, מיסים וחובות עד שאתה מת. כדי לאבד אמון באדם, במערכת, בעולם, צריך היה לקרות איזה סדק בעבר. צריכה להיות פגיעה באמון הזה, איפשהו בביוגרפיה, כדי להבחין בדברים עכשיו ולא להסכים.

הוא גדל בבית דתי. כשהיה בן שש, ההורים שלו התגרשו. הוא אומר שזה היה הדבר הראשון שגרם לו להטיל ספק בעולם המבוגרים. “יכול להיות ששם התחילו הבעיות שלי עם סמכות, למרות שאמא שלי טוענת שנולדתי אנרכיסט. בשבילי גם הרבה מהשבר קשור לנושא של דת, כי עברתי תהליך של יציאה בשאלה”. בגיל 15 הוריד את הכיפה, ועבר ממקום מאוד דתי ושומר, למקום של אנטי. זו אף פעם לא הייתה הטלת ספק באל, כי אם יותר ביקורת על אנשים. הקטליזטור לחזרה שלו בשאלה, היה חברו הטוב ביותר שחזר בתשובה. הוא צפה בו עובר תהליך של שנה, מחילוניות גמורה למצב של שחור ולבן “ברוך השם, בעזרת השם” וזה הטריף אותו, מה שהדת עושה לאנשים. “אני אדם רוחני, משתדל לשמור על המוסר שלי ועל מידות טובות אבל הדתיות מרגישה לי כמו מנגנון שליטה. ולי יש בעיה עם מנגנוני שליטה”.

הוא עשה מכינה קדם צבאית ברמת הגולן, ואז הצטרף לגרעין נחל, והתגייס לגדוד 50 של הנחל. הוא היה גם לוחם קרבי בחברון, בבקעה ובצפון, ושירת גם בחיל חינוך כמדריך נוער. זה יצר שילוב חיובי עבורו, והוא סיים את השירות בלי חרטות בכלל, דבר שמשמח אותו. לימים בחר להיות מורה מחנך.

“בכיתות שאני מלמד, אסרתי על תלמידים להעיר זה לזה על מסכות. בשיעורים שלי לא מעירים על מסכות. מי שרוצה ללכת עם מסכה, יכול. מי שרוצה ללכת בלי מסכה, יכול. אסור לאף אחד להגיד לאחר מה לעשות, זו בחירה אישית. מי שלא מתאים לו, מוזמן לצאת”.

בן דב לא סיפר לקולגות שלו, איך הוא מבלה את השבתות שלו. פעמיים קרה שנאלץ להסביר שלא יוכל להגיע ללמד כי הוא במעצר, או הוזמן לחקירה במשטרה. למי שלא מצויים בתוך זירת ההפגנות, זה נשמע מאוד רע. גם לי זה היה נשמע רע לקבל טלפון מקולגה/חברה/בן זוג שמודיעים שהם עצורים. רוב האנשים בארץ לא נחשפו להיקף התופעה הזאת – אזרחיות ואזרחים חפים מפשע, נעצרות ונעצרים באלימות, על מימוש זכויות יסוד כמו הזכות למחות ולומר את דעתך. אנשים רגילים, בלי צבאות וכוחות ביטחון, סתם כאלה עם משכנתא ונחיריים, נרדפים, מושתקים, מותקפים. לעומת זאת, לאלה שחיים בתוך מציאות של מחאה, להיעצר זה רגיל. כמו חומוס. דבר יומיומי שקורה לך או לחברות וחברים שלך, בשגרה. לפעמים בברוטליות לא מותאמת לחלוטין לנסיבות.

כמו למשל הפעם שהוא זומן אל מנהלת בית הספר. היא שאה אותו מה קרה, מדוע לא הגיע ללמד, הוא הסביר שנעצר על ידי המשטרה. היא נדהמה. מה? למה? הוא אמר שהשתתף בהפגנה. “אבל למה עצרו אותך??” היא תבעה לדעת. והוא השיב: “כי הם לא אהבו את מה שהיה לי להגיד. שמונה גורילות קפצו עליי וכיסחו לי ת’צורה והכניסו אותי לניידת. הפגנו נגד התו הירוק. אני חושב שזה חוק פאשיסטי והממשלה לא יכולה להגיד לאנשים מה לעשות עם הגוף והחיים שלהם, ואני חושב שצריך להיות קול זעקה בארץ הזאתי על הזכויות שלנו”. היא הסתכלה עליו, והיה רגע של שקט ואז המנהלת להפתעתו אמרה: “אני אוהבת את זה”.

אחרי אחת ההפגנות, תקפו אלמונים אותו ואת זוגתו, קארין, “פשוט קפצו עלינו כמה ביביסטים ודפקו לנו מכות. סחבתי בתוכי את הכעס, את הגועל הזה, עד שהבנתי שאני לא יכול להמשיך לסחוב את זה, ואמרתי – יאללה אני סולח להם. אני סולח, כי זאת הדרך היחידה שאני לא אמשיך לסחוב את הטראומה הזאת. סוחב את הטראומה בתוכי. סולח להם וזהו”.

הוא מנסה להבין מה השתבש בבני האדם? מה השתבש בעולם? לדעתו, הרבה דברים. החיבור שלנו עם הטבע, עם האלוהות. הרבה דברים השתנו, חלקם לטובה חלקם לרעה. מהרבה בחינות זה הזמן הכי טוב להיות בן אנוש, החיים שלנו ברחבי העולם מעולם לא היו טובים יותר, מצד שני הם גם מעולם לא היו יותר רחוקים ומנותקים מהמקור. תמיד היה את המשחק של העבד והשליט. יש כאלה שבטוחים שנהיה במשחק הזה לנצח. אני לא יודע אם ומתי זה ישתנה, אולי בימות המשיח”.

אני מזהה בשי את הריקוד הזה, בין מוחצנות למופנמות, בין היציאה החוצה וההשתבללות. שאלתי אותו איך זה מרגיש להיות בתוך הדואליות הזו.

“כל השנתיים האחרונות היו מעברים בין מוחצנות למופנמות, בין אמון לספק, בין בדידות לביחד, אומץ מול פחד. אני חוויתי מצד אחד חוסר אונים מצד שני התגייסות ונחישות, וזה כל הזמן נע. אגב, מאז פברואר לא הפגנתי בכלל, ואני ממש בסדר עם זה. פעלתי בדרך מסוימת במשך שנתיים וזה היה טוב, ועכשיו הגיע הזמן למשהו אחר. אני מבין שהפגנות ומחאה כדרך פעולה זה לא מספק אותי יותר, וזה לא תמיד משיג את המטרות שאני רוצה להשיג”. הקורונה תפסה אותו, כשחזר לארץ אחרי סיבוב ארוך בחו”ל, בעיקר ארה”ב.

הוא חזר לארץ בספטמבר. הניסיונות לבנות כאן חיים היו מאוד סיזיפיים מבחינתו. הוא לא מצא עבודה, לא דירה, עבר מסאבלט לסאבלט. לא הצליח ליצור קשר רומנטי, לא להזניק את הקריירה, כלום לא הלך. ” זה היה כמו לבנות מגדל קלפים שאני שמתפרק ואני בונה ומתפרק, עד שאחרי הרבה זמן סוף סוף הגעתי למצב שאני עובד כברמן בפלורנטין, ויש לי דירה בדרום תל אביב, ואני יוצא עם בחורה שמוצאת חן בעיניי, ואז… באה הקורונה. נכנסתי לדירה במרץ, בראשון באפריל כבר עזבתי אותה כי התחיל הסגר הראשון”.

הוא חזר לבית הוריו. הוא מצא את עצמו לבד, עגמומי, בבית זית, מדוכא לגמרי. לאט לאט שקע מטה, נסוג לכל ההרגלים הכי גרועים שלו, קשרים עם אנשים קרובים ויקרים התמוססו. “בעצם חזרתי מניו יורק לגלות שאף אחד לא מחכה לי, זה חיזק בי מאוד את תחושת הלבד. הגעתי למקום ממש נמוך. היו לי מחשבות אובדניות”.

מישהי שדאגה לו, הזעיקה את המשטרה ושלחה אותם אליו הביתה. “השוטרים שהופיעו אצלי היו מאוד נחמדים ועשו את עבודתם נאמנה. הם לקחו אותי לתחנה, הכינו לי קפה ודיברו איתי, עד שחזרתי לאיזושהי רמה של פיכחון ושפיות, ואז חבר טוב בא ואסף אותי. כעבור כמה זמן ירדתי לסיני. עשיתי מדיסין בצ’אנגה (DMT חומר פסיכדלי משנה תודעה בעישון). בדקתי מה אני יכול לעשות עם הכאב הזה שמשך אותי כל כך נמוך עד שכמעט ואיבדתי את חיי. ראיתי שזה משהו קארמתי שדורש תיקון בחיים האלה. שאלתי את המדיסין – מה לעשות עם הכאב הזה? והתשובה היתה: “תן את זה לעולם”.

שבועיים אחרי זה היה את ה”ביביסטיליה”. הפגנת בלפור הגדולה הראשונה. מפץ אדיר של זעם ציבורי מעורר. ״פתאום ההתעוררות הזאת – הקורונה, כל השקרים, כל השחיתויות, יחד עם העצבים שלי על זה שאני לבד ולא מצליח לי כלום, ואני חרמן ומתוסכל, וכל זה יחד, זה מה שהוציא אותי החוצה. היו לי עצבים לפרוק על העולם, ורציתי צדק! זה גם נתן לי פורקן וגם נקודת פוקוס.” משהו התחיל להתגבש אחרת בתוכו. לא מהומות, התפרעויות ואנרכיה. אלא יותר מלחמה על הצדק. אז גם התחיל להתבשל הרעיון של “קפטן איזי”. במשך שנים הוא היה מורגל לשאת בעיקר את הכאב של עצמו וגם כאב של אחרים, “ובמובן הזה באמת הרגשתי קצת סופר הירו”, הוא מודה. וממש כמו גיבורי העל, החליט לסגל לעצמו דמות אחת ביום (מורה) ודמות אחרת בלילה (קפטן איזי). “היה את שי של היום ואת שי של הלילה. האגו של היום, והאלטר אגו של הלילה. וכל אחד מהם חווה ממש מציאות אחרת”.

היום הוא במקום שהוא מרגיש שהוא יכול לשאת את הכאב הזה. הוא התחזק, והוא עכשיו מחפש את האופן שבו הוא יוכל להמשיך למתן את רמות הכאב האנושי, ולבטא את הדברים שעליהם הוא נלחם. “I can take it״ הוא אומר. היום אני יכול להיות קו ראשון, עם הרגליים שלי, עם הכתפיים שלי. בחודשים האחרונים קפטן איזי נסוג למאורה שלו ותוהה מה יהיה הדבר הבא שלו. ברור לו שהוא לא סיים את המשימה האקטיביסטית שלו. יש לו הרבה מאוד הערכה כלפי כל מי שממשיך למחות, אנשים מסורים ונאמנים, והוא בוחן את המשך דרכו.