ברוכים הבאים לעזה, יריד הנשק הגדול של העולם

מי שהיה מטה אוזן קשבת בעיצומו של אוקטובר האחרון היה אולי יכול להבחין, מבעד לאקוסטיקה הגועשת של האבל והכאב, בשמחה המרוסנת שבקעה מהחלונות הגבוהים של תשלובת המלחמה. הקברניטים ובעלי המניות של התעשייה, שזה כשנתיים קצרו ברינה את יבולי הבאושים של הטרגדיה האוקראינית, חיככו ידיים מתחת לשולחנות המהגוני של חדרי הדירקטוריון לקראת הבונוס הבלתי צפוי שעמד ליפול בחלקם. ההסלמה הפתאומית בין ישראל לחמאס, שהתבטאה מיד בקפיצה של שבעה אחוזים בערך המניות בעקבות ה-7 באוקטובר, היתה צפויה עתה לספק להם הטבה נוספת בדמות 14 מיליארד דולר של “סיוע חירום”, שהובא לאישור בית הנבחרים האמריקאי – נוסף על חבילה מתוכננת של 60 מיליארד למימון המשך המלחמה במזרח אירופה.

בשיחת ועידה טלפונית שנערכה לקראת סוף אוקטובר בין מנהלי ג’נרל דיינמיקס – תאגיד הנשק החמישי בגודלו בעולם – לבין נציגי משקיעיו הגדולים, ציין קאי פון רומור, אנליסט של בנק ההשקעות האמריקאי TD Cowen, את “הביקוש הנוסף שחמאס יצר” והתייחס לחבילת הכסף הגדולה מהקונגרס כמקור מבורך של דיבידנדים עתידיים. או אז הוא פנה אל ג’ייסון אייקן, סגן נשיא ג’נרל דיינמיקס, וביקש ממנו “להצביע על התחומים בהם נוכל להבחין בתאוצה גוברת בביקוש”. אייקן, לאחר הבעת צער על “הסיטואציה הנוראה” בה נמצאת ישראל, השיב שלדעתו פוטנציאל הצמיחה הבולט ביותר הוא “כנראה בתחום הארטילריה”. למחרת היום המליץ פון רומור לבנק TD לרכוש מניות נוספות של ג’נרל דיינמיקס.

רוח דברים זהה ניכרה בשיחת ועידה אחרת – “שיחת רווחים” בז’רגון הפיננסי – שהתנהלה בין גרג הייז, מנכ”ל ענקית הנשק RTX (ריית’יאון), לבין בעלי המניות הגדולים של החברה, שבמהלכה נדונו “ההטבות” שינבעו “מחידוש המלאי” בצל המלחמה החדשה – נוסף על “התוספת הצפויה בתקציב הביטחון הכללי”. קירסטין ליוואג, אנליסטית בשירות התאגיד הפיננסי מורגן סטנלי, ששווי השקעותיו ב-RTX עומד על כשלושה מיליארד דולר, שיבחה את “ההזדמנות הנאה” שתיווצר עם אישור חבילת הסיוע של הממשל הפדרלי, האמורה לממן “ציוד המיועד לאוקראינה, טילי הגנה לישראל והשלמת מלאי עבור שתיהן”.

ליוואג שאלה את הייז כמה רלוונטית עשויה להיות “ההזדמנות” הזו עבור RTX – “ואם אכן הדולרים יוקצו”, הוסיפה, “מתי לכל המוקדם זה יתבטא בהכנסות?” על כך השיב המנכ”ל, שהוא צופה השפעה משמעותית “לכל רוחב תיק ההשקעות”.

קרוב לוודאי שהציטוטים הללו משקפים את האווירה הכללית ששררה במסדרונות התשלובת הצבאית-תעשייתית בארה”ב עם פרוץ אירועי אוקטובר. אמנם כלפי חוץ דאגו כמה מהתאגידים להביע את צערם על המצב הטרגי, ואף פרסמו הצהרות המתחייבות לכבד את “זכויות האדם האוניברסליות” ולנהל את עסקיהם “באופן אחראי”. אולם מס השפתיים התפל הזה לא יכול לכסות על האינטרס המהותי שיש להם במלחמות וברווחים שהן מייצרות. למעשה, זהו המודל העסקי שעל פיו פועלים התאגידים, והצלחתו מחייבת קונפליקטים ממושכים ותקציבי ביטחון מופרזים, המזינים את העושר ההיסטרי של האליטה המושקעת בהם. בהתחשב בכך שאותם חוגים המרוויחים מהתעשייה הזאת גם מושקעים בתקשורת ההמונים ומממנים את המערכת הפוליטית, אין פלא שהיצע המלחמות רק הולך וגובר ומביא עמו “הזדמנויות עסקיות” למכביר.

עם זאת, על אף הבטחות הממשל להפעלה מיידית של קרן השפע הפדרלית, העניינים לא התפתחו באופן המקווה. בקשת “סיוע החירום” שהגיש הנשיא ביידן נגררה במשך כשישה חודשים במסדרונות הקונגרס, בעיקר בשל כיסי התנגדות והססנות שנוצרו משני צידי המתרס הפוליטי. אולם הדינמיקה המורעלת בזירה המזרח תיכונית לא הכזיבה, וכשבוע לאחר התקיפה האיראנית על ישראל אושר הסיוע בבית הנבחרים – ואף קיבל שדרוג נכבד לסכום כולל של 26 מיליארד דולר. כתשעה מיליארד מיועדים אמנם “לתוכניות סיוע לתושבי עזה”, אך בהתחשב בניסיון העבר ובאופי הציני של המערכת, ניתן להמר שחלק נכבד מהכסף ימצא את דרכיו העקלקלות אל כיסי תאגידים כאלה ואחרים.

איראן בשירות התעשייה הצבאית

“החבילה הישראלית”, כך אנו למדים, מיועדת בין היתר עבור “חידוש מלאי אמצעי הלחימה האמריקאיים ותמיכה בפעולות של ארה”ב באזור”. נוסף על כך, היא מקצה ארבעה מיליארד דולר עבור מערכות ההגנה האווירית, כיפת ברזל וקלע דוד, שקצרו שבחים בזכות “ההצלחה המסחררת” בהדיפת ההתקפה האיראנית. כמה שעות לאחר התקיפה בליל ה-14 באפריל כבר הכריז צה”ל על שיעור יירוט מדהים של 99 אחוז ועל “נזק קל” בלבד וכותרות החדשות מיהרו להלל את ביצועי הצבא, ולהדגיש את חשיבותן הקריטית של מערכות ההגנה היקרות.

אולם מידע שהתפרסם בימים שלאחר הירי העיב במידה מסוימת על “ההצלחה”, במיוחד כאשר התברר מפי גורמים רשמיים בארה”ב, שלפחות חצי מהטילים הבליסטיים האיראנים (60 מתוך 120) כשלו בשיגור, סטו ממסלולם או התרסקו בדרך בשל תקלות מערכתיות. מה עוד שעל פי הדלפות של “מקורות ביטחוניים” בפנטגון, כוחות הקואליציה הם אלה שיירטו את רוב הכלים המעופפים, במסגרת פעולה מתואמת שנוהלה כנראה ממפקדת CENTCOM בקטאר. אף על פי כן, לפחות תשעה מהטילים הנותרים הצליחו לחדור את המרחב האווירי של ישראל ופגעו במטרותיהם. אולם האפקט של הדיווחים הראשוניים השיג את תכליתו, והמסר פיעפע במסדרונות הכוח בוושינגטון והביא את התוצאה המיוחלת בדמות “סיוע החירום”.

מבצע “הבטחה אמיתית”, שנוסף על הטילים הבליסטיים כלל גם (על פי הפרסומים) כ-170 כטב”מים וכ-30 טילי שיוט, בא בתגובה להפצצת הקונסוליה האיראנית בדמשק, שאירעה בתחילת אפריל ויוחסה לחיל האוויר הישראלי. ממשלת טהראן טענה שהיא שלחה התראה מוקדמת של 72 שעות “למדינות השכנות ולארה”ב”. ההצהרה הזאת, שהוכחשה על ידי “גורם בכיר בממשל ביידן”, קיבלה תימוכין ממשרד החוץ הטורקי, שלטענתו אף שימש כמתווך בין הצדדים על מנת “להבטיח שהתגובה תהיה פרופורציונלית”. מעניין לציין שאישור נוסף לכך שאיראן התריעה מראש על הפעולה הקרבה התקבל מממשלת ירדן, המהווה בעצמה חלק מהקואליציה האמריקאית ואף השתתפה במאמץ הבינלאומי לזיהוי ויירוט הכלים, בצוותא עם צרפת ובריטניה.

כך או כך, חגיגות “ה-99 אחוז הצלחה” לא שככו במהרה, והתקשורת הישראלית המשיכה לקשור כתרים למערכות קלע דוד, כיפת ברזל וחץ-3 – אף על פי שאין בהירות ממשית לגבי איכות ביצועיהן באותו לילה. עיתון גלובס אף הכריז ברוב הדר שאיראן “עשתה קידום מכירות לתעשייה הישראלית”, וכראייה לכך ציין את הזינוק בערך המניות של חברות ביטחוניות כגון אלביט, נקסט-ויז’ן ואירודרום. כלכליסט הודיע, על פי הערכות של “גורם ביטחוני”, שעלות בלימת ההתקפה, שנמשכה כחמש שעות, היתה כשני מיליארד שקל – כסף שחלק ממנו נמדד כרווח נקי הזורם לכיסים פרטיים. אולם משלם המיסים הישראלי לא אמור לדאוג, שכן רוב המימון להגנה האווירית מגיע מהממשל הפדרלי בוושינגטון, שזה יותר מ-50 שנה משמש כספונסר הראשי של הכוח הצבאי הגדול במזרח התיכון.

יחסים מיוחדים

על פי חישובים גסים, “התמיכה” האמריקאית בישראל מסתכמת עד כה בכ-300 מיליארד דולר (בערכים של היום). ניצני “היחסים המיוחדים” בין שתי המדינות צצו כבר במהלך שנות ה-60, אך המעבר המוחלט של ישראל אל תחת חסות המעצמה הגדולה בתבל התרחש כנראה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שאחריה הסתמך צה”ל בעיקר על נשק וציוד מארה”ב. או אז החל לזרום מהארנק הפדרלי תשלום שנתי סדיר בדמות “סיוע צבאי” – שאליו נלווה גם “סיוע כלכלי” – שבו יכלה המדינה להשתמש לצרכים פנימיים ואחרים. אולם הסיוע הכלכלי הלך והתכווץ עם הזמן, עד שבשנת 2007 הוא נפסק לחלוטין – ואילו הסיוע הביטחוני הלך וצמח, וכיום הוא עומד על כ-3.8 מילארד דולר בשנה.

בעבר הותר לישראל להמיר חלק מהדולרים לשקלים לצורך רכישות בתעשייה המקומית, אך בהתאם להסכם שנכנס לתוקף ב-2019 שיעור ההמרה הלך וקטן ולבסוף בוטל, וכיום מחויבת המדינה להשקיע את כל ההון בארה”ב. יוצא מכך, שבניגוד למיס-אינפורמציה המאפיינת לעתים קרובות את התפיסה הציבורית באמריקה ובעולם כולו, הכסף מהדוד סם לא נכנס לקופת המדינה ואף לא מושקע בכלכלה הישראלית. למעשה, “הסיוע” אינו אלא סבסוד עקיף של התשלובת הביטחונית האמריקאית, שבימים אלה נהנית מתור זהב שכמוהו לא ידעה מעולם.

“תכלית המלחמה”, כתב ג’ורג’ אורוול, “היא לא הניצחון, אלא עצם הימשכותה”. היא נערכת “בשם המעמד השליט נגד נתיניו”, ומטרתה היא “ההישרדות של המבנה החברתי הקיים”, שתחת חסותו העשירים מתעשרים והמעמד הבינוני הולך ומתפשט מנכסיו

תאגידי הנשק הגדולים בעולם נמצאים בארה”ב, והמכירות הצבאיות שלהם בשנת 2023 למדינות זרות בלבד הסתכמו בכ-240 מיליארד דולר. במסגרת “הזינוק בביקוש” שהתרחש מאז ה-7 באוקטובר, נחתמו כ-100 עסקאות חדשות עם ישראל שיצרו “רכבת אווירית חסרת תקדים”, אשר נשאה ארצה “עשרות אלפי פגזים, מערכות הנחיה, טילים וחימוש לכיפת ברזל”. בתחילת חודש אפריל העניק ממשל ביידן “אור ירוק” למכירת 50 מטוסי F-15 במחיר 18 מיליארד דולר מחברת בואינג, שבין היתר מספקת לחיל האוויר את מסוקי האפאצ’י ואף מהווה שותפה לפרויקט חץ-3. כבר בשבוע הראשון למלחמה נדרשה בואינג לספק 2000 ערכות JDAM – “הפצצה ששברה את רצועת עזה” – המותקנות על מטוסי קרב ובכוחן “להפוך פצצות טיפשות לחכמות”.

עם התאגידים המרכזיים הנהנים מהטבות המלחמה החדשה נמנית גם ג’נרל דיינמיקס, אשר נדרשה לשלוח בדחיפות 5,000 פצצות “טיפשות” מסוג MK84, שכל אחת מהן מסוגלת, לפי מומחים שצוטטו בעיתונות, “להרוס שכונה שלמה”. לוקהיד מרטין, יצרנית הנשק המובילה בעולם, התבשרה בינואר על כוונת הממשל לספק לחיל האוויר הישראלי עשרות מטוסי F-35 מתוצרתה – זאת נוסף על השלמת המלאי של מערכת כיפת ברזל ו-2,000 טילי Hellfire שנועדו, לפי פרסומים בחו”ל, “לפוצץ את הבונקרים התת-קרקעיים של חמאס”.

זהו פירוט חלקי בלבד, והיד הרי עוד נטויה. למעשה, אין דרך להעריך כמה באמת שווה הטרגדיה הזאת לתעשיית המלחמה כולה, שמעבר לתאגידי הנשק כוללת גם מגזרים רבים אחרים – החל מתשתיות ולוגיסטיקה, וכלה באספקת מזון ובשירותי אבטחה. לכך יש להוסיף את המערכת הפיננסית, הנחלצת לכסות את החוב הציבורי הגובר באמצעות מקורות האשראי הבלתי נדלים שלה (ולעתים קרובות אף מושקעת בעצמה בתעשיית הנשק), כמו גם את תאגידי האנרגיה, שלא רק נהנים מהביקוש המוגבר לנפט ולגז בעת מלחמה, אלא גם מההתייקרות האוטומטית המתרחשת כל אימת שהמזרח התיכון מתלקח. למעשה, כפי שהראו כבר לפני שנים רבות הכלכלנים יהונתן ניצן ושמשון ביכלר, קיימת קורלציה מהממת למדי בין קונפליקטים אלימים באזורנו לבין רווחיהן של “ארבע האחיות” – חברות הענק השולטות כיום בשוק האנרגיה.

הדוד שאהב אותי

במסגרת השיח הפוליטי הקיים בישראל, אין כמעט מחלוקת לגבי מניעיה של התמיכה האמריקאית האיתנה במדינה היהודית. אמנם מבחינה ריאליסטית גרידא, זה ברור למדי שישראל מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה באחד המוקדים הגיאוגרפיים החשובים בעולם – וזו הסיבה שהמעצמה הגדולה בעולם מטפחת את כוחה הצבאי. אולם לפי התפיסה הרווחת, יחסי ישראל-ארה”ב חורגים מהנתיבים המוכרים של דברי הימים. זהו לכאורה מקרה היסטורי מיוחד, עטוף בבועת בדולח ומנותק משיקולי תועלת ואינטרסים פוליטיים. לעתים קרובות אף מצורפת אליו מערכת מושגים רומנטית כגון “יחסים חמים”, “ידידות קרובה”, “אמון” ואפילו “אהבה”. אלו יחסים המושתתים על מיתוס סנטימנטלי אודות הדוד הסם הטוב והמיטיב, המשפיע מחסדיו הנדיבים על אחיינו הצעיר והסורר, לא משנה כמה מורת רוח הוא רווה ממנו. לא רק זאת, אלא שהדוד הסלחן והמפוכח אף נאלץ לפעמים לרסן את בן טיפוחיו חמום המוח לבל ירחיק לכת במעלליו ובנקמותיו.

כך היה לאחרונה כאשר דווח על “הקרע המתרחב” בין הבית הלבן לבין ממשלת נתניהו, על רקע הרג שבעת חברי משלחת “המטבח המרכזי העולמי” (WCK) והירידה הניכרת בתמיכת הציבור האמריקאי בפעולות בעזה. למעשה, עוד לפני כן כבר דיווחה התקשורת העולמית בפרוטרוט על “הביקורת הגוברת” בוושינגטון, שאף אפשרה למועצת הביטחון של האו”ם לקרוא בסוף חודש מרץ להפסקת אש מיידית. לא רק זאת, אלא שעל פי המסרים הרשמיים והפרשנויות הנלוות, ארה”ב היא זו שמעכבת לכאורה את הפלישה המתוכננת לרפיח, מפאת הדאגה “לחייהם של יותר ממיליון אזרחים” – כדברי מזכיר ההגנה לויד אוסטין (אשר מונה לתפקידו היישר מהדירקטוריון של RTX). אולם במקביל להצהרות הריסון ומס השפתיים בדבר שלומם וזכויותיהם של הפלסטינים, התמיכה הכספית והטכנית מהממשל הפדרלי רק הלכה וגברה. יתרה מזאת, על אף הרינונים הגוברים על “משבר” ביחסים ו”חוסר אמון”, המטרייה הפוליטית הבינלאומית, המאפשרת לישראל לפעול בעזה כאוות נפשה, נותרה איתנה כשהיתה. אין זאת אלא שהאימפריה החזקה בהיסטוריה משתעשעת במשחק הכפול החביב עליה – בד בבד שהיא מציתה ומזינה את האש הקטלנית, היא מתהדרת בלב נכמר ומתעטפת לעיני כל בגלימה הומניטרית.

אם כן, על אף הדרמות הפוליטיות ו”המשברים” המפוברקים, הנהר השופע של הנשק זורם עתה ללא הפרעה – ומטבע הדברים מתבקשת השאלה הפשוטה אך הקריטית: “מאיפה הכסף?” אחת התשובות היא העמקת החוב הממשלתי, שטיפס לאחרונה לשיא של יותר מטריליון שקל. מאז תחילת המלחמה נטלה המדינה הלוואות מבנקים ברחבי העולם והנפיקה אגרות חוב חדשות בארץ ובחו”ל. מסתבר שהסיוע האמריקאי, נדיב ככל שיהיה, אינו יכול לכסות את הדרישה העצומה לנשק, לציוד ולמקורות אנרגיה. אפילו תקציב הביטחון הרשמי, שזינק השנה ב-82 אחוז ועומד כעת על 117 מיליארד (ויש להניח שכדרכו בקודש הוא יעלה ויצמח), אין בו כדי לספק את תאבונה הבלתי נדלה של מכונת המלחמה. אותו דבר נכון למיליארדים שנכנסים לקופת המדינה בזכות תעשיית הנשק המקומית, שבשנים האחרונות חווה שגשוג חסר תקדים.

הייצוא הביטחוני של ישראל הוא תחום אפוף חשאיות שאינו כפוף לפיקוח רציני או אף למגבלות מוסריות מינימליות. הדיון הציבורי והפוליטי בנושא היה תמיד שולי למדי, והוא מתנהל בתוך מבוך אפל של יועצים, סוחרים ומתווכים הנוגסים רווחים שמנים מפירות הנפץ העסיסיים. נשק ומערכות לחימה ישראליים מציידים תדיר ארסנלים של משטרים מושחתים ודיקטטוריים צמאי דם – ולעתים גם מדינות שאמורות לכאורה להיות עוינות לישראל. כך היה בשנת 2021, כאשר הוחלט לספק לרוסיה מערכות מעקב דיגיטליות, או במכירת תוכנת הריגול “פגסוס” לערב הסעודית ב-2018.

כבר בחודש הראשון למלחמה הטילה ישראל על עזה כ-25 טון פצצות. מטבע הדברים, הביקוש שיצרה “המערכה ההרסנית ביותר במאה הנוכחית” (על פי מחקר שנערך באוניברסיטת העיר ניו יורק), לא פסח על התשלובת הצבאית בישראל, שנדרשה להירתם ולהשלים את המלאי במחסנים. למעשה, הזינוק במכירות וברווחים של התאגידים בארץ ניכר זה כמה שנים, מאז תחילת “הרנסנאס בתקציבי הביטחון”, כפי שהודה לאחרונה מנכ”ל אלביט מערכות בצלאל מכליס – רנסנאס שהגיע “אחרי שנים של סטגנציה” על רקע “המלחמה בין רוסיה לאוקראינה והקונפליקטים המתפתחים ברחבי העולם”.

אלביט, הנשלטת על ידי המיליארדר מיקי פדרמן, הגיעה בשנה שעברה למכירות שיא של שישה מיליארד דולר. החברה פועלת בעיקר בשוק הבינלאומי, אם כי צה”ל משמש לעתים קרובות שדה ניסוי למוצריה המתוחכמים. בסוף אפריל האחרון הודיעה אלביט על מכירה ראשונה של מערכת “שמיים אדומים” להגנה מפני רחפנים וכטב”מים ללקוח שאינו ישראלי, לאחר שהיתה זמן מה בשימוש הצבא. זהותו של “הלקוח הבינלאומי” לא נמסרה.

“הבום בביקושים לציוד הצבאי הישראלי”, שהחל לפני כשלוש שנים, הביאה את צבר ההזמנות לשיא היסטורי של יותר מ-50 מיליארד דולר. אמנם רוב הדיווידנדים הנגזרים מכך מגיעים לקופת המדינה, המחזיקה עדיין בחלק ניכר ממניות התעשייה הצבאית, אולם ההפרטות המאסיביות שהתחוללו בעשורים האחרונים הגדילו בהדרגה את הנתח של המגזר העסקי. חברת תעש, למשל, שנחשבה בעבר לאחד מפניני התשלובת הביטחונית בארץ, נמכרה בחלקה הגדול לאלביט בשנת 2013. עשות אשקלון, המייצרת בין היתר מערכות למנועי סילון ולרכבים צבאיים, הופרטה לפני כשנתיים לקרן פימי (FIMI) – קרן ההשקעות הפרטית הגדולה בישראל. דוגמה נוספת היא חברת מגן של תע”ש, יצרנית רובי גליל, תבור, ועוזי, שנמכרה בשנת 2005 לקבוצת SK בבעלות איש העסקים סמי קצב, ושינתה את שמה ל-IWI. השגשוג במכירות שהיא חווה מאז ה-7 באוקטובר, כך נמסר בעיתון כלכליסט, לא זכור “מאז קום המדינה”.

נוסף על כך, ישנו מגוון רחב של חברות עסקיות השייכות לתאגידים ממשלתיים או מקושרות אליהם באמצעות שירותי קבלן ושותפויות למיניהן. חברת רפא”ל, שכל מניותיה שייכות למדינה, מושקעת בעשרות חברות בשוק הפרטי, בין היתר בתחומים אזרחיים שונים כגון תקשורת ורפואה. כמו כן, היא בעליה של חברת ההשקעות (RDC) הממוקמת במגדלי עזריאלי – בשותפות עם אלרון, זרוע ההשקעות של קבוצת ההחזקות הפרטית איי.די.בי. כמו כן, ישנם לא מעט גופים עסקיים עם זיקה ישירה לתעשייה הביטחונית, שאף מהווים חלק ממערך הייצור של מערכות נשק פשוטות ומתוחכמות. כמה מהדוגמאות הבולטות הן נקסט ויז’ן, שמפתחת מצלמות עבור כטב”מים ורחפנים; אירודרום, העוסקת באיסוף ועיבוד מידע; וכן אמתן כרמיאל, יצרנית נשק קל שבשבועות הראשונים למלחמה סיפקה לצבא כ-19 אלף רובים ואקדחים.

במהלך היובל האחרון נעשו הצבאות קטנים יותר מבחינת כוח אדם, אולם העלויות הביטחוניות הלכו וגדלו – בעיקר בשל השתכללות והתייקרות אמצעי הלחימה. בעקבות כך, ועל אף סיומו של המאבק הבין-גושי בתחילת שנות ה-90, תפחו התקציבים הביטחוניים בעולם באופן עקבי. בשנת 2023 הם הגיעו לשיא של יותר משני טריליון דולר – בין היתר על רקע ההתחמשות המאסיבית של מדינות מזרח אירופה בעקבות הצטרפותן לברית נאט”ו. המובילה ברשימה היא ארה”ב, שאחראית ליותר מ-60 אחוז מההוצאות הביטחוניות הגלובליות – עם תקציב בגובה פי עשרה מסגניתה בטבלה, רוסיה. ישראל, שלאחר העדכון האחרון בתקציב הצליחה לכבוש את המקום ה-12 המכובד, מוציאה פי ארבעה מאויבתה הגדולה איראן הנמצאת הרחק מאחוריה בטבלה. לא רק זאת, אלא שבדירוג ההוצאה לנפש, שבו ניצבת ישראל במקום השני (אחרי קטאר), הפער בין שתי המדינות עומד על כמעט פי 40.

נכשלנו, החשבונית בדרך

מגמת השינוי בהתפלגות ההוצאות הצבאיות ניכרה היטב בתקציבי הביטחון של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. בעוד שכוח האדם של צה”ל למעשה הצטמצם ביחס לגידול באוכלוסייה, הופנו יותר ויותר משאבים לייצור ולרכישה של מערכות נשק והגנה מתוחכמות ויקרות במיוחד. כמו כן, מעניין לציין, חל שדרוג משמעותי בכספים המופנים לשירותים החשאיים, שהתבטא בזינוק חד במהלך העשור האחרון. על פי הערכות שהתפרסמו בעיתונות הישראלית, בשנת 2023 בלבד זינק תקציב המוסד ב-37 אחוז ועמד על כ-13.7 מיליארד שקל.

יחד עם זאת, בעקבות “הפתעת ה-7 באוקטובר” ובצל “המציאות החדשה”, חלה תפנית בולטת ברטוריקה הרשמית של המערכת הצבאית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשופרות העיתונות המרכזית. מסתבר שמלבד הכורח בחיזוק וטיפוח המודיעין, ההגנה האווירית והלוחמה האלקטרונית, יש צורך להחיל “תפיסת ביטחון חדשה” המחייבת “כוח אדם מוגבר”. הווה אומר, כפי שניסח זאת בפשטות הפרשן הצבאי ניר דבורי – “צריך יותר צבא”. בתחילת מרץ דיווח ראש הדסק הצבאי של חדשות 12 על התוכניות של מערכת הביטחון עבור האומה הדמוקרטית ואזרחיה החופשיים. בהתאם לאותו “חוזה חדש”, כלשונו של דבורי, צה”ל חייב להיות “גדול, עצמאי ומגוון יותר” ולפיכך יש “צורך מיידי בידיים עובדות ובקליטה של נשים וחרדים”.

המשאבים העצומים המושקעים בו, אם כן, שבאים תמיד על חשבון השקעות חיוניות בחברה האזרחית, אינם מספקים את צרכיו של התמנון הביטחוני. בעת שכלכלת המלחמה מעשירה את אוצרות האוליגרכיה ושוחקת את רמת החיים של מרבית האזרחים, מלווה הפעם בדרישה “להגביר את העומס על הציבור”. ואכן, על פי הנוסח המתוקן של חוק הגיוס הצפוי להגיע בקרוב למליאת הכנסת, תקופת השירות לגברים תוארך שוב לשלוש שנים וגיל השחרור ממילואים יעלה באופן משמעותי. במרחב התקשורתי והפוליטי בארץ ישנה הסכמה שבשתיקה על כך ששינויים אלה לא רק מתחייבים מן “המחדל” או “הכישלון” של ה-7 באוקטובר, אלא שהם חיוניים על מנת שצה”ל “יוכל לעמוד בריבוי המשימות” העומדות בפניו.

הגזרות הללו, הנתפסות ככורח בל יגונה, מושתתות על ההנחה שאסון אוקטובר התרחש בשל מחסור באמצעים וכוח אדם – כאילו הצבא הישראלי לא היה גדול וחמוש דיו כדי להדוף ביעילות את התקפת חמאס ואף לגדוע אותה באיבה. כאילו מערכת הגבול הקיימת, הכוללת מכשול עילי בגובה שישה מטרים ומערך משוכלל של מכ”מים ומצלמות, לא היתה אמורה לעמוד בקלות יחסית במשימה שלשמה היא נוצרה. לכך יש להוסיף מכשול ימי “לניטור חדירות מהים”, עם מערכת נשק הנשלטת מרחוק, ועוד מכשול תת-קרקעי הכולל “קיר סלארי בעומק של עשרות מטרים בתוך האדמה עם סנסורים מתקדמים”.

פרויקט הגדר המחודשת, שנחנך לפני כשלוש שנים ועלה (באופן רשמי) כ-3.5 מיליארד שקל, היה אמור לפי ההבטחות להציב “קיר ברזל” בין עזה לבין תושבי הדרום. האבטחה השוטפת של הגבול הופקדה בידי האוגדה המרחבית, בתמיכתם של חמ”לים שנועדו לתת התרעה מיידית על כל התרחשות, מינורית ככל שתהא. נוסף על כך, יש לזכור שמרחב ההגנה מפני חדירות החל למעשה במרחק מאות מטרים מהגבול – במעין “שטח סטרילי” שהיה חסום לגישת הפלסטינים. לעתים קרובות זה כלל ירי אוטומטי על חקלאים שחדרו לעומק אדמתם, או דייגים שהתקרבו יתר על המידה לשטח האסור. על רקע הנתונים הללו, ההתמוטטות המערכתית המוחלטת שאירעה ב-7 באוקטובר היא לא רק חסרת היגיון, אלא ממש ביזארית – וזאת אף מבלי לקחת בחשבון את הארסנל הענקי של השריון והארטילריה, את חיל האוויר מהטובים בתבל, את מנגנוני הלוחמה האלקטרונית המשובחים ואת כוח האדם המאומן והזמין, העולה עשרות מונים על זה של חמאס, גם לפי ההערכות הזהירות ביותר.

במלחמת יום הכיפורים עלה בידי צה”ל – עם 350 אלף חיילים, 2,000 טנקים וכ-430 מטוסי קרב – לגבור על כוח משולב של כמעט מיליון לוחמים, עם מערך שריון כפול וכוח אווירי גדול פי ארבעה. כיום, כשברשותו סדר כוחות גדול יותר, עוצמת אש משופרת לאין ערוך וטכנולוגיה צבאית אדירה, הוכה הצבא הישראלי על ידי ארגון גרילה המונה כ-30 אלף איש ושתקציבו השנתי המשוער הוא כ-100 מיליון דולר – שפועל בתוך שטח מצומצם וסגור הנמצא תחת מעקב אינטנסיבי ומדוקדק.

קואליציית החורבן

בשנים האחרונות הזדמן לציבור להכיר את העוצמה הכמעט טיטאנית של משטר המעקבים על רצועת עזה, בזכות הדלפות מדודות לתקשורת הישראלית והבינלאומית שחשפו שתיים מהמערכות המשוכללות הנמצאות כיום בשימוש הצבא. האחת היא “הבשורה”, שנחנכה בסבב הלחימה במאי 2021 – “מלחמת ה-AI הראשונה בתולדות ישראל” – הסורקת את כל שטח הרצועה על מנת “לייצר יעדים” בהם עשויים להיות אנשי חמאס. והשנייה היא “לבנדר”, המזהה מטרות אנושיות מתוך היצע כולל של עשרות אלפי פלסטינים, הנסמך על מאגר נתונים שנאסף על כל אחד ואחת מ-2.3 מיליון תושבי הרצועה. גם בשתי המערכות הללו, המבוססות על אינטליגנציה מלאכותית, לא היה די כדי לזהות רחפנים תוצרת בית ובולדוזרים העמלים במשך דקות ארוכות לפרוץ את הגדר המתוחכמת בעולם.

“תכלית המלחמה”, כתב ג’ורג’ אורוול, “היא לא הניצחון, אלא עצם הימשכותה”. היא נערכת “בשם המעמד השליט נגד נתיניו”, ומטרתה היא “ההישרדות של המבנה החברתי הקיים”, שתחת חסותו העשירים מתעשרים והמעמד הבינוני הולך ומתפשט מנכסיו. נוסף על כך, היא נותנת הצדקה להשקעת ההון הציבורי בתעשייה רצחנית והרסנית, שפירותיה נופלים בחיקו של מיעוט פריווילגי. היא מאפשרת חקיקה אנטי דמוקרטית, רדיפת מיעוטים ודיסידנטים, ומעניקה למשטרים עילה להשתמש באמצעי דיכוי מוגברים.

המאמר הזה אמנם התמקד בציר שבין ארה”ב לישראל, אך העקרונות שנחשפו בו חלים באותה המידה גם על הציר התאום שבין רוסיה, סין, טהראן ועזה – ולמעשה על קואליציית הנשק הגלובלית, המתדלקת את החורבן וניזונה מיבוליו. יש כאלה שיקראו לזה “תיאוריית קונספירציה”, ויאמרו שאי אפשר לצמצמם את הפאזל האדיר והמורכב של היחסים הבינלאומיים לשיגיונם הזדוני והארעי של כמה מעגלים חשאיים. ייתכן מאוד שיש צדק בטענה הזו. אולם ראשית, אין כאן שום סוד, שהרי הכל מתרחש בגלוי ולעיני תבל ומלואה. ושנית, גם אם הרווחים העצומים הנגזרים ממנה אינם הגורם הישיר למלחמה, עדיין מתחייבת השאלה אם בלעדיהם היא היתה נמשכת ללא הרף ובאותם סדרי גודל זוועתיים.