המכשפה בשדה השיפון

ינואר של שנת 1692 חורף היה. העיירה סאלם (Salem), ספק כפר, עטתה שלג. העשן הסמיך שבקע מארובות הבתים נישא עם הרוח לעבר שדות השיפון שהלבינו. תושבי סאלם דשדשו בשלג בדרך אל הכנסייה שהיתה התחנה האחרונה, שבה אפשר היה לדבר עם אלוהים.

העיירה היתה במפרץ מסצ’וסטס, רחוקה מהמטרופולין ההומה וקהילתה הושתתה על עקרונות פוריטניים קפדניים, וקנאות דתית. תושביה היו צאצאיהם של עולי הרגל מ”מייפלאואר” (Mayflower), אוניית סוחר אנגלית מסוג פלויט (Fluyt), אשר בשנת 1620 נשאה את “האבות העולים” מפלימות’, אנגליה, אל “העולם החדש”. הם ראו את עצמם כעם הנבחר של אלוהים בארץ מובטחת חדשה. הכפר התאפיין בבידוד. חוותיו השתרעו על פני הנוף ותושביו חיו בקהילות מלוכדות. אלא שבתוך הקסם הכפרי והפשטות של החברה הפוריטנית הזו, הסתתרה אי-נוחות זוחלת.

הכל התחיל באותו ינואר מושלג של 1692 כששתי נערות צעירות, בטי פאריס – בתו בת התשע של סמואל פאריס, כומר פוריטני – ובת דודתה אביגיל וויליאמס בת האחת עשרה, הפגינו התנהגות מוזרה. התסמינים המוזרים שלהן כללו התקפי פרכוסים ורגעים של קהות חושים דמויי טראנס. הן פטפטו ללא קוהרנטיות, טענו שהן רואות חזיונות מהחלל החיצון ונצבטות או ננשכות על ידי ישויות בלתי נראות.

עשרות אנשים הואשמו בכישוף במהלך המשפטים, ביניהם אזרחים מכובדים של הכפר, אנשים שנחשבו זה מכבר לעמודי התווך של הקהילה. דמות טרגית אחת כזו היתה האחות רבקה, אישה מבוגרת הידועה באדיקותה ובטבעה העדין. מעצרה ומשפטה זיעזעו את הקהילה ושמשו תזכורת מוחלטת לכך, שאיש לא היה חסין מחשד

התנהגות בלתי מוסברת זו הכתה בגלי הלם את סאלם, קהילה שמילא היתה ספוגה עמוקות באמונות דתיות ותפלות. הם החזיקו באמונה נלהבת בעל-טבעי, והשטן היה נוכח תמיד בתפיסת עולמם. כל חריגה מהנורמה נתפסה כסימן פוטנציאלי לפעולה של כוחות מרושעים.

ככל שהמצוקות המסתוריות של בטי ואביגיל נמשכו והתגברו, נערות צעירות אחרות במושבה החלו להפגין תסמינים דומים. אן פוטנם ג’וניור, מרסי לואיס, מרי וולקוט ואליזבת האברד היו בין הבנות שהצטרפו למחזה המטריד הזה. התנהגותן, המאופיינת בעיוותים מתפתלים והאשמות של מענים מהחלל החיצון, הפכו מקור לפחד גובר בתוך הקהילה.

כאשר רוח הרפאים של הכישוף החלה לאחוז בסאלם, הקהילה המלוכדת מצאה את עצמה נקלעת לתקופה סוערת של אי-ודאות, חשדנות ולהט דתי. ההתנהגות המכושפת של בנות הכפר הכתה בה והובילה לשרשרת אירועים שישנו לעד את מהלך ההיסטוריה.

בייאושו מול הייסורים הבלתי מוסברים של הצעירות חיפש הכומר פאריס, דמות בעלת סמכות רוחנית בכפר, תשובות לשאלה המייסרת – מה פוקד את בתו ואחייניתו. חיפושיו הובילו לרופא מקומי, וויליאם גריגס, שאבחנתו רק העמיקה את התעלומה.

ד”ר גריגס, שלא הצליח לאתר או להגדיר את מחלת הצעירות הסיק, שהבנות היו תחת השפעת “יד רעה”. בהקשר הדתי והאמונות התפלות העמוקות של סאלם, אבחנה זו היתה בעלת השלכות חמורות. האמונה בקיומן של מכשפות וכוחותיהן המרושעים הוטבעה בתפיסת העולם הפוריטנית, והפכה את ההאשמה בכישוף לטענה חמורה ומסוכנת.

השמועה על מצוקותיהן של הבנות התפשטה במהירות בכפר, והציתה גל של פחד וחשש. הרעיון שכוחות מרושעים פועלים בקרבו היכה אימה בלבבות הכפריים. עד מהרה, אחרים בקהילה החלו להפגין תסמינים דומים, התנהגות ששקפה את זו של בטי ואביגיל. ככל שגדל מספר האנשים הפגועים, כך גדלה גם תחושת ה”מבשר”. הקהילה חשה לפתע באיום על-טבעי. רוח הרפאים הבלתי נראית של הכישוף היתה תלויה מעל הכפר והטילה צל ארוך ואפל, שעמד לעטוף את חייהם של אינספור אנשים חפים מפשע.

הבנות הסובלות, שעמדו במרכז המשבר המתפתח הזה, החלו לזהות את אלו שלדעתן אחראיות לייסוריהן. ההאשמות שלהם היו לא פחות ממזעזעות, שכן הן הפנו אצבע מאשימה לעבר חברי קהילה מנודים, כולל נשים שנחשדו זה מכבר על ידי האליטה המוסרית של הכפר; שרה גוד, קבצנית חסרת כל, שרה אוסבורן אלמנה מבוגרת שהיתה מסוכסכת עם שכנותיה וטיטובה, שפחה ממוצא קריבי, דמות מארץ רחוקה עם מסורת מסתורית משלה. ההאשמות הללו סימנו את תחילתה של הידרדרות לתוך סיוט שינפץ משפחות, יסכסך קהילה וישנה לנצח את מהלך ההיסטוריה האמריקאית.

עינויים והוצאות להורג

כדי לטפל במשבר ההולך וגובר של האשמות כישוף, הקימה הממשלה הקולוניאלית בית משפט מיוחד – “Oyer and Terminer” – שהתכנס במיוחד כדי לטפל בתיקי הכישוף. תחת הנהגתם של שופטים כמו ויליאם סטאוטון התנהלה סדרה של משפטים המאופיינים במהירות, דעות קדומות ואכזריות. שמו של בית המשפט “Oyer and Terminer” נגזר מלטינית ופירושו “לשמוע ולקבוע”. עם זאת, בהקשר של משפטי המכשפות בסאלם, הוא הפך לשם נרדף של הליכים נמהרים ולעתים קרובות מוטים. הנאשמים מצאו עצמם מול מערכת משפטית מרתיעה, שבה חזקת החפות כמעט לא היתה קיימת.

עשרות אנשים הואשמו בכישוף במהלך המשפטים, ביניהם אזרחים מכובדים של הכפר, אנשים שנחשבו זה מכבר לעמודי התווך של הקהילה. דמות טרגית אחת כזו היתה האחות רבקה, אישה מבוגרת הידועה באדיקותה ובטבעה העדין. מעצרה ומשפטה זיעזעו את הקהילה ושמשו תזכורת מוחלטת לכך, שאיש לא היה חסין מחשד. דמות בולטת נוספת היה ג’ורג’ בורוז, שר לשעבר עם עבר שנוי במחלוקת, שהואשם בתרגול כישוף והובלת “אמנה של מכשפות”, שמשפטו הפך למחזה. ההגנה הרהוטה שלו, שבה קרא את “תפילת האדון” (Pater Noster) ללא רבב, נתפסה כראיה לאשמתו. למרות מחאותיו על חפותו, הוא נמצא אשם ונידון למוות.

בתוך החברה הפוריטנית של סאלם, הופעל לחץ עצום על הנאשמים להודות בכישוף. השלטונות, שהיו חדורים לעתים קרובות בלהט הדתי והאמונה שהם משרשים את סוכני השטן, השתמשו בשיטות שונות כדי לחלץ וידויים. רבים מהנאשמים שהיו נתונים לחקירות אינטנסיביות התמודדו עם כפייה, איומים ואפילו עינויים פיזיים. מניעת שינה, בידוד והבטחה לסלחנות בתמורה לווידוי היו טקטיקות נפוצות. הרדיפה הבלתי פוסקת אחר הודאות, שהושגו לעתים קרובות בכפייה, הכתימה עוד יותר את בית המשפט.

משפטי המכשפות של סאלם הגיעו לשיא מחריד בספטמבר 1692 עם סדרה של הוצאות להורג. חלקם של הנאשמים טענו לחפותם עד הסוף, בעוד אחרים חיפשו נחמה בתפילות. טקסי התלייה נערכו ב”גבעת הגרדום” בסאלם. 19 נתלו ואחד, ג’יילס קורי, הוצא להורג בשיטה ברוטלית ומבעיתה המכונה “לחיצה”, לאחר שסירב להודות בפשעו ובכך מנע החרמה של רכושו; אבנים כבדות הונחו על חזהו עד שלא יכול היה עוד לנשום. סירובו הסטואי להתחנן על חייו ומותו המייסר שימשו עדות מצמררת לאכזריותם של השופטים. ההוצאות להורג נועדו אומנם לטהר את הקהילה מכישוף כביכול, אבל הן הותירו מורשת של כאב, צער וחרטה. משפחות התנפצו, המוניטין נקבר, וכפר סאלם נצלק לנצח.

באוקטובר 1692 נקט מושל מסצ’וסטס, וויליאם פיפס, צעד מכריע כדי להביא לסיום המשפטים. מתוך הכרה בהיסטריה הגוברת ובאופי הפגום של ההליכים, הוא פיזר את בית המשפט המיוחד שניהל את תיקי הכישוף ובמהלך זה למעשה עצר אותם. אך משפטי המכשפות של סאלם הותירו מורשת של טרגדיה עמוקה ובושה שרדפה את האזור דורות רבים. משפחות נקרעו, חייהם התנפצו, והמוניטין של הקהילה הוכתם לנצח.

ההשלכות של המשפטים התאפיינו בתערובת של חרטה ומרירות. חלק מאלה שמילאו בהם תפקידים פעילים, כולל שופטים וקטגורים, הביעו חרטה על מעשיהם. עם זאת, עבור רבים מהנאשמים ובני משפחותיהם, הצלקות היו עמוקות. אלה שהוצאו להורג לעולם לא יראו צדק, וזכרם משמש תזכורת כואבת להיסטריה שכילתה את כפר סאלם.

כ-20 שנה לאחר פיזור בית המשפט, בניסיון לתקן את העוול, הפכה המושבה של מסצ’וסטס רשמית את הרשעותיהם של אלה שהואשמו בכישוף וזיכתה אותם. 245 שנה אחר כך (1957) פרסמה מדינת מסצ’וסטס התנצלות רשמית על משפטי המכשפות של סאלם, מתוך הכרה בטרגדיה ובחוסר הצדק שהתרחשו, אך הם ממשיכים להדהד בהיסטוריה האמריקאית עד היום – תזכורת לסכנות של היסטריה המונית, השלכות של סמכות בלתי מבוקרת, חשיבות ההליך ההוגן וזכויות הפרט.

מחלת “אש אנתוני הקדוש”

באוגוסט 1992, לציון 300 שנה למשפטים, חנך חתן פרס נובל אלי ויזל את אנדרטת משפטי המכשפות בסאלם. 300 שנה אחרי הטרגדיה נותרה בעינה השאלה – האם מכשפות באמת רדפו את סאלם?

בשנת 1976 מצאה ד”ר לינדה קפוראל, מהמכון הפוליטכני רנסלאר (Rensselaer Polytechnic Institute) בניו יורק, עדויות התומכות בהשערה כי המחלות לא היו כישוף אלא ארגוטיזם, מחלה הנובעת מאכילת פטריות ארגוט או מזון הנגוע בהם, בדרך כלל שיפון ודגנים נוספים. מאוחר יותר הסכימו איתה היסטוריונים נוספים, אך האם כל ההתרחשויות המטורפות שאירעו בכפר יכולות להיות מוסברות בפטרייה התוקפת שיפון?

המחלה מזוהה לרוב עם המין Claviceps purpurea; הנבגים, שהם יחידות הריבוי וההפצה שלה, עפים ברוח ומגיעים לפרחי הדגן. נבגים אלה נובטים ומפתחים מערכת סבוכה המורכבת ממבנים דמויי קורים שהם תפטיר הפטרייה. קורים אלה מתפתחים והורסים את צלקות הפרחים – איבר הרבייה הנקבי בפרח – כך שלא מתפתח ממנו פרי. הסימן הברור הראשון של זיהום ארגוט הוא הופעת “טל דבש” – תמיסה מתוקה, צהובה ודביקה המופרשת על ידי שחלת הצמח הנגוע, ובסופו של דבר מתחלפת במבנה ארגמני-שחור הדומה לזרע דגן ומכונה בדרך כלל בשם ארגוט.

מסדר נזירים בשם “אנתוני הקדוש” שהוקם בשנת 1095, התמחה בטיפול בנפגעי ארגוטיזם באמצעות תמציות צמחים מרגיעות שממריצות את מחזור הדם. אנתוני הקדוש היה סגפן שחי במאה השלישית לספירה ליד הים האדום ונודע בצום ארוך, שבו התמודד עם חזיונות ופיתויים נוראיים, אשר שוגרו לעברו על ידי השטן. הוא זכה לרפא שני חולים בני המעמד הגבוה מהרעלת ארגוט, וכהכרת תודה על פעלו הם יסדו לכבודו את מסדר אנתוני הקדוש. אחד התסמינים של המחלה היא תחושת בעירה קשה בגפיים, ולכן שמה הנרדף היה “אש אנתוני הקדוש”.

עד סוף ימי הביניים היו בבעלות המסדר 396 מנזרים ו-372 בתי חולים שהפכו למוקד עלייה לרגל. בתי החולים הללו היו מערכות הרווחה הרפואיות האירופיות הראשונות שהתמחו במיגור המחלה. הנזירים של המסדר היו בקיאים בטיפול בה ובהשפעות המחרידות של הרעל. המטופלים קבלו ארוחות נטולות שיפון, יינות המכילים עשבי תיבול מרחיבי כלי דם ומשככי כאבים. חולים שאיבריהם נשרו בשל הארגוטיזם, הציגו את הגדמים בכנסיות של המנזר.

ישנם שני סוגים של ארגוטיזם. הראשון מאופיין בעוויתות שרירים, חום והזיות. הקורבנות עלולים להיראות מבולבלים, לא מסוגלים לדבר וסובלים מרעידות ומשיתוק איברים. הסוג השני מאופיין בבעירה אלימה, וכאב באיברים כמו אצבעות ובהונות. הכאב נגרם על ידי אלקלואידים של ארגוט המשפיעים על מערכת כלי הדם ומכווצים אותה. לפעמים זה גורם לגנגרנה ולאובדן גפיים, עקב ההגבלה החמורה בזרימת הדם. תסמינים נוספים כוללים תחושת זחילה מתחת לעור, התכווצויות רחם חזקות, בחילות, חום גבוה, הקאות, אובדן כוח שרירים וחוסר הכרה. פעילות אלקלואידים של ארגוט עלולה גם לגרום להזיות ולהתנהגות לא רציונלית, לפרכוסים ואפילו למוות.

ארגוטיזם נוצר בשיפון לאחר חורף קשה ואביב לח – תנאים שלטענת קפוראל והיסטוריונים אחרים היו נוכחים בשנת 1691, ולכן השפיעו באותה תקופה על השיפון שנקטף לצריכה בסאלם. התסמינים הללו היו זהים לאלה שהראו הנאשמים בסאלם, בעיקר נערות צעירות שמערכת החיסון שלהן לא התפתחה במלואה.

רופא הכפר, בהיותו דתי ולפי התיאוריה לא היה מודע לארגוטיזם כמחלה, ייחס את הסימפטומים המוזרים לרוע שהכיר – כישוף, ושאר תושבי הכפר נפלו קורבן לסוגסטיות שלו. לפי תיאוריה זו, הסיום הפתאומי של משפטי המכשפות במאי 1693 קרה, בפשטות, מפני שנגמר לסאלם דגן מזוהם בארגוט.