תיקון השכל של ברוך הארור

אם גברת היסטוריה תחליט להעניק פרס על שחיה נגד הזרם למרחקים ארוכים, אין כלל ספק שהראוי לו ביותר, הוא לא אחר מהיהודי שהיה נערץ אפילו על הנאצים – ברוך שפינוזה.

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, העריץ את משנתו של שפינוזה ואמר עליו: “חובה להחזיר ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות… “

גם אלברט איינשטיין, המוח היהודי הכבד ביותר (גם פיזית, כך טוענים) במאה ה-20 ואולי במאות השנים האחרונות, העריץ אותו ואמר: “אני מאמין באל של שפינוזה שמתגלה בהרמוניה מסודרת של מה שקיים, לא באלוהים שמעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני אדם”.

שפינוזה ראה במצוות של הדתות ובהוראות הפולחן אמצעים פוליטיים שתכליתם שליטה בבני האדם, צמצום יכולת החשיבה שלהם והגבלת תודעתם, על ידי כפיפותם לריטואלים בכל היבט בחייהם. הדת, לטענתו, אינה מאפשרת חופש מחשבה אלא מחייבת צמצום של החשיבה האנושית וצייתנות

איינשטיין הפיזיקאי הגאון, אהב את שפינוזה אהבת נפש עד כדי כך, שכתב לו שיר אהבה (בתרגום חופשי): “כמה שאני אוהב את האיש האציל הזה / יותר ממה שיכולתי לומר במילים / אני חושש שהוא יישאר לבד / עם הילה קדושה משלו… / אתה חושב שהדוגמה שלו תראה לנו / מה הלמידה הזו יכולה לתת למין האנושי / אל תסמוך על החזות המנחמת / אדם חייב להיוולד נשגב”. או שאדם נולד עם חוכמה עמוקה, סבר איינשטיין, או שלא; שפינוזה לדעתו נולד עם חוכמה נשגבת.

37 צווי גינוי תוך שש שנים

שפינוזה (1677-1632) היה פילוסוף פורטוגלי-יהודי, שנודה בגיל 24 מהקהילה היהודית באמסטרדם בשל הגותו הדתית-פילוסופית, ובעיקר בגלל דעותיו היוצאות דופן על מקומו של אלוהים בתפיסת העולם. משנתו היתה כל כך קיצונית ומאיימת, בעיקר על מוסדות הדת היהודיים של הולנד במאה ה-17, שנחשבה בזמנו ככפירה בדת היהודית.

הוא נולד למשפחת סוחרים עשירה ומכובדת בקהילה היהודית-ספרדית באמסטרדם. משפחתו של האב הגיע לעיר לאחר שברחה מספרד לפורטוגל, ומשם להולנד אחרי גירוש ספרד. אמו נפטרה כשהיה בן שש ואביו הלך לעולמו בהיותו בן 22.

שפינוזה למד בבחרותו בישיבה והתעמק בלימודי תנ”ך, תלמוד ופילוסופיה דתית. הוא נחשב עילוי, עד שבגיל 24 (בשנת 1656, ו’ באב תט”ז) כאמור הוחרם על ידי פרנסי הקהילה היהודית והוטל עליו נידוי בשל “השקפותיו ומעשיו הרעים”, ו”כפירות נוראות שעשה ולימד”.

לאחר הניתוק מהקהילה היהודית ומשני אחיו, שירשו את עסקי מסחר הפירות של האב, הוא התפרנס באופן חלקי מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. בשנת 1673 הציעה לו אוניברסיטת היידלברג משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.

כאשר כפר בכתבי הקודש (של כל הדתות המונותאיסטיות) ופרסם כי “ברור כשמש בצהרים, שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו”, הוא הוחרם גם על ידי הקהילה הנוצרית בה חי, קתולים ופרוטסטנטים כאחד. ספריו צורפו לרשימה המוחרמת על ידי כל הקשת הנוצרית, ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

שפינוזה נפטר בגיל 44 ממחלת השחפת והובא לקבורה ב-25 בפברואר 1677, בכנסיה החדשה (Nieuwe Kerk) בהאג. שנה לאחר מותו החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו באופן רשמי ושמו הפך לשם גנאי, כאשר הודבק לו הכינוי “בנדיקטוס מלדיקטוס” (ברוך הארור).

אלוהים = טבע

עבודתו העיקרית של שפינוזה, “אתיקה”, התפרסמה רק לאחר מותו. מדובר ביצירת מופת שלא נראתה כמותה לפניה. הספר הוא תוצאה של הגות בת שנים רבות, המבקשת לחפש בנתיבי השכל וההיגיון האנושיים דרך נכונה לנתח את שאלת קיומו (או אי-קיומו) של אלוהים, ולהוכיח את מציאותו וטבעו באמצעים, שלא ניתן יהיה להרהר בהם ולערער אותם.

שפינוזה בחר בכלים מתמטיים, למען הדיוק – כלי הוכחה גיאומטריים – ובאמצעותם, שלב אחר שלב, הגיע למסקנה שאותה הציג באחת מן האיגרות שכתב: “איני מפריד בין אלוהים והטבע כפי שעושים כל אלה שידיעתי עליהם מגעת”. כלומר, אלוהים=טבע. בני האדם, הצמחים, בעלי החיים וכל החומר הקיים, כמו גם התופעות בטבע ובהן מגנטיות וכוח המשיכה – כולם לטענתו, הם ביטוי של אלוהים, בדיוק כפי שהגל המקציף לחופו של ים הוא ביטוי של הים עצמו.

הספר אתיקה מורכב מהוכחות לוגיות בשיטה גיאומטרית על קיומו ואופיו של אלוהים, במטרה להציג אותן כבלתי ניתנות להפרכה. אך מובן שהיהדות האורתודוקסית הרואה את אלוהים כישות המצויה מעל תופעות הטבע, ובוודאי מעל החומר, מצאה את משנתו מסוכנת ביותר. שכן אם התורה, התנ”ך וכתבי הקודש לא נכתבו על ידי האל עצמו, אין לאדם שום סיבה לקיים את הוראות ומצוות הדת, כל דת. מסקנה זו מסוכנת ביותר בעיקר למוסדות הדת ולכן הוא נודה והוחרם.

שפינוזה ראה במצוות של הדתות ובהוראות הפולחן אמצעים פוליטיים שתכליתם שליטה בבני האדם, צמצום יכולת החשיבה שלהם והגבלת תודעתם, על ידי כפיפותם לריטואלים בכל היבט בחייהם. הדת, לטענתו, אינה מאפשרת חופש מחשבה אלא מחייבת צמצום של החשיבה האנושית וצייתנות, דא עקא – לא צייתנות לאלוהים עצמו, אלא למי שפועל בשמו מטעמים פוליטיים, רדיפת כסף וכבוד.

עושר, כבוד ותענוגות בשרים

בספרו “מאמר על תיקון השכל” מפרט שפינוזה מהי דרך החשיבה, אשר מובילה את האדם אל עבר חופש המחשבה. הוא סבור שהבעיה של המין האנושי נעוצה באופן החשיבה שלו, ולכן הדרך לתיקון העולם עוברת ראשית לכל ב”תיקון השכל”.

אף כי הדברים נכתבו בסביבות שנת 1650, הם יפים מאוד גם היום ומעידים כי אין כל חדש תחת השמש. וכך הוא כותב ב”מאמר על תיקון השכל ועל הדרך שבה יודרך היטב להגיע להכרה אמיתית של הדברים”: “לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים שבהם אנחנו נתקלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח… על כן גמרתי אומר לבסוף לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להיעשות מנת חלקי ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה.

“והנה כל אורחם ורבעם של בני אדם וגם מה שהם מעריכים כטוב העליון (כפי שמעידים מעשיהם) ניתן להעמידו על שלושה דברים: עושר, כבוד ותענוגות בשרים. שלושת אלה כובשים כל כך את דעת האדם, עד שאין ביכולתו כמעט לחשוב על נכס אחר זולתם.

“אשר לתענוגות הבשר הרי מתמכרת להם הרוח בכל מאודה, ומוצאת בהם את מנוחתה, כאילו היו נכס יקר-ערך, עד שאינה חושבת על דבר אחר. אולם לאחר שהרוח משביעה בהם את תשוקתה יורד עליה דיכאון העלול לעצור כליל את פעולת השכל, או לפחות לעשותה עכורה ומבולבלת. לא מעט להוטה הרוח גם אחרי הכבוד והעושר, במיוחד כאשר שואפים אליהם כאל מטרה בפני עצמה, מפני שרואים בהם את הטוב העליון.

“הכבוד מעסיק עוד יותר את הרוח, כי הוא נחשב תמיד כנכס לכשעצמו וכמטרה אחרונה אשר אליה מכוון הכל. הם (הכבוד והעושר) אינם מלווים ברגש חרטה כתענוג הבשרים, אלא ככל שאנו מרבים לרכוש אותם, כן תגדל שמחתנו ומתוך כך תתעורר שאיפתנו להרבותם. ואילו אם תיכזב תקוותנו במשהו, לא יהיה קץ לעצבוננו. בכבוד כרוך מכשול גדול עוד יותר, כי ברודפנו אחריו עלינו לכוון את חיינו על פי דעותיהם של בני האדם, לסור ממה שהם רגילים לסור ממנו ולרדוף אחרי מה שהם נוהגים לרדוף אחריו…

“אפשר להרבות בדוגמאות על אנשים שבגלל עושרם סבלו עינויים, אף עינויי מוות, וגם להצביע על אלה שסיכנו את חייהם כדי לצבור הון ובסופו של דבר הוציאה אותם איוולתם מן העולם. לא מעטים אף המקרים, שבני אדם סבלו עינויים גדולים ביותר כדי להגיע לכבוד או כדי לשמור עליו. כמו כן רבים קרבו את קיצם מחמת ריבוי תענוגי הגוף.

“… כאן אומר רק בקצרה מה אני מבין כטוב אמיתי וגם מהו הטוב העליון. כדי שהדבר יובן כהלכה יש להעיר כי המושגים טוב ורע אינם משמשים אלא באופן יחסי, כך שאפשר לקרוא לאותו דבר טוב או רע בהתאם לזוויות הראייה השונות, והוא הדין לגבי המושגים שלמות ואי-שלמות. הואיל ושום דבר, כשמסתכלים עליו מבחינת טבעו, לא יכונה שלם או בלתי שלם, וביחוד משלמדנו לדעת שכל המתהווה מתהווה לפי הסדר הנצחי ולפי חוקי הטבע הקבועים.

“זוהי המטרה שאליה אני חותר, דהיינו לרכוש לעצמי טבע כזה ולשאוף לכך שגם אנשים רבים זולתי ירכשו אותו. במילים אחרות: אושרי כולל את מאמציי להביא לידי כך שאנשים רבים יבינו כמוני, ושהבנתם ותשוקתם תתאמנה להבנתי ולתשוקתי. כדי להגיע לכך, מן ההכרח להבין את הטבע (Natura) במידה הדרושה לרכישת הטבע האמור. ואחר כך לייסד את החברה הדרושה כדי שמרבית האנשים יגיעו בקלות ובביטחון למטרה זו.

“נוסף לכך שומה עלינו ליצור פילוסופיה של המוסר וגם תורה לחינוך בני הנעורים; וכיוון שהבריאות חשובה לא במעט להשגת המטרה הזאת, הרי מן הראוי לבנות גם את כל מדע הרפואה. וכיוון שמיומנות עושה לא פעם את הקשה לקל, ואפשר לחסוך בחיים זמן ועמל רב, הרי אין לבוז בשום פנים למכניקה.

“אבל בראש ובראשונה יש להמציא דרך לתקנת השכל ולטיהורו מוקדם ככל האפשר, כדי שיבין את הדברים כהלכה מבלי לשגות ובאופן הטוב ביותר. מכאן יבין כל אחד שאני שואף לכוון את כל המדעים לתכלית אחת ולמטרה אחת, דהיינו להגיע אל השלמות האנושית העליונה שאותה הזכרנו לעיל. ולכן נצטרך לדחות מהמדעים כחסר ערך כל דבר שאינו מקדם אותנו למטרתנו. כלומר, במילה אחת, עלינו לכוון את כל פעולותינו ואת כל מחשבותינו לקראת מטרה זו.” שפינוזה אם כך שואף לתקן את השכל, על ידי כיוונונו מחדש מרדיפת כבוד, כסף ושררה כדי להבין את הטבע.

אידיאולוגיה = אלוהים

בספרו “בעיית שפינוזה” רוקם הסופר והפסיכולוג ארווין יאלום עלילה, המחברת אחד מבכירי הקצינים הנאצים להגותו של שפינוזה. יאלום גורס כי אחד מיסודות התורה הנאצית היתה הזהות בין אלוהים לטבע, שאותה ביסס שפינוזה, תוך ביטול מוחלט של הישות האלוהית כבוראת הטבע שעומדת מעליו. הספר אינו מדויק בהיבט היסטורי, אולם הוא מעורר מחשבה על הסכנה הטמונה בכל אידיאולוגיה שהיא, גם אם אינה דתית.

אלפי שנות קיום אנושי, אשר הובילו לחורבנן של תרבויות על רקע אידיאולוגיות דתיות, ומאות מלחמות דתות שקטלו מיליוני בני אדם – לא יסתיימו בהינף מכתב פיטורים לאלוהי הדתות השונות. כי משאלוהים מפוטר, הרוע והזדון האנושי כדוגמת המפלצות הנאציות, מוצאים מזון לאכזריותם בתיאוריות שאינן דתיות, כמו תיאוריית הגזע.

בדבר אחד אין ספק – במאה ה-21 המין האנושי על תנועות הימין והשמאל, ועל מגמות הגלובליזציה והלאומיות שלו דורש יותר מתמיד “תיקון שכל”, ואולי גם תיקון המידות הטובות.