זה לא דו״ח, זו סחיטה באיומים

בטח לא עלה בדעתכם אפילו שזהו בסך הכל עוד תרגיל משוכלל בהונאת אזרחים. סוג של טריק שהומצא בעידנים חשוכים, והיום השלטונות מחבבים אותו ו”מנרמלים” אותו למציאות בתחפושת דמוקרטית. הבסיס החוקתי העומד מאחורי הטריק לגזל כספי אזרחים המכונה “קנס”, מוסתר מעיני האזרח המצוי. המדינה על מוסדותיה השונים עושה כסף, ים של כסף, מהאפיק הנסתר והמבורך הזה. בהעדר הסבר פשוט לאזרחים, הם רצים לשלם כל קנס מפחד ההליך המשפטי, הריבית, וכפל הקנס. אבל ההליך המשפטי הוא זכות יסוד טבעית שחובה על המדינה לבצע וזכותו של האזרח לממש. לו היו הנקנסים מבינים את התהליך, כמעט אף אחד לא היה משלם קנסות, בטח שלא את קנסות הקורונה שהם כשלעצמם מניפולציה בלתי חוקית מקצה לקצה וכל תכליתה סחיטת כסף מאזרחים.
מעניין, אה? בואו נבחן יחד את העיקרון ונצא למלחמת חורמה בקנסות.

קנס הוא למעשה עונש על עבירה פלילית או מינהלית שאדם עבר. אבל רגע, איך מענישים אדם ללא משפט? הרי הבסיס של הבסיס של המשפט הפלילי בכל העולם המערבי המתוקן הוא שכל אדם זכאי בדין עד שתוכח אשמתו. לא? כן. עקרון–על זה של המשפט הפלילי נקרא “חזקת החפות”. אפילו הרמב”ם, במאה ה–12, הגדיר את חזקת החפות במילים פשוטות וברורות: “…וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן.” במילים אחרות, אין עונשין לפני שברורה מעל לכל ספק והוכח על ידי עדים, שהעבירה בוצעה ושהנאשם אכן צריך להיענש. אם כך, איך יכולים פקח, שוטר, רשות המיסים – להטיל קנסות שהם בבחינת עונש, ללא משפט, והעדר עדים? פשוט מאוד, הלכו והמציאו טריק, בשם “קנס”, על מנת למלא את כיסי המדינה בממון רב תוך ניצול אי ידיעה ואי הבנה מוחלט של האזרחים.

אני מכנה “קנס” כטריק, משום שמתרחש פה ביטול של חזקת החפות באמצעות תרגיל עוקץ: פשוט לא מגלים לאזרחים שקיומו של משפט הוא זכות יסוד בלתי ניתנת לשלילה. באה הרשות ואומרת – נאיים עליהם בכפל קנס, ברבית, אם לא ישלמו, והמוני אדם מפוחדים שלא מבינים את התהליך ירוצו לשלם, ועובדה, זה עובד

קנס הוא בעצם עונש על הרשעה בדין שנגזר עונשה לתשלום בכסף. אבל, כמו שאמרנו, הרשעה מותנית בהליך משפטי או… בהודאה באשמה. אז התרגיל הוא שתשלום הקנס הינו הודאה באשמה וכך נסגר מעגל ההרשעה והעונש. עברתם באור אדום, נסעה אחריכם ניידת משטרה, עצרה אתכם ורשמה לכם קנס. אם תשלמו את הקנס, עצם התשלום מהווה הודאה באשמה, עקרון–העל נשמר, ואופס. נסגר מעגל הדין והמשפט התייתר כי הודיתם בעבירה ונשאתם בעונש.

בדרך כלל, בכל עבירה פלילית נשלח לנאשם כתב אישום, מתנהל משפט והעונש נגזר רק אם הנאשם מורשע בדין. אבל בעבירת קנס, כדי שיתנהל משפט עליכם להודיע שאתם מעוניינים להישפט. ההודעה הזו הופכת את טופס הקנס לכתב אישום שמפניו אתם צריכים ורוצים להתגונן בבית המשפט.
עד כאן למדנו שמטעמי יעילות ובצע כסף המחוקק קבע כי עבירות מסוימות הן עבירות של “ברירת קנס”. משמעות הדבר היא שאתם, הנאשמים, בחרתם שלא להישפט על העבירה ברגע ששילמתם את הקנס והודיתם באישום ובאשמה – ההליך תלוי בכם.

אבל מה היה קורה אם כל מקבלי הקנסות היו בוחרים בברירת משפט ומודיעים כי הם מעוניינים להישפט? הרוב המוחלט של הקנסות היו מתבטלים כי בתי המשפט פשוט מאוד היו קורסים.

אני מכנה “קנס” כטריק, משום שמתרחש פה ביטול של חזקת החפות באמצעות תרגיל עוקץ: פשוט לא מגלים לאזרחים שקיומו של משפט הוא זכות יסוד בלתי ניתנת לשלילה. באה הרשות ואומרת – נאיים עליהם בכפל קנס, ברבית, אם לא ישלמו, והמוני אדם מפוחדים שלא מבינים את התהליך ירוצו לשלם, ועובדה, זה עובד.

מדובר בהונאה בחסות המדינה. זו אינה ההונאה הראשונה, בוודאי שלא היחידה, אבל אין ספק שהיא אחת המוצלחות והיעילות. אני מכנה את זה “הונאה” בשל העדר הסבר מפורט שאומר לאזרח המבוהל באופן ברור ומפורש – “אם תשלם את הקנס, משמעות הדבר תהיה הודאה באשמה והרשעה. דע לך כי זכותו הבסיסית של כל נקנס היא לבקש להישפט ועד אז לא נאיים עליך בכלום”. את כל זה הרשות לא אומרת והמשפט הזה לא מופיע על אף הודעת קנס. נהפוך הוא. האיום בכפל קנס הוא עבירה פלילית כשלעצמה, שהמדינה עוברת מול האזרח התמים: עבירת איומים.

האם ידוע לכם, למשל, כמה כסף סחטה המדינה מהאזרחים אך ורק מקנסות הקורונה? נכון לסוף מרץ 2021 מדובר במיליארד ש”ח. מיליארד ש”ח שנגבו מהאזרחים בהונאה מתוחכמת של המדינה. קנסות הקורונה כולם הם מקרה קלאסי של טעות בחוק. החובה לעטות מסיכה במרחב הציבורי הוחלה בתקנות שעת חירום מיום 12 באפריל 2020. החובה הזאת לא חלה על אנשים עם מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית כאלה שמתקשים באופן משמעותי או שנמנע מהם עקב מוגבלותם לכסות את האף ואת הפה.

כל אדם שקיבל קנס על אי עטיית מסיכה צריך לבקש להישפט ולומר שהוא מתקשה לנשום עם מסיכה. וזהו. כי כך קובע החוק. במקרה כזה, בית המשפט היה חייב לפטור אותו ולבטל את הקנס. אז איך בכל זאת נגבו מיליארד ש”ח ויותר בקנסות? על ידי ניצול אי הידיעה, הולכת שולל, הפחדה ובניגוד מפורש לחוק

אלא שהחוק לא קבע מהי המגבלה ואף לא קבע כי יש להציג אישור רפואי להוכחת המגבלה. אין ולא היתה בחוק קביעה או אמירה פשוטה שלפיה קושי לנשום עם מסיכה אינו פוטר מעטייתה. תשאלו ודאי: אז איפה בדיוק עובר הגבול בין מוגבלות נפשית ו/או פיזית המתירה אי שימוש במסיכה לבין אי שימוש שהוא בר ענישה בקנס? אין גבול. מעצם ניסוח החוק ברור שכל אדם שנשאל מדוע אינו עוטה מסיכה וענה שהוא מתקשה לנשום – פטור מחובת המסיכה. נקודה. כאמור, אם כולם היו דורשים ברירת משפט, בתי המשפט היו קורסים.
ולכן, כל אדם שקיבל קנס על אי עטיית מסיכה צריך לבקש להישפט ולומר שהוא מתקשה לנשום עם מסיכה. וזהו. כי כך קובע החוק. במקרה כזה, בית המשפט היה חייב לפטור אותו ולבטל את הקנס. אז איך בכל זאת נגבו מיליארד ש”ח ויותר בקנסות? על ידי ניצול אי הידיעה, הולכת שולל, הפחדה ובניגוד מפורש לחוק.

אז מה עושים כשמקבלים קנס – כל קנס?

א. בודקים את העובדות. אם העובדות אינן נכונות מבקשים להישפט ובמסגרת זו מוכיחים את העובדות הנכונות. אין אפשר להרשיע אדם על בסיס עובדות שגויות.

ב. בודקים מה אומר החוק. כל קנס מוטל על פי סעיף ספציפי בחוק שחייב להיות מפורט בקנס. במקרים רבים הרשות שוכחת לרשום את סעיף החוק בקנס, קנס כזה חייב להיות מבוטל על ידי בית המשפט כי בהעדר הסמכה בחוק, אין סמכות לאף אחד לקנוס אף אחד. אם בקנס לא רשום “על פי סמכותי בסעיף x לחוק y” – המשמעות היא שאין סמכות והקנס חסר תוקף.

ג. אם כתוב בקנס סעיף החוק, בודקים בגוגל את הסעיף. במקרים רבים מאוד, הסעיף פשוט אינו נכון ואז הקנס חייב להיות מבוטל על יד בית המשפט.

ד. אם הכל נכון, יש עובדות, יש סעיף חוק, העבירה והחוק תואמים… קראו נא היטב מה אומר הסעיף. כמו שהדגמתי, סעיף החוק הנוגע לקורונה אומר במילים פשוטות מאוד שמי שמתקשה לנשום עם מסיכה – פטור. כשזה החוק, מדינת ישראל לא היתה אמורה לגבות ולו שקל אחד מקנסות כי ברור שמי שאינו עוטה מסיכה עושה זאת בגלל שהיא מקשה עליו לנשום ולא בגלל שהוא קונספירטור כרוני ועושה דווקא.

ועכשיו, לכל מי שקראו את המדריך לנקנס, חשים מתוסכלים ומרומים ושואלים את השאלה המתבקשת – מה לעשות אם כבר שילמתי? איך מחזירים את הגלגל לאחור? לצערי התשובה היא – אין מה לעשות. פשוט, אי אפשר. המדינה מנוהלת באופן כזה שההונאה המוצלחת שלה מסתיימת בעקרון–על משפטי. מה זה אומר? זה אומר שהתוצאה הינה אי–רברסבילית. העקרון מכונה “סופיות הדיון”. במילים פשוטות, המסר של המדינה לאזרח: גילית שדפקנו אותך? מצטערים מאוד, אבל זה סופי. תלמד בפעם הבאה לחקור ולבדוק לפני שאתה מאפשר לנו להפיל אותך שוב בפח.

*הכותבת היא עורכת דין. הכתבה מיועדת לנקנסי העבר והעתיד. כדי שלא יגידו שבראשית אינו מקדם את רווחתה של מערכת המשפט, אבהיר כי הכתוב כאן אינו בבחינת ייעוץ משפטי. כל המסתמך על האמור בכתבה, עושה זאת על אחריותו המלאה.