תסתכלו לנו בעיניים

לא חודשיים, לא שבועיים ואפילו לא יומיים – שעתיים לאחר שהוזרק לגופו חיסון הקורונה הראשון, החל צפצוף חד באוזן שמאל של יחיאל כהן (אז בן 47), שהתפשט אחר כך גם לאוזן ימין, מלווה בכאב בחלק האחורי של הראש. הוא איבד את הריכוז, לא הצליח להירדם בלילה, אך כלל לא קישר זאת לחיסון. בהתייעצות עם רופאת אף–אוזן–גרון, היא אמרה לו “אז יש לך טינטון”, והסבירה זאת בתהליכי הזדקנות.

אולי זה מים באוזניים מהבריכה, חשב. אבל באימון השחייה הבא (כהן נהג לשחות עד אז 2–3 ק”מ, שלוש פעמים בשבוע) קרה דבר מוזר. לאחר תרגילי החימום במים כשניסה להוריד את הסנפירים, החלו ידיו לרעוד, בלי יכולת לשלוט בהם. “כל הגוף רועד מבפנים”, הוא מסביר את התחושה. לאחר שעבר הרעד והוא החל לשחות, חש לפתע שידו הימנית “מתה”, כאילו משותקת עם תחושת כבדות וזרמים, ובלי יכולת לתפקד. “זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי”, הוא אומר.

ערב חיסון הקורונה יחיאל כהן היה בכושר שיא – פיזי ומנטלי. הוא ירד מדקה וחצי ל–100 מטר חתירה. הוא ניהל חברת היי–טק קטנה בתחום הלינוקס שנתנה תמיכה לחברות ענק ולחברות סטארט–אפ, בישראל ובעולם. בזמנו הפנוי ניגן בגיטרה ובפסנתר, צייר, וסיפר את ילדיו. לכהן משפחה וארבעה ילדים, והוא מתגורר במודיעין. הכחשת הקשר בין ההתדרדרות במצבו הבריאותי לבין החיסון היתה כה עמוקה, עד שהוא אפילו הלך ועשה את החיסון השני. כמה שבועות אחר כך, לפתע מצא עצמו מתקשה לנסח מיילים באנגלית, לדבר בזום עם לקוחותיו בחו”ל, לנהל את החברה שלו. עד אז, לדבריו, עבד על שישה פרויקטים במקביל, וסגר פרויקט ביום עבודה אחד, מה שלאחרים שאינם מהתחום היה לוקח שבועות. חייו כפי שהכיר אותם, נעצרו. וההמשך היה, כמו שתקראו כאן מיד, אף גרוע יותר.

הדיון הציבורי על נפגעי חיסון הקורונה נעדר, כידוע, מכל במה אפשרית, החל בתקשורת, דרך המדיה החברתית ומנועי החיפוש, וכלה באקדמיה ובמחקר. אבל ביקום מקביל, העדויות על המספר העצום של נפגעי החיסונים נוכחות בכל רגע ובכל מקום. קשה לאתר אדם שבסביבתו הקרובה אין נפגעי חיסון ברמה כזו או אחרת, שלא מכיר מישהי או מישהו ממעגלי חייו שלקו בתופעות לוואי קשות שפגעו באיכות חייהם לבלי הכר.

באותו לילה עמלו אנשי משרד הבריאות או מישהו מטעמם על מחיקת אלפי תגובות (ואולי יותר מ–10,000 תגובות), אלא שגולשים רבים, שכבר חוו את מדיניות המחיקה וההשתקה, שמרו צילומי מסך ואף קטעי וידיאו משיטפון העדויות – ודבר הצנזורה פורסם גם בתקשורת. בצילומי המסך ניתן לקרוא קריאה של מגיבים לאחרים לשמור צילומי מסך כי תיכף התגובות יימחקו – מה שמעיד על הפנמה שהתרחשה כבר אז ביחס לקרב על התודעה

ב–30 בספטמבר 2021 פירסם משרד הבריאות הישראלי פוסט בפייסבוק בו נכתב בין היתר כי “מספר התופעות המשמעותיות שנצפו בחיסון השלישי הסתכם ב–19 בלבד (בחלקם עדיין נבדק הקשר לחיסון), מתוך כ–3.2 מיליון מתחסנים בחיסון שלישי”. 19 תופעות חמורות על 3.2 מיליון מתחסנים. הפוסט הביא לעשרות אלפי תגובות של אנשים שגוללו את תופעות הלוואי הקשו שחוו. באותו לילה עמלו אנשי משרד הבריאות או מישהו מטעמם על מחיקת אלפי תגובות (ואולי יותר מ–10,000 תגובות), אלא שגולשים רבים, שכבר חוו את מדיניות המחיקה וההשתקה, שמרו צילומי מסך ואף קטעי וידיאו משיטפון העדויות – ודבר הצנזורה פורסם גם בתקשורת. בצילומי המסך ניתן למצוא קריאה של מגיבים לאחרים לשמור צילומי מסך כי תיכף התגובות יימחקו – מה שמעיד על הפנמה שהתרחשה כבר אז ביחס לקרב על התודעה.

בישראל החל מבצע החיסונים ב–19 בדצמבר 2020. לימור פרירא הגדרתה אומרת שעדויות על תופעות לוואי קשות החלו להופיע ממש מהימים הראשונים. פרירא ביקשה בתחילה לעשות משהו שכיום נראה כה נאיבי, אבל מוצדק. היא ביקשה לבדוק האם בקרב התלונות יש תופעות לוואי שלא פורטו במסמכי הניסוי של פייזר. מליקוט איטי אך נחוש מפוסטים בפייסבוק, היא החלה לתעד עשרות, ואחר כך מאות ובהמשך אלפי עדויות, של תופעות לוואי חמורות שלא הופיעו כלל בתוצאות הניסוי. הדיווחים כללו דלקת בקרום הלב, הפרעות בקצב הלב, דימומים שונים, טינטון, הפלות, שבץ מוחי, דום לב ומוות. העדויות היו מפתיעות בכמותן ובחומרתן. כ–6,000

מהן מפורטות בטבלאות ב”ועדה האזרחית” בפייסבוק ובאתר הייעודי – תוצאה של עבודה של צוות מתנדבים גדול. במקביל, יצא לדרך פרוייקט גדול נוסף במטרה לאמוד את היקף הפגיעה מהחיסונים, פרוייקט העדויות של אביטל לבני. היא תיעדה מאות עדויות וידאו מצולמות של נפגעות ונפגעי נפגעי החיסון, במטרה להראות פנים עם שמות אמיתיים ואותנטיים של אנשים שלקו בתופעות הלוואי. האתר של לבני הורד מהרשת ועכשיו הוא בתהליכי חזרה.

הינדוס התודעה על ידי הרשויות וחברות הפארמה עבד מן הימים הראשונים בעוצמה במקביל לשיתוף פעולה נרחב של כלי התקשורת המרכזיים בעולם. הנה דוגמה אחת מיני רבות; בשבוע האחרון של פברואר 2023 פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באנגליה (ה–ONS) את נתוני התמותה למחוסני הקורונה עד ל–31 בדצמבר 2022. מעיון בנתונים עולה כי תמותת הלא מחוסנים גבוהה יותר מתמותת המחוסנים. אלא שכמה מומחים החליטו לבדוק לעומק את החישובים הללו ומה התגלה? שהלמ”ס הבריטי הפחית את מספר הלא מחוסנים בקרוב לחצי. לדוגמה, עבור קבוצת הגיל 50–59 החישוב נעשה עבור 6.19% לא מחוסנים, בעוד שסוכנות הבריאות הממשלתית הבריטית (UKHSA) פירסמה עוד קודם שאחוז הלא מחוסנים לקבוצת גיל זו הוא לקרוב ל–13% – יותר מכפליים. כך שלמעשה תמותת המחוסנים גבוהה בשיעור עצום של 25% יותר מתמותת הלא מחוסנים – נכון לדצמבר 2022. הנתונים הרשמיים השגויים צוטטו בכלי תקשורת ממוסדים הנחשבים אמינים כמו, למשל, ה–BBC.

כאמור, זו רק דוגמה אחת קטנה לאינספור מניפולציות בנתונים שהתרחשו ומתרחשות ברחבי העולם, כולל בישראל. השיטות יצירתיות ומגוונות: פעם כורכים בתמותה חולי קורונה מחוסנים ולא מחוסנים. פעם אחרת כורכים תמותה בכל הגילאים, בני 80 עם בני 50 עם בני 30. ישנם מקרים שבהם כרכו שיעורי תמותה של חולי קורונה עם תמותה של מי שנמצא חיובי (אבל לא חולה) ומת ממחלת רקע. כך שמאוד קשה עד בלתי אפשרי היה להסיק מסקנה קוהרנטית מערבוב נתונים שכזה. דבר אחד ידוע וברור: אין ממשלה בעולם הרוצה כעת להודות שהחיסונים לא רק שלא היו יעילים, אלא גם מסוכנים. זה יציג את השלטונות באור שלילי ועלול לפקוח את עיני הציבור גם לגבי חיסונים נוספים.

אז תשאלו מה יכול ציבור מופחד ומבוהל, שמופצץ בקמפיינים ממשלתיים אדירים והופך קרבן להינדוס התודעה לעשות? לא מעט. ראשית, להתעלות מעל לרעש הלבן שהתקשורת הממסדית מייצרת כמיסוך למציאות; שנית, להביט ולהטות אוזן כדי לראות ולשמוע את קולם של אינספור הנפגעות והנפגעים שכן העזו ומעזים לדבר. בתחילת הדרך, לאור קמפיין יחסי הציבור הנמרץ של פייזר ושל משרד הבריאות, ולאור מפלס החרדה ששרר, אנשים בתמימותם כלל לא קישרו בין הבעיות הרפואיות שהתפתחו אצלם “פתאום” לבין החיסונים. חלף זמן עד שהאסימון הזה נפל, ולקח עוד זמן רב עד שאנשים אזרו אומץ והתחילו לספר את הסיפורים האישיים הקשים שלהם.

יש לו ארבעה ילדים קטנים, הוא אומר, כשהם משחקים, משתוללים וצועקים כמו כל הילדים, הוא חש כאב בלתי נסבל. הוא החל להסתובב בבית עם אוזניות מבודדות רעש, וחווה ניתוק כפוי מילדיו. “שבתות עשיתי מחוץ לבית”, הוא אומר. “לא יכול להישאר ליד הילדים האהובים שלי”.

נשוב אל יחיאל כהן. הוא מספר איך החל לשכוח דברים. לפעמים שכח אמירות תוך כדי שיחה. מאדם שמתקן שגיאות לאחרים, הפך למי שבעצמו כותב עם שגיאות כתיב. חסרו לו מילים, בדיבור ובהתכתבויות, מילים היו נכתבות לו פתאום בכתב ראי, כמו אצל ילדים שרק למדו לכתוב. “הרעש באוזניים מלווה בסערה בתוך הראש, מין עירפול, כאילו אלקטרונים עפים לי בתוך המוח, והכל מלווה בכאב ולחץ בצוואר בלי יכולת להתרכז. כשאני עושה חישוב מתמטי בראש, שפעם הייתי עושה ברגע, הכל מתבלבל לי. הבן שלי בן ה–11 מתקן אותי – איזו פאדיחה”.

הציפצוף באוזניים לווה בפגיעה בשמיעה עם רגישות גבוהה לרעש. יש לו ארבעה ילדים קטנים, הוא אומר, כשהם משחקים, משתוללים וצועקים כמו כל הילדים, הוא חש כאב בלתי נסבל. הוא החל להסתובב בבית עם אוזניות מבודדות רעש, וחווה ניתוק כפוי מילדיו. “שבתות עשיתי מחוץ לבית”, הוא אומר. “לא יכול להישאר ליד הילדים האהובים שלי”.

חלפו כמה חודשים. די במקרה, הוא חיפש בגוגל באנגלית את המילים חיסון וטינטון ואז חשכו עיניו. מבול של סיפורים, כולם דומים ממש למה שהוא חווה. “חרב עליי עולמי”, הוא אומר. “אני קורא ומרחם על אנשים, כולם צעירים, עם רוב מובהק של נשים”. כהן החל להתעמק בבעיות הנוירולוגיות שתקפו אותו כשהוא קורא כל דבר שקיים ומחפש את המומחים הטובים ביותר. הוא עבר בשנתיים האלה בין יותר מ–50 מומחים ומטפלים, מחיפה עד באר שבע, אין בית חולים שלא פקד. הוא פנה אל עשרת המומחים הנוירולוגים המובילים בישראל, הוציא עשרות אלפי שקלים על בדיקות והתייעצות עם כל מי שהיה אפשר. איש מהם לא אמר לו במפורש שהבעיה שלו התחילה בחיסון. “לקח לי חודשיים וחצי ללמוד להירדם וללמוד לישון 4.5 שעות רצוף. שלא כמו עצימת עיניים והירדמות, הרעש הפנימי באוזן לא נפסק לעולם, ולא עוזב אותך. לטינטון אין טיפול. לאחר 4–5 שעות שינה, אני מתעורר והרעש כה מטריד עד שכבר אין אצלי דבר כזה להמשיך לישון עד מאוחר, להמשיך להתענג במיטה. את זה איבדתי לגמרי”.

גם חייו של עלי אבו לטיף מהכפר ראמה (43) התהפכו עליו. הוא היה יועץ השקעות ולמד הנדסאות בנין. כשהחל מבצע החיסונים הוא עבד בכרמיאל, ונאמר לו שמי שרוצה להמשיך לעבוד חייב להתחסן נגד קורונה. החיסון הראשון עבר בשלום. “בחיסון השני, באותו לילה התחלתי להרגיש כאבים איומים באוזניים”, הוא משחזר. “אני הולך עם מכשירי שמיעה מלפני החיסון, אבל אמרתי לרופא שלי ‘אני מת מכאבים’. הוא אמר לי אם ככה, תגיע למיון בבית חולים”. שם אישפזו אותו לשישה ימים עם דלקת אוזניים חריפה מאוד. בבית החולים בצפת הוא קיבל אנטיביוטיקה וניקוז אוזניים פעמיים ביום.

כמה שבועות אחר כך, היה יום חם, אשתו והוא יצאו לקניות. הוא נשאר לחכות לה ברכב, דיבר בטלפון, ולפתע הרגיש שהלשון שלו מאטה וקשה לו לדבר. אשתו חזרה לרכב, הוא דיווח לה על מה שקרה והם התחילו לנסוע, ואז הוא חש קור בכף רגל שמאל וביד שמאל. הוא יצר קשר עם הרופא שלו שהמליץ לו להגיע בדחיפות למיון. “רופא צעיר החל לבדוק אותי, ופתאום אני מרגיש שאין לי כוח בצד שמאל, ואני חזק, אני מתאמן במשקולות – אימונים יום יומיים. השיחה עם הרופא התחילה כשיחה כייפית כזו עם צחוקים, התבדחנו וצחקנו, והוא פתאום אומר לי ‘שמע, יש לך אירוע מוחי’. אמרתי לו – ‘כן, כן, בסדר, מה עוד?’ הוא אומר לי, ‘לא – אני רציני איתך’. כל החצי השמאלי של הגוף היה חסר רגש, כשהוא נוגע אני לא מרגיש. הוא אמר לי שבאמת יש לי אירוע מוחי והחליט לאשפז אותי בטיפול נמרץ, עם טיפול של שלושה ימים עם מדלל דם מאוד חזק (TPA). לא האמנתי. אבל לא נתנו לי לקום מהמיטה”. הוא שוחרר הביתה עם סחרחורות, שיתוק חלקי בפנים, חולשה ביד וברגל, חצי לשון רדומה. הלך כשהוא נעזר במקל, לא יכול לקרוא או להתרכז. שלושה חודשים אח”כ, כשחזר מהרופא התעסוקתי, עמד אבו לטיף בפקק נגע בפניו בצד שמאל ולא הרגיש את הפנים. ברגע שהגיע למיון לקה בשיתוק מלא בצד שמאל, התעקמו לו הפנים. “הרופא אומר לי ‘אתה לחוץ’, אמרתי לו ‘בטח שאני לחוץ, אני בן 42 עם אירוע מוחי’.”

פגיעה נוירולוגית היתה, כזכור, גם האבחנה שקיבל יחיאל כהן. “אצלי הכל התחיל באוזניים” אומר כהן, “אבל היום הייתי נותן הכל שזה ייעצר באוזניים. כי כיום אני בכלל חושש לחיי – משהו במוח נדפק מבחינה נוירולוגית והגוף שלי הולך נחלש. אין התחדשות של השרירים, כבר קשה לי לעלות מדרגות. הסיבים הדקים בכפות הידיים ובכפות הרגליים מתו, אני מרגיש כמו כפפות וגרביים – כך זה מכונה. כל העור באזורים הללו כמו רדום”. כל רעש חזק גורם לעוד ירידה בשמיעה שלו, ולהתגברות בצפצופים. לאירועים חברתיים הוא כבר לא הולך. “אני לא יכול להופיע עם אוזניות כמו עב”ם”. הרגליים שלו הולכות ונחלשות, מרגישות רדומות מבפנים. קודם ריחמתי על אנשים כאלה, עכשיו זה הגיע אליי. אני לא יכול יותר להרים את הילדה הקטנה שלי”.

תופעות הלוואי והפגיעות כתוצאה מהזרקת החיסונים לא התחשבו ואינן מתחשבות במגדר, בגיל, בכושר או במצב בריאותי. האנשים שלקו בהן נמנים על קשת רחבה מאוד של גילאים, מצבי חיים, קיום או העדר מחלות רקע ועוד. רבים מהם אומרים שחייהם נהרסו כליל. מה שהיה לא יהיה עוד. המכנה המשותף היחיד: התרחשות האירוע הבריאותי שעות או ימים ספורים לאחר הזרקת החיסון.

גם אצל שולמית לוי קינן זה קרה ימים אחדים אחרי החיסון הראשון. לוי קינן, אחות במקצועה, בת 65, נהגה בכביש שבו היא נוסעת בו יום יום. באמצע הדרך, חשה הבזק בעין ימין וכאב חד בראש באזור העין. מיד אחר כך, נעתקה נשימתה ולפתע היא לא הבינה איפה היא נמצאת. לא זכרה מהיכן נסעה ולאן מועדות פניה. היא עצרה את הרכב בצד הדרך. “ניסיתי לדעת היכן אני? איך הגעתי הנה? ואני רואה רק שדות ולא מצליחה לשחזר. אני לוקחת את הטלפון ומחליטה לחייג לבת שלי, או לחותן שלי, ואני לא מצליחה לחייג, אני לא זוכרת איך קוראים לו, אני לא זוכרת את המספר שלה, אני לא מצליחה להיזכר בכלל איך מחייגים…”. בדרך לא דרך הגיעה חזרה הביתה. למחרת, היא הלכה לרופא ששלל כל קשר לחיסון ומשום מה גם את האפשרות שמדובר אולי באירוע מוחי חולף. בבדיקת ראיה התברר שהראיה בעין ימין נפגעה. היא נזקקה למשקפיים חדשים. חודש וחצי לאחר החיסון השני, הופיעו בפיה כיבים (פצעים עמוקים) בחניכיים. היא חוותה שבעה חודשים של סבל, והפגיעה הביאה לכך שכל השתלים שהיו לה בפה נשרו.

“ברגע שאתה מקבל חיסון, זה מחליש את המערכת החיסונית והגוף חשוף לכל וירוס. עלה לי החום, הזמנתי מד”א, שכמובן בדקו אם יש לי קורונה, ואמרו לי ‘אין לך מה להילחץ, זו תופעה רגילה וידועה, תנוחי וזה יעבור לך’. וכך עשרה ימים, כשאני בקושי יכולה לקום מהמיטה”

לוי קינן היא אחות סיעודית בחברה גדולה, ומתגוררת בקיבוץ דורות שבדרום. את השנה הראשונה של הקורונה העבירה בטיפול בחולי קורונה סיעודיים בביתם, חלקם חולים קשה. “לא הייתי בבידוד יום אחד”, היא אומרת. על אף המגע היום–יומי, לא נדבקה בקורונה. כשהחל מבצע החיסונים, היא ניסתה להימנע מכך, אך משרד הבריאות והעבודה שלה לא הותירו לה ברירה. “ידעתי שאם מפטרים אותי או מוציאים אותי לחל”ת ללא שכר, בגילי, מי יקבל אותי”? היא אומרת. היא עבדה 30 שנים במחלקת ילדים בבית חולים, כשחלקם חלו בווירוסים קשים. היא יודעת היטב איך הדברים עובדים. “פה, בקורונה, הכל היה מאוד תמוה”, היא אומרת. לדבריה, די מהר הבינה שלא באמת מדובר “במגפת קץ האנושות”. כשניסתה לברר מה זה בעצם חולה א–סימפטומטי, ותיחקרה רופאים, לא קיבלה מהם תשובות. לגלגו עליה ועל עצם השאלה. “הבנתי שאנשים – כולל רופאים – מפוחדים, אז עזבתי את זה”.

א.ד. רופאה בת 36 המתגוררת במרכז הארץ ואשר שמה שמור במערכת, לא יכלה אף היא לעבוד בשום עבודה רפואית ללא קבלת חיסון נגד קורונה. במרץ 2021 היא קיבלה את המנה הראשונה. “24 שעות לאחר החיסון התחילו לי כאבים בצד שמאל של החזה, וזה הקרין לי לשכמות וליד שמאל. היה לי דופק בלתי סביר, הפריפריה שלי נהייתה כחולה, ואחרי כמה דקות היא הפכה אדומה וכל הגוף שרף לי. באותו רגע ראיתי את המוות מול העיניים. פשוט ככה”, היא משחזרת. “ברגע שאתה מקבל חיסון, זה מחליש את המערכת החיסונית והגוף חשוף לכל וירוס. עלה לי החום, הזמנתי מד”א, שכמובן בדקו אם יש לי קורונה, ואמרו לי ‘אין לך מה להילחץ, זו תופעה רגילה וידועה, תנוחי וזה יעבור לך’. וכך עשרה ימים, כשאני בקושי יכולה לקום מהמיטה”.

לא היה לה ספק שזו תופעת לוואי קשה של החיסון. “זה קרה בתוך 24 שעות ולא יכול היה להיות משהו אחר. ידעתי שזה עלול להצביע על התקף לב, או דלקת קרום הלב. בחיים לא חוויתי דבר כזה. באותו זמן הייתי על אנטיביוטיקה בשל דלקת בשן, ולכן אמרתי לעצמי שגם אם אלך לבית חולים הם יגידו לי שאני סתם בלחץ, כבר הבנתי לאן נושבת הרוח”. בהיותה אדם אחראי, היא החליטה לדווח על מה שחוותה גם לחברת פייזר. הם החזירו לה שאלון שלא היה קשור כלל לתופעות שעליהן דיווחה. “היו בו שאלות על תופעות אנפילקטיות של אלרגיות קיצוניות, חום, או אם חליתי בקורונה. שלחתי להם תשובה: – למה אתם שולחים לי את השאלון הזה? ומאז לא שמעתי מהם יותר”.

“הדרך היחידה לדבר עם רופאים – בחו”ל או בארץ, היתה להגיד את מילת הקסמים ‘לונג קוביד’. מילה השמורה במערכת גם לבעיות שנבעו ממחלת הקורונה וגם לכאלה שקיבלו את החיסון. כולם יחד באותה חבילה. מטפלים בהם באותו אופן. למה? כי ככה זה מאפשר להם להמשיך לגלגל את המיליונים, אבל בלי להאשים את החיסון”

חלפו 10 ימים, מצבה לא השתפר. להפך, היא היתה הרבה יותר חלשה, ולא הצליחה להבין מה עובר עליה. “מבן אדם סופר–פעיל פתאום נהייתי למישהי חלשה ועם עייפות קיצונית”. היא הלכה לעשות בדיקות דם. “חשכו עיניי. כל הפרמטרים מתחת למינימום. חטפתי אנמיה חריפה, זאת אומרת שהגעתי למדדים שאין לי ברזל בגוף, כל המאגרים שלי מרוקנים, והייתי כפסע מקבלת עירוי דם. התקשר אלי הרופא שלי ואמר לי להגיע מיד לבית חולים. אמרתי לו – ‘רגע, רגע, קודם צריך לבנות תוכנית, אני לא מוכנה לקבל שום מנות דם’. במקום זה נתנו לי שתי מנות של עירוי ברזל מרוכז שהיה אמור להעלות את הערכים לתחומים נורמליים. אבל העירוי לא עזר. למרות שקיבלתי את עירוי הברזל, לא היה שינוי. נמשכו הסחרחורות, החולשות, חוסר כוח, ונוספו נשירת שיער, ודפיקות לב מואצות”. הרופא איבחן לה אנמיה חריפה עם תת ספיגה, אבל זה לא היה חד משמעי. “אחרי כמה חודשים היא חזרה על בדיקות הדם, והערכים עדיין היו במינימום, למרות שהעירוי הברזל אמור היה לשמור אותה ביציבות שנה וחצי או יותר. חרף ניסיונותיה הרבים, לא הצליחה לקבל עד כה הסבר מתקבל על הדעת למה שקרה לה.

גם איש ההיי–טק יחיאל כהן פנה להרבה מעבדות בחו”ל, בניסיון להבין מה קרה לו. “נסעתי שלוש פעמים לגרמניה, כל פעם לתקופה של כמה שבועות, לברלין ולפרנקפורט. נסעתי לספרד אל ה–מומחה”. כל נסיעה עלתה לו עשרות אלפי שקלים. הוא נתקל בחומה בצורה של הכחשה והשתקה. “הדרך היחידה לדבר עם רופאים – בחו”ל או בארץ, היתה להגיד את מילת הקסמים ‘לונג קוביד’. מילה השמורה במערכת גם לבעיות שנבעו ממחלת הקורונה וגם לכאלה שקיבלו את החיסון. כולם יחד באותה חבילה. מטפלים בהם באותו אופן. למה? כי ככה זה מאפשר להם להמשיך לגלגל את המיליונים, אבל בלי להאשים את החיסון”. בכל זאת, הוא אומר, היו כמה יוצאי דופן. “רופאה בפרנקפורט אמרה לי שבכל יום מתוך 9 פציינטים, היא רואה 4 פציינטים חדשים שהטינטון פרץ אצלם לאחר החיסון. גם רופאים מומחים אחרים בחו”ל שפגשתי הודו שהם רואים עליה בטינטון לאחר החיסון”.

אמרתי לילדים שלי, גם אם אני צריכה למות, אני רוצה למות בכבוד, ולא עם מכונות הנשמה שאחריה אולי אהיה זומבי לכל החיים. אני בן אדם בריא, אני לא חולה. אין סיבה להנשים אותי סתם. זה רק מוכיח שאני כן חזקה ושהחיסון היה מיותר. גמרו לי את החיים עם החיסון הזה, מספיק”

כהן חווה על בשרו את עוצמת הכעס וההדיפה של הציבור הרחב את כל מי שהעז להעלות שאלות בנושא. “חבר הכי טוב שלי מתקופת האוניברסיטה, שלא ידע על מצבי, אמר לי לפני שנה: ‘אם הייתי יכול הייתי עומד בכיכר העיר ומוציא להורג את כל מתנגדי החיסונים, כשאני זה שלוחץ על ההדק’. ככה הוא כתב לי בוואטסאפ. ניתקנו את הקשר. בשבוע שעבר, הוא בא להתנצל כי שמע מה קרה לי והבין שעוד הרבה נפגעו”. כהן, כאמור, מעולם לא חלה בקורונה, כמו שאר המרואיינים בכתבה. מובן מאליו ש”לונג קוביד” לא יכול להוות בשום צורה הסבר למה שקרה לו ולאחרים.

בערב יום כיפור האחרון, תקף לפתע את האחות שולמית לוי קינן שיעול חריף ותחושה של סכינים בגרון מלווה בקשיי נשימה והרגשה של חנק. היא הובהלה באמבולנס לבית החולים, תוך שנותנים לה חמצן. כשהיא מוגדרת בסכנת חיים ונלקחת במהירות למיון, הודיעה לה האחות שאין להיכנס ללא בדיקת קורונה – על אף שלוי קינן הגיעה לא נושמת. היא סירבה לבדיקה ובעזרת רופא שהכירה נכנסה ישירות לטיפול נמרץ שם חיברו אותה לחמצן. בבדיקת סי.טי. נמצא כי אכן קיים גוש חוסם מסכן חיים בגרון, וכי הזיהום התפשט עד לכליות, עם סוג של קריסת מערכות. שני רופאים ביקשו להחתים אותה על טפסים משום שהיה בכוונתם להרדים אותה, לחבר אותה למכונת הנשמה. “אמרתי אין מצב שאני חותמת ואין מצב שמישהו מנשים אותי, והתחילו ויכוחים, ואני כבר הייתי ‘הסרבנית’ והבנתי שאני מעצבנת אותם. אבל אין מה לעשות, זה לא עניין אותי, אף אחד לא מרדים אותי. ואז הרופא אומר לי: ‘ואם את לא תנשמי?’ אמרתי, ‘אם אני לא אנשום אז תעבדו קשה יותר’. לא עשיתם אף פעם הנשמה בזמן אמת? תעשו רק בזמן אמת!”. פרץ ויכוח גם עם הילדים שלה, כי הרופאים אמרו להם שאמם הולכת למות ושהיא לא תעבור את הלילה. “ועברתי את הלילה, והנה אני מדברת איתך. אמרתי לילדים שלי, גם אם אני צריכה למות, אני רוצה למות בכבוד, ולא עם מכונות הנשמה שאחריה אולי אהיה זומבי לכל החיים. אני בן אדם בריא, אני לא חולה. אין סיבה להנשים אותי סתם. זה רק מוכיח שאני כן חזקה ושהחיסון היה מיותר. גמרו לי את החיים עם החיסון הזה, מספיק”.

הם לא אהבו אותה במחלקה, היא אומרת. הזכירו לה שלא היא זו שמנהלת את הטיפול, אלא הם. ואילו היא הזכירה להם שהיא מנהלת את הטיפול בגוף שלה. “רופא אחד צרח עליי שאני לא מנהלת פה שום דבר, וש’מספיק עשית פה בלגן’. בגלל שהם ידעו שאני אחות, זה עוד יותר הכעיס אותם. ‘מה את מתנגדת? מי בכלל שואל אותך?'”.

כשחזרה הביתה, פגשה שלושה רופאים מומחים ושאלה את כולם, האם יכול להיות שקריסת המערכות שהיתה לה קשורה לחיסון? לדבריה, שני רופאים אמרו שייתכן. רופא אחר אליו פנתה שלושה שבועות מאוחר יותר נדהם כשראה אותה. ‘הייתי בטוח שאני אראה רוח רפאים. אני לא מאמין שזו את’, אמר לה, לאחר שקרא את המסמכים הרפואיים שתיעדו את מה שעברה. עד היום (בשל ההתנגדות העזה לשייך את האירועים לחיסון) לאף אחד אין ולא היה הסבר מתקבל על הדעת מה בעצם קרה לה. תעלומה. איש אינו יודע מה הסיבה.

איש לא הקשיב לה, איש לא התעניין. הפחד האפיל על הכל. “לא היה לי הסבר איך יתכן שרופא לא מתעניין, לא קורא מאמרים, לא פותח את העיניים? איך לא מסבירים למטופלים לגבי תופעות הלוואי שעשויות להיות? באמת שלא הבנתי את הדבר הזה. שתיקה רועמת”

“אני בן 50 עוד מעט”, אומר לי בעצב יחיאל כהן. “תמיד הייתי אדם חיובי, והמצב שלי דווקא ‘מדליק’ אותי על החיים. לפעמים אני אומר – יש מצב שזה לוקח אותי מפה? אם כן, בוא ננגוס כמה שאפשר, נחבק את הילדה, ניתן לה זמן איתי, אצא מוקדם מהעבודה. אני קצת נפרד מהעולם… ובחלק אחר ממני יש איזושהי תחושת אבל, על מה שהיה קיים ולא יהיה יותר”.

אחרי הטראומה שחוותה א.ד. הרופאה הצעירה, היא עברה גם קמפיין אדיר של לחצים שתמשיך להתחסן. “הפעילו עלי לחץ לקבל חיסון נוסף, אמרתי להם – אם אני אלך לקבל עוד מנה, אני לא אצא מזה בחיים. לסביבה שלי אמרתי – אתם רוצים, תתחסנו, אני לא. זה היה קשה. כשמישהו ער ומודע לדברים האלה, ואנשים קרובים אומרים לך זה רק בדמיון שלך, זה קשה. העדפתי כמה שפחות להעלות את הנושא הזה כי ראיתי שאין עם מי לדבר”. היא אומרת שהקולגות שלה שראו בדיוק מה היא עברה, כולם שתקו. איש לא הקשיב לה, איש לא התעניין. הפחד האפיל על הכל. “לא היה לי הסבר איך יתכן שרופא לא מתעניין, לא קורא מאמרים, לא פותח את העיניים? איך לא מסבירים למטופלים לגבי תופעות הלוואי שעשויות להיות? באמת שלא הבנתי את הדבר הזה. שתיקה רועמת”.

. “אם מישהו פוצה את הפה, אז או שמעמידים אותו לדין, או שמפרסמים שהוא מפיץ פייק ניוז. נכון לעכשיו משרד הבריאות לא ביטל את ההנחיה שחובה להציג תעודה על קבלת שלושה חיסונים. היום, אם אני רוצה לחזור לעבוד כרופאה מן המניין עם קהל, אני חייבת להציג להם תעודה שקיבלתי שלוש מנות או בדיקה כל 72 שעות. כן, זה עדיין תקף”

היא נפלטה ממקום עבודתה. בצר לה, ניהלה שיחה עם רופאה אחרת שלמדה איתה יחד בקורס ההכנה לבחינת הרישוי ברפואה. הרופאה השניה מיד אמרה שהיא לא ידעה על שום תופעות לוואי. “שאלתי אותה: ‘לא נתנו לכם שום הנחיה? הדרכה? ככה המלצת למטופלים שלך לעשות חיסון – בלי לקרוא את העלון לרופא, משהו, שיהיה לך בסיס’? היא ענתה לי – לא!’. שאלתי אותה – ומה את עושה אם מישהו חוזר אליך עם תופעות לוואי?’ היא פשוט ניתקה את הקשר והשיחה, וחסמה אותי בכל דרך אפשרית”. היא לא כועסת עליה, היא מבינה ללבה. “אני רואה איך הם רודפים אחרי הרופאים, זה מעלה חשש גדול”, היא אומרת. “אם מישהו פוצה את הפה, אז או שמעמידים אותו לדין, או שמפרסמים שהוא מפיץ פייק ניוז. נכון לעכשיו משרד הבריאות לא ביטל את ההנחיה שחובה להציג תעודה על קבלת שלושה חיסונים. היום, אם אני רוצה לחזור לעבוד כרופאה מן המניין עם קהל, אני חייבת להציג להם תעודה שקיבלתי שלוש מנות או בדיקה כל 72 שעות. כן, זה עדיין תקף”.

עלי אבו לטיף נהיה נכה כתוצאה מהחיסון. הוא רותק לכסא גלגלים. “לא יכולתי לקום. אם אני קם, אני נופל. אני סובל מכאבי תופת, סחרחורות רוב הזמן, טנטונים באוזניים. בהתחלה הייתי יושב ליד המשקולות שלי ובוכה הרבה. היה לי קשה לעזוב את האימונים. לפעמים אני קם בלילה בבהלה מחפש את היד שלי, ולא מוצא את יד שמאל שלי. לפעמים אני בועט עם רגל ימין ברגל שמאל, רק בשביל לוודא שהיא קיימת”.

בבדיקת MRI שעבר נמצא חומר לבן, מעין נקודות לבנות במוח. הוא שאל את הרופאים מה זה יכול להיות ולא קיבל תשובה ברורה. “תמיד נתנו לי הסברים עמומים ולא מובנים. אמרו לי – אנחנו בודקים, אנחנו לא בטוחים – כל מיני תירוצים”.

כשניסה לדבר עם הרופאים על החיסון ולשתף אותם בתחושתו שהכל קרה לו ממנו, לדבריו, הם תמיד דילגו, תמיד שינו נושא, דיברו על משהו אחר. הם היו מפוחדים. חוץ מרופא אחד. “כשעוד הייתי במחלקה, לאחר ביקור רופאים, נשאר רופא צעיר בחדר איתי ודיברנו על החיסון. ‘אמרתי לו, תקשיב, הם לא רוצים להודות בזה, מתעלמים.’ והוא אמר לי: ‘תשמע, אני אגיד לך דבר אחד ואני לא אחזור עליו, ואם תשאל אותי עוד פעם אני אגיד לך שאני לא אמרתי דבר כזה. האירוע המוחי שלך הוא בליינד מהחיסון. אבל אם תשאל אותי עוד פעם אני אגיד לך שלא, אני אכחיש. כי הרישיון שלי עומד בסכנה. אני למדתי 10 שנים ואני אפסיד את הרישיון שלי בגלל מילה, רק על זה שאני מודה בדבר הזה. ואין אף רופא בישראל שמעז להודות או להצהיר שהחיסונים גורמים לאירוע מוחי'”.

רופא המשפחה שלו אמר לו: “אתה עוד ילד בשביל אירוע מוחי. 42 זה ילד. רופא המטולוג אמר לו גם: “אתה עוד צעיר לאירוע מוחי. עכשיו אין סיכוי בגיל 42 לאדם בריא לקבל אירוע מוחי. אין סיכוי. אולי לאלכוהוליסט או למעשן כבד, אבל לפי הקריטריונים שלי – לא!”. בהמשך הוא חווה שני אירועים מוחיים נוספים – שלישי ורביעי. ושוב חזרה אותה סצנה טלטלת: “שוב לשכב בטיפול נמרץ ולראות שאני הצעיר היחיד, כולם זקנים עם רגל אחת בעולם הבא, אני ‘הילד’ היחיד במחלקה. זה מלחיץ. זה נותן לך לחשוב שאתה גם עוד מעט שמה, בפנים. עוד מעט בקבר. עכשיו אני מפחד מכל דבר. אני מפחד להתעצבן, אני מפחד לצחוק יותר מדי. התחלתי להתרגל לחיות בכלא בתוך הבית”.

עד כאן העדויות מפי נפגעי החיסונים. זהו, כאמור, קומץ מקרי מתוך אלפי נשים וגברים בארץ שנפגעו מההזרקה, שמשרד הבריאות כלל לא מכיר בקיומם כנפגעים, שהחברה בכללותה מתייחסת אליהם כאל מספרי סיפורים מופרכים. אין להם ולו כתובת אחת שבה הם יכולים לתבוע את עלבונם ואף לדרוש שייעשה עמם צדק. הם נותרים בבדידות איומה.

הנתונים המספריים והסטטיסטיים, כאמור, ממשיכים להיות מוסתרים וממוסכים ככל שניתן. אבל כשמרימים את המסך, ובודקים את התמותה העודפת בישראל, כלומר תמותה שאינה צפויה ועולה על גידול האוכלוסייה או הזדקנותה הטבעית, מגלים שהיא היתה נמוכה בשנת הקורונה 2020 משמעותית לעומת שנות החיסונים – 2021 ועוד יותר מ–2022 (בנירמול ל–100,000 נפש). בשנת הקורונה 2020 טרם החיסונים, התמותה בישראל היתה כ–535 ל–100,000 נפש (בדומה ל–2015). בשנות החיסונים 2021 ו–2022 התמותה בישראל היתה כמעט 550 ל–100,000 נפש. או 48,797, 50,754 ו–51,606 פטירות לכל הגילים (לא מנורמל) בהתאמה. גם אם השינוי נראה לעתים באחוזים בודדים או כ–מעט מקרים ל-100,000, הוא מסתיר מאחוריו אלפי מקרי תמותה עודפת, ומבחינה סטטיסטית–דמוגרפית הדבר מחייב הסבר או סיבה. זוהי עוד נקודה הדורשת חקירה יסודית. אבל כל עוד משרד הבריאות מסרב לחשוף את הנתונים המלאים בפילוח של מחוסנים ולא מחוסנים ולפי קבוצות גיל, פשוט לא ניתן לאמת או לשלול את ההנחה שהחיסונים הם אחת הסיבות או הסיבה העיקרית לגידול העצום בתמותה העודפת. ולמה הם מקפידים שלא לפרסם את המידע זה? ההסתרה מעלה חשד כי למשרד הבריאות יש הרבה מה להסתיר.

חיסונים, שלא כמו תרופות, לא אמורים לגרום נזק. בנטילת תרופות בעת מחלה, התועלת של התרופה (על תופעות הלוואי שלה) אמורה לעלות על נזקיה (שלעולם יהיו קיימים). לא יתכן ואסור שחיסון שניתן כטיפול מונע לאוכלוסייה בריאה, יגרור פגיעה כה נרחבת כפי שעולה מהעדויות בכתבה זו. וההתעלמות הממסדית הגורפת לתלונות הללו לאורך שלוש שנים היא לא סתם מחדל, אלא פשע חמור וחסר תקדים.