לפצל את נפשו של הילד

בשנת 1975 הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדה מיוחדת לחקירת מבצעי מודיעין ממשלתיים, או בשמה הרשמי – “ועדת צ’רץ'”, בהובלת הסנאטור פראנק צ’רץ’. משימתם של צ’רץ’ וצוותו היתה לחקור שימוש לרעה בכוחן של סוכנויות המודיעין והביטחון האמריקאיות ה-CIA ,FBI ,NSA וה-IRS (רשות המיסים האמריקאית). ממצאי הוועדה חשפו בפני הציבור האמריקאי היקף מסחרר של פעילות שאינה חוקית או מוסרית שביצעו סוכנויות המודיעין, וששגשגה ללא הפרעה תחת מעטה סודיות של “ביטחון לאומי”. בין היתר חשפה הוועדה את קיומו של פרויקט “שמרוק” (SHAMROCK) שבו רשתות הטלקומוניקציה שיתפו את ה-NSA בנתוני התעבורה שלהם משנת 1945 ועד תחילת שנות ה-70. נוסף לכך, חשף הדוח הסופי של הוועדה את הקשרים של ה-CIA עם חברות המדיה בארצות הברית ומחוצה לה, באמצעות שימוש במאות סוכנים שמטרתם הייתה להשפיע על תודעת הצופים, תוך שימוש בסיפורים כוזבים, בדיסאינפורמציה ובטכניקות של פרופגנדה סמויה. אבל הגילוי המזעזע ביותר של הוועדה, בהפרש אסטרונומי, היה אימות קיומו של פרויקט שעד לאותם ימים נחשב תאוריית קונספירציה – פרויקט MK-ULTRA.

MK-ULTRA היה פרויקט שפעל בשנים 1953-1964 כמטרייה ל-149 תת-פרויקטים שהיו מיועדים כולם למטרה אחת – פיצוח המוח האנושי ושליטה בו. באחד מהתזכירים של ה-CIA משנת 1952 שנחשפו בוועדה נכתב: “המטרה היא לשלוט באינדיווידואל לרמה שבה הוא יעשה כרצוננו נגד רצונו, ואף כנגד חוקים בסיסיים של הטבע, כמו החוק לשימור עצמי”. רוב האזכורים המודרניים לתוכנית זו מתייחסים לניסויים שכללו שימוש בחומרים משני תודעה כמו LSD, אולם בפועל השימוש בחומרים אלה היה טכניקה אחת מיני רבות שנוסתה על משתתפי הניסויים השונים ללא הסכמתם – טכניקות שנדמה שנרקמו במוחו הזדוני של ד”ר מנגלה – שוקים חשמליים, היפנוזה, חסך חושי, בידוד מוחלט, התעללות מילולית, פיזית ומינית – שומשו כדי לבדוק אם אפשר באמצעותן “לתכנת” את המוח האנושי. בניסויים השתתפו מדענים רבים מ-80 מכוני מחקר ידועים, ביניהם אוניברסיטאות מוערכות כגון הארוורד, סטנפורד, וייל, 12 בתי חולים, חברות פארמה ובתי כלא אשר סיפקו לטובת המחקר אסירים בניגוד לרצונם.

בריאיון לרשת NPR מסביר העיתונאי סטפן קינזר אשר חקר את פרויקט MK-ULTRA שנים רבות, כי המחקר לשליטה מוחית התחיל עוד שנים קודם לכן: “הפרויקט היה למעשה המשך של העבודה שהתחילו הנאצים במחנות הריכוז”, הסביר. “לא רק שהוא היה מבוסס על אותם ניסויים, אלא שה-CIA שכר את שירותיהם של אותם מדענים איומים כדי שיסבירו להם מה הם מצאו וכיצד הם יכולים להשתמש במידע הזה למחקר שלהם”. אחד מאותם מדענים ידועים לשמצה היה ד”ר קורט פלוטנר, רופא נאצי אשר התגייס לשורות ה-SS בשנות ה-30 והוביל את הניסויים שבוצעו על אסירים יהודים ורוסים במחנה דאכאו. עבודתו של פלוטנר במחנות הריכוז משכה את תשומת הלב של קהילת המודיעין האמריקאית, והוא גויס בשנת 1945 לשירותי הביטחון האמריקאים כחלק מפרויקט “Paperclip” – אשר מטרתו היתה לגייס מדענים נאצים כמו פלוטנר לשירותי המודיעין והביטחון של ארצות הברית. וולטר נף, אסיר אשר נלקח לסייע בניסויים כיוון שהיה אח, העיד כי מטרת הניסויים היתה “להשמיד את הרצון החופשי של הנחקר”.

בעקבות ועדת צ’רץ’ והסערה הציבורית שהתעוררה בעקבותיה השבית ה-CIA את פרויקט MK-ULTRA, לא לפני שרוב המסמכים הקשורים לתוכנית הושמדו. הוועדה גרמה לכמה שינויים רגולטורים, ולכאורה להגברת הפיקוח על ה-CIA, מה שבסופו של דבר ריצה את הציבור האמריקאי ואִיפשר לנושא לרדת מסדר היום הציבורי. אך עדויות שצצו במרוצת השנים מעמידות בספק את הנרטיב הרשמי שלפיו פרויקטים כמו MK-ULTRA הושבתו, ושלא נעשה שימוש בפועל במידע שנאסף באותם ניסויים.

אחת מן העדויות האלה נחשפה בשנת 1995, בעת שימוע של הוועדה הנשיאותית המיוחדת לניסויים רדיואקטיביים שמינה הנשיא דאז, ביל קלינטון. עיסוקה המרכזי של הוועדה היה לחקור את השימוש בחומרים רדיואקטיביים בניסויים של רשויות הביון, אך עדות אחת שחרגה מעט מן הנושא המרכזי הסתננה אל שולחן הדיונים והותירה את הנוכחים המומים. “בין השנים 1957 ל-1984 השתמשו בי ככלי במזימה ממשלתית שמטרת העל שלה היתה שליטה מוחית ויצירת ה’מרגל המושלם’ באמצעות שימוש בכימיקלים, בקרינה רדיואקטיבית, בסמים, בהיפנוזה, בשוקים חשמליים, בבידוד, בחסכי שינה, בשטיפת מוח ובהתעללות מילולית, פיזית ומינית”, העידה בפני הוועדה קלאודיה מולן (Claudia S. Mullen), אישה בשנות ה-40 לחייה שעלתה לדוכן העדים עם המטפלת שלה וניצולה נוספת. “נוצלתי שלא מרצוני במשך כמעט שלושה עשורים מחיי, וההסבר היחיד שניתן לי היה ש’המטרה מקדשת את האמצעים’ ושאני ‘משרתת את המדינה שלי כדי להילחם בגבורה בקומוניסטים'”, היא ממשיכה. “הדרך היחידה שלי לסכם את החוויות שלי היא להגיד שהם לקחו ילדה בת שבע שכבר עברה התעללות, והגבירו את הסבל שלי בדרך שאי אפשר לתאר אותה. והחלק העצוב ביותר – אני יודעת ללא עוררין שלא הייתי שם לבד. היו שם עוד אינספור ילדים אחרים באותה סיטואציה, ולא היה שם אף אחד לעזור לנו. עד עכשיו”.

MKUlLTRA victims – Claudia Mullen Testimony from HRC on Vimeo.

היא ממשיכה לתאר כיצד בגיל תשע נלקחה למתקן בשם “הנקיק העמוק” (Deep Creek) במרילנד שבו לימדו אותה לענג מינית גברים כדי להשתמש בה כדי לסחוט בעלי כוח. “הם תכננו לצלם כמה שיותר בכירים בממשלה, בסוכנות (ה-CIA) ובראש המרכזים האקדמיים כדי לוודא שהתוכניות לשליטה מוחית יישארו פעילות”. היא ציינה בעדותה גם את שמותיהם של הרופאים שהיו מעורבים בפגיעה בה, ביניהם ד”ר סידני גוטליב שהיה ממקימי תוכנית MK-ULTRA, פרופסור מרטין אורן, אשר קיבל מימון מה-CIA כחלק מפרויקט MK-Ultra עבור מחקריו על היפנוזה ועל המוח האנושי וד”ר ל. ווילסון גרין (גרינהוג) אשר קשה מאוד למצוא עליו כיום מידע ברשת, למעט תזכיר אחד של ה-CIA משנת 1955 המציג אותו כמחבר הדוח “לחימה פסיכו-כימיקלית, קונספט חדש של מלחמה”. מולן מסכמת במילים כואבות המהדהדות מדפי הפרוטוקול: “אין דבר שאני רוצה יותר מלהגיד שחלמתי את כל זה ואני צריכה פשוט לשכוח את זה, אבל זאת תהיה טעות טרגית. לא רק שזה יהיה שקר, אלא שהזוועות האלה ממשיכות לקרות גם לילדים נוספים, הכל תחת המעטה של ‘להגן על המדינה'”.

ואלרי וולף, המטפלת של מולן, חיזקה את עדותה: “אני מטפלת זה 22 שנה. התמחיתי בטיפול בקורבנות טראומה ובמשפחותיהן… העקביות בעדויותיהם של אנשים בנושאי שליטה מוחית ובתיאור טכניקות כמו שוקים חשמליים, שימוש בחומרי הזיה, חסך חושי, היפנוזה והתעללות מינית היא חסרת תקדים… כמעט שאין חומר כתוב על ההיבט הזה של שימוש בטכניקות לשליטה מוחית על ילדים, אבל מטופלים כאלה מגיעים מכל רחבי המדינה, מבלי שאי-פעם יצרו קשר זה עם זה”.

עוד עדות מטלטלת שמעלה שאלות רבות בנוגע להמשך קיומם של פרויקטים כגון MK-ULTRA היא עדותה של קת’י אובראיין (Kathy O’brian). בספרה “טרנספורמציה של אמריקה (Trance-formation of America: The True Life Story of a CIA Mind Control slave) אשר פרסמה בשנת 1995 עם בעלה מארק פיליפס, גם הוא עובד תעשיית הביטחון האמריקאית, חשפה אובראיין את עדותה המצמררת כמשתתפת בפרויקט “מונארך” (MONARCH) – תת פרויקט של MK-ULTRA: “אני רוצה להודות לכל אחד מכם שבא לכאן הערב כדי לחמש את עצמכם בידע על כלי שבו נעשה בחשאיות שימוש כדי לקדם את מה שאדולף היטלר וג’ורג בוש כינו ‘הסדר העולמי החדש’ והכלי הזה הוא שליטה מוחית”, פתחה אובראיין את הרצאתה ב-1995 בפגישה של “פורום גרנאדה” – כנס אשר המידע היחיד על אודותיו ברשת הוא מאמר בלוס אנג’לס טיימס משנת 1995 אשר תיאר אותו כ”קבוצת פטריוטים, לכאורה, שמטרתה לשכנע את הציבור שלא לסמוך על הממשלה ולפחד ממנה”. בספר ובעדויות הרבות שנתנה על במות ציבוריות ברחבי העולם מספרת אובראיין שבעזרת שימוש בטכניקות שונות להשבת זיכרונות, היא שחזרה אירועים מעברה שבהם עברה התעללות בלתי ניתנת לתפיסה, שכללה התעללות פיזית, מינית ופסיכולוגית המשלבת טקסים וסצנות שכמו נלקחו מן הסרט “התפוז המכני”, כל זה במטרה ליצור סוכנת מודיעין מושלמת – העושה בדיוק מה שהמפעילים שלה פוקדים עליה, בלי שהיא יודעת כלל שהיא מופעלת. לטענתה החוויות שלה מוכיחות את קיומה של רשת קרימינלית אשר חולשת על החלונות הגבוהים ביותר של החברה המודרנית. רשת חולנית שאינה בוחלת בשום אמצעי במרדף שלה אחר כוח ושליטה, ולטענתה – ממשיכה להתקיים ולהפעיל תוכניות לשליטה מוחית עד היום.

את אובראיין הציל מן התופת מי שלימים הפך בן זוגה והשותף שלה למאמצים לחשוף את הזוועות המתרחשות רחוק מעיני הציבור. יחד הם כתבו את הספר וסיפקו לוועדה המיוחדת לפיקוח על סוכנויות המודיעין עדות רשמית ומסמכים נוספים המגבים את סיפורה, אך מסיבות של “ביטחון לאומי” סירבו להעניק לה את האפשרות להציג את עדותה בפני הקונגרס.

למרות הביקורת הרבה שספגה אובראיין מן המיינסטרים – כינו אותה “תאורטיקנית קונספירציה” וגרסו שטענותיה “חסרות בסיס” – היא נותרה עקבית בעדותה וממשיכה לספר את סיפורה על במות רבות ב-30 השנים האחרונות. בשנת 2022 היא אף פרסמה את הסרט “טרנס” המגולל את סיפורה האישי, מאז ועד היום.

עדות נוספת שהצביעה על המשך קיומם של פרויקטים בסגנון MK-ULTRA נחשפה לציבור בשנת 1993, כחלק מחקירת “סקנדל פרנקלין” – פרשה שבה הואשם לארי קינג, פעיל פוליטי רפובליקני במדינת נברסקה בארצות הברית, בניהול רשת פדופיליה אשר סיפקה ילדים לצורכי זנות וסחיטה של בכירים במשק ובזירה הפוליטית. פול בונאצ’י, אחד מקורבנותיו של קינג, העיד תחת שבועה על כך שמפעיליו בפרויקט MONARCH – תת פרויקט של MK-ULTRA שאינו אמור להתקיים עוד – שלחו אותו לידיו של קינג. בתיעוד נדיר של הפרעת זהות דיסוציאטיבית הזדהה בונאצ’י בפני החוקרים כ”ווסלי” – דמות שקיימת בו וזוכרת את הזיכרונות של כל שאר הזהויות החיות בגופו של פול: “‘פרויקט מונארך’ יצר אותי”, הסביר ווסלי, “מונארך היא תוכנית שיצרה ממשלת ארצות הברית כדי לאמן מרגלים. הם משתמשים בילדים כיוון שבקלות אפשר לגרום להם לפיצול אישיות, כי הם יכולים לבצע דיסוציאציה. את ‘מונארך’ מנהל מייקל אנג’לו אקווינו שהיה קולונל בצבא במתקן פרסידיו”. בהמשך התצהיר הוא מסביר מדוע מטרת הפרויקט היא לפצל את אישיותם של הילדים – “הסיבה לכך היא שאם מישהו ייתפס בעתיד כמרגל, אוטומטית תשתלט דמות שאין לה שום מידע רלוונטי, ודמויות אחרות גם יתבטאו כדי לגרום למרגל להיראות הוזה או להיתפס כמשוגע”. כאשר נשאל אם למיטב ידיעתו הפרויקט עדיין פועל, הוא השיב שכן.

אם העדויות של מולן, בונאצ’י ואובראיין היו העדויות היחידות בנושא, היינו אולי יכולים לבטלן בטענה שהם משוגעים, שדמיינו הכל או שעדויותיהם נופחו לממדים לא פרופורציונליים, שכן קשה מאוד לתפוס כיצד רשת ממסדית קרימינלית מבצעת מעשים מחרידים כל כך ונשארת סודית זמן רב כל כך. אך עדויותיהם הן טיפה בים העדויות שתועדו בנושא זה. חלקן סופרו באריכות באוטוביוגרפיות ובסרטים דוקומנטריים, וחלקם נשמעים היום במרחב הדיגיטלי, בפודקאסטים ובראיונות המוקדשים לחשיפת מקרים מעין אלה (ראו רשימה חלקית של עדויות מתועדות בסוף הכתבה). מובן שבעידן שבו מידע הוא נשק לכל דבר עלינו להיות זהירים מאוד בקבלת כל פיסת מידע כאמת צרופה, בייחוד כשהיא מגיעה ממקור שאיננו מכירים אישית. אך כשמאות אנשים מעידים בשמם המלא ובפנים גלויות על אותו סיפור ומצביעים על אותם תוקפים, האם לא הגיע הזמן שנעצור ונשאל אם ייתכן שהם דוברי אמת?

אחד המנגנונים המחרידים שעליו מצביעים הניצולים מתוכניות לשליטה מוחית, כפי שתיאר פול בונאצ’י, הוא השימוש בטראומה כטכניקה להשתלטות על תודעת הקורבן. סוזן פורד אשר תיעדה את חוויותיה בספר “תודה על הזיכרונות”, גם כן מסבירה בהקדמה לספרה כיצד התהליך עובד: “התהליך הראשוני מתחיל ביצירה של דיסוציאציה בקורבן, בדרך כלל מן הלידה ועד לגיל שש. את הדיסוציאציה יוצרים בשימוש בשוקים חשמליים, בהתעללות פיזית ומינית ובטכניקות נוספות. בעקבות הטראומה התודעה מתפצלת לזהויות שונות ומייצרת הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID). השלב השני הוא החדרה של פקודות ספציפיות וטריגרים לאחת הזהויות”.

את אותה טכניקה בדיוק מתארת גם קת’י אובראיין. “אבא שלי התעלל בי מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא השוויץ בעובדה שהוא התעלל בי מינית עוד כשהייתי תינוקת. ואפילו שלא הייתה לי אז האפשרות לדעת שמה שהוא עושה הוא התעללות, המוח שלי בכל זאת הגיב לכך כטראומה. המוח שלנו מגיב אוטומטית לטראומה באותה הדרך, והמוח שלי ניסה להגן עליי מפני ההתעללות המינית שעברתי. כתינוקת זה היה טראומתי כל כך עבורי, שזה יצר את מה שידוע כהפרעת זהות דיסוציאטיבית”. לטענתה ההתעללות שחוותה בילדותה היא הסיבה שה-CIA היה מעוניין לגייס אותה לפרויקט “מונארך”. חשוב לציין כי המנגנון שלפיו הפרעת זהות דיסוציאטיבית נוצרת בעיקר בשל טראומה פיזית או מינית שהתרחשה בילדות הוא מנגנון מגובה מחקרית, שאף מופיע בDSM – המדריך למחלות נפש של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, שאותו לומד כל סטודנט לפסיכולוגיה.

חשיפת המנגנון שבו נעשה שימוש בטראומה להנדסת תודעתו של היחיד מעלה שאלות גם בנוגע לשימוש בכלי הזה על הקולקטיב, כלומר על כולנו. כפי שנוכחנו בפרק 1 של “מבוא להנדסת תודעה” – קיימים אינספור תיעודים היסטוריים לשימוש של סוכנויות ביון בטכניקת “דגל כוזב” – שיטה שבה מבוימת תקיפה של האויב כדי להצדיק בפני דעת הקהל פעולות אגרסיביות כנגדו. כך לדוגמה, כוח נאט”ו בשיתוף פעולה עם ה-CIA עודד ואף יזם פעולות טרור באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה, תוך האשמה של תאי טרור של השמאל הקיצוני, במה שנודע לימים כ”מבצע גלאדיו”. מבצעי “דגל כוזב” מצביעים על כך שהמבצעים אותם מבינים שטראומה היא בסיס להנדסת תודעה, גם ברמה הקולקטיבית.

אם נשווה את האופן שבו משפיעה טראומה על היחיד, כפי שמתארים אותו הניצולים מניסויי שליטה מוחית, לאופן שבו טראומה חברתית משפיעה על הקולקטיב נוכל לראות שהתהליך שבו טראומה מובילה לפיצול ולהגברת יכולת השליטה על הקורבן, מתרחש גם ברמה הקולקטיבית. כלומר, בהמשך לדוגמה של מבצע “גלאדיו” – פיגוע טרור, שהוא כמובן אירוע טראומתי, מוביל לפילוג בחברה – במקרה הזה בין תומכי ימין לתומכי שמאל – ומייצרת מצב שבו מוצדק הצורך בהגברת השליטה (לצורך ביטחון). הפרד ומשול קלאסי, רק שההפרד הוא פונקציה של טראומה.

לסיכום, טראומה ידועה ככלי להנדסת תודעה עוד מראשית המאה ה-20. מקורות רשמיים גורסים שהניסויים לשימוש בטראומה ככלי לשליטה מוחית הופסקו בשנות ה-70 ומעולם לא נעשה שימוש מבצעי בטכניקות אלה, אולם עדויות של ניצולים רבים חושפות סיפור אחר. האם גם היום קיימות תוכניות כאלה? בינתיים, אין לנו דרך לדעת. בהתחשב בטענות הניצולים על מעורבות של בכירים בפוליטיקה ובמגזר הציבורי, אם הם אכן דוברי אמת, לא נוכל לצפות לחשיפה רשמית של פרויקטים כאלה, שכן במערכות האלה שולטים אותם קרימינלים לכאורה, אשר יודעים שחשיפה ציבורית של פשעים חמורים כל כך תביא להרשעתם בפשעים נגד האנושות, שאינם נופלים בחומרתם מפשעי הנאצים שנחשפו בוועדת נירנברג. לכן, כל שנותר לנו לעשות הוא להעלות מודעות ולשאול שאלות. אם מסה קריטית של אנשים תדרוש חקירה מסודרת ועצמאית של מה שמסתתר מאחורי הווילון של “ביטחון לאומי”, ותפסיק להשתמש במערכות ובשירותים שמנהלים החשודים בפעילות קרימינלית, נוכל להתחיל לקלף שכבה אחר שכבה, ולהבין את ההיסטוריה האמיתית שלנו, זו שפוצלה מאיתנו.