שוטףפלוס ספרים – ינואר

לפעוטות ולילדי גן

ילדים הם כמו ספוג

לא מזמן גיליתי תגלית: הוצאה בשם המשונה סשת, ציפור נדירה בעולם המו”לות לילדים, ששמה לה למטרה לבחור בפינצטה בררנית ספרי איכות מהעולם לגיל הרך – ולתרגם אותם לעברית וגם לערבית(!!), למען חוויית קריאה משותפת של ילדי ישראל משני העמים וממדינות ערב. אני מכירה כמעט את כל הקטלוג של ההוצאה, כל ספר פנינה (ובטח עוד אכתוב עליהם), אבל “מה זה ילד” הוא אולי המרשים מכולם.

תארו לכם ספר שמתחיל ככה: “יֶלֶד הוּא בֶּן-אֱנוֹשׁ קָטָן./ הוּא קָטָן רַק לִזְמַן קָצָר, אַחַר כָּךְ הוּא גָּדֵל./ הוּא גָּדֵל אֲפִלּוּ מִבְּלִי שֶׁיַּבְחִין בְּכָךְ,/ לְאַט לְאַט, בְּשֶׁקֶט. גּוּפוֹ מִתְאָרֵךְ./ יֶלֶד קָטָן אֵינוֹ נִשְׁאָר כָּזֶה לְתָמִיד./ יוֹם אֶחָד הוּא מִשְׁתַּנֶּה”. נכון מתחשק מיד להמשיך לקרוא הלאה, לא חשוב בני כמה אתם, קל וחומר אם אתם ילדים? ועוד כשהעמוד ממול מציג תקריב מאויר נפלא של ילד שמודדים לו את הגובה? אז הנה בשׂוֹרה: יש ספר כזה, ומכל הספרים הוא הכי אהוב כעת על אפרוח הבית.

כמעט כל כפולה מתארת מה זה ילדים, ומה הם חושבים, ומה הם צריכים, ולמה הם בוכים – לצד איור ענקי של פני ילדים, מלאי רגש – למשל, “הַיְּלָדִים הֵם כְּמוֹ סְפוֹגִים. הֵם סוֹפְגִים לְתוֹכָם אֶת הַכֹּל: אֶת הָעַצְבָּנוּת, אֶת הָרַעֲיוֹנוֹת הָרָעִים, אֶת הַפְּחָדִים שֶׁל הָאֲחֵרִים. נִרְאֶה כְּאִלּוּ הֵם שׁוֹכְחִים, אֲבָל אָז הַדְּבָרִים שָׁבִים וּמְצִיצִים מִתּוֹךְ הַיַּלְקוּט אוֹ מִתַּחַת לַסָּדִין, אוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם קוֹרְאִים בְּסֵפֶר”. ומדי פעם יש כפולה שמתארת מה זה מבוגרים לעומת ילדים, ואת מרגישה שבעצם הספר הזה נועד לנו, המבוגרים, באותה מידה לפחות, אם לא יותר, כדי שנבין מה זה ילד (כפולה מאוירת גאונית אחת גרמה לי לדמוע) – וגם לילדים שמקשיבים לך כעת ומבינים, אולי לא הכל עד הסוף, אבל כל מה שצריך כרגע. ואת יושבת עם בן הארבע שמקשיב רוב קשב ומתבונן באיורים בעיניים קרועות לרווחה, ואת נותנת לו מספיק זמן לשקוע בכל איור וגם מַקריאה הכל לאט ובשקט. וכשאתם גומרים לקרוא ערימה של ספרים ואת שואלת אותו איזה ספר היה הכי יפה, הוא מצביע על הספר הזה ללא היסוס. ואז מבקש לקרוא אותו שוב.

לַמופלאוּת של הספר תורם כמובן התרגום הנהדר של אלון אלטרס, שבחר פה ושם מלים גבוהות (בנאמנות למקור האיטלקי, מן הסתם), אבל הילדון מעולם לא עצר אותי כדי לשאול על שום מלה, ואני מאמינה שבדיוק ככה לומדים שפה ומעשירים אוצר מלים, ובקריאה חוזרת תמיד אפשר להתעכב ולהציע פירוש למלה קשה.

ועוד מלה על ההוצאה המשובחת הזאת, שספריה נועדו אמנם לקטנים אבל בעצם הם יפים לכל גיל, ומושלמים כמתנה לכל מי שאתם אוהבים, כי הם מרהיבי עין ומוקפדים ובעלי תוכן על-גילי ועל-זמני, וכולם מעוררי התפעלות. וכמו שכתוב באתר שלהם, “ההוצאה שלנו שמה לה למטרה לעודד ככל האפשר שיחה בין הורים לילדים, כי לעניות דעתנו, זו הדרך הטובה ביותר לסייע בהתפתחותם האופטימלית”. הלוואי שידעתי איך להגיע לעוד גורמים בתקשורת שיפיצו את דבר ההוצאה הזאת ברחבי הארץ כולה, כדי שספריה יגיעו לכמה שיותר ילדים, יהודים וערבים, שאולי בעתיד ייפגשו ויגלו שיש להם ספרי ילדות משותפים שאהבו מאוד (40 עמ’, לבני ארבע ומעלה-מעלה, כעת בהנחה באתר ההוצאה, טל’ 054-5703006).

> מה זה ילד/ בֵּיאַטְריצֶ’ה אָלַמַניָה

האריה שבפנים

ספר מעולה לפעוטות דומה לשירה טובה: כמוה, הוא מבקש למסור מקסימום תוכן במינימום מלים, שבעזרתן הוא מצליח לעורר רגש בלבבות – גם של הפעוטות המקשיבים וגם של המבוגרים המקריאים – וזה בעצם נס קטן. וזה בדיוק מה שקורה בספר הזה: הוא מספר על נס קטן שקורה לילדה קטנה, והוא בעצמו נס קטן, כי הוא מאוד מרגש.

אנה לא אהבה ללכת לגן. המון פעמים היה לה לא נעים שם, כי הציקו לה. אבל יום אחד, בדרך לגן, היא פגשה אריה, שאמר לה שגם היא בעצמה אריה, ואף אחד לא יכול להציק לאריות. וכשאנה אמרה שהיא לא אריה, האריה הסביר לה: “את כן, את פשוט עוד לא יודעת את זה” – משפט שכל ילד יכול להבין. אז אנה מנסה ללמוד להיות אריה, ולפעמים העניינים קצת יוצאים משליטה, עד שהגננות אפילו קוראות לאמא של אנה שתבוא לקחת אותה הביתה. אחר כך אנה די מתלבטת אם באמת טוב לה להיות אריה ואולי לא, והספר מלווה אותה בהתלבטות בצורה הכי פשוטה וברורה וישירה שיש, כזאת שכל פעוט יכול להבין, ואז הוא מראה לנו איך – ללא מאמץ, ללא התכוונות, רק מתוך התחברות של אנה לעצמה, למי שהיא, בתהליך הדרגתי יפהפה – הבעיה מתפוגגת ונעלמת. יא אללה איזה ספר נהדר (48 עמ’, לבני 3-5, ערכה: יעל גובר, הוצ’ כנרת).

> אריה ושמו אנה/ מאיה שלייפר

לנוער

שלג שחור לגמרי

אזהרת טריגר: זהו ספר רגיש, סוחף ומטלטל על התמודדות של שתי אחיות קטינות עם התעללות מינית. יש הורים שמעדיפים למנוע מילדיהם המתבגרים ספרים על בנים ובנות שעברו טראומות, אבל אי אפשר וגם לא רצוי לעצום עין בפני סיפורים כאלה, כי הם מתרחשים סביבנו בכל מקום; אמנם פחות מבעבר, כי בעידן התקשורת המיידית קשה יותר להסתיר סודות, אבל ככל שהמודעות לנושא תגדל, כך זה יקרה פחות, או לפחות יתגלה מהר יותר. כי לרבים מהקורבנות נדמה שהם היחידים בעולם שזה קרה להם, אבל כמו שהפסיכולוגית בספר אומרת לגיבורה המספרת, דלה, זה הרבה יותר נפוץ מכפי שהיא חושבת, ושרוב הסיכויים שגם בכיתתה שלה יש בנות שעברו התעללות כזאת. ועם זאת, חשוב לציין כי הספר כמעט שלא נוגע בפגיעה עצמה (ואם כן אז בעדינות מופלגת, בלי שמץ של תיאורים מפורשים), אלא מספר בחוכמה רבה על אפשרות הריפוי.

היא רק בת עשר, דלה, והיא מתארת את חייה ומחשבותיה ורגשותיה בכנות נפלאה – ורק מקפידה לכתוב “שלג” במקום מלים קשות וגסות שבא לה להגיד לפעמים, ואפשר להבין אותה (“אני לא נותנת לאף אחד לזרוק עלי ‘שלג'” או “בעטתי בו ישר ב’שלג'”, ויש המון-המון שלג בספר הזה) – ואף פעם לא היה לה בית אמיתי עם הורים חמים ומגוננים, ואחותה הגדולה היא המשענת היחידה שהיא מכירה, ולוקח לה זמן להבין מי נגד מי ומה בדיוק קרה לאחותה ומתי ובמשך כמה זמן, אבל כשהיא מבינה, היא הופכת את עצמה באומץ מעורר התפעלות ליצור הנערץ עליה בעולם – לזאבה. והספר אפילו לא מתעכב על הדרך שבה זה קורה, אנחנו פשוט מאמינים לגיבורת הספר ורואים איך היא הופכת לגיבורה אמיתית, ויודעים שמעכשיו החיים שלה ושל אחותה עומדים להשתנות.

מדהים לגלות שאותה סופרת כתבה את “המלחמה שהצילה את חיי” (ואת המשכו שלא קראתי) – ספר מרגש ועטור פרסים על ילדה עם רגל מעוותת שעברה התעללות מסוג אחר בידי אמא שלה, והודות להפגזות על לונדון הגיעה עם אחיה הקטן (ועם עוד המון ילדים שנשלחו מהבירה באוטובוסים) לכפר, שבו השתכנו בביתה של אשה ערירית וקשוחה שמתגלה כאדם נפלא, וכך למעשה ניצלו חייה. שני הספרים נקראים כיומן אישי אמיתי, ואכן, בסוף הספר הזה מספרת ברובייקר-ברדלי שגם היא עצמה עברה תקיפה מינית בילדותה, ומסבירה לקוראות ולקוראים בדיוק מה לעשות אם הם עצמם עברו מקרה דומה או אם נתקלו באחרים שעברו חוויה כזאת, ולכן בעיניי זהו ספר חובה למתבגרים ולמתבגרות. תרגמה מצוין מאנגלית: עידית שורר (245 עמ’, ערכה: נעמי בן-גור, הוצ’ הקיבוץ המאוחד).

> מלים לוחמות/ קימברלי ברובייקר-ברדלי

למבוגרות

מה הייתי עושה במקומה

איך לתאר את חוויית הקריאה בספר הזה בלי אף ספוילר? אולי כאילו הפקידו בידייך אוצר סודי, ואת גם מתפעמת מהאמון הנדיר שזכית לו וגם מרגישה שתעשי הכל כדי להצדיק אותו. כי אלינור, הגיבורה המספרת, בוטחת בך מספיק כדי לספר לך סוד מימי ילדותה שלא סיפרה אפילו לאמא שלה, ולא לאחותה האהובה ואפילו לא לבעלה הנהדר, שאוהב אותה כל כך שאין ספק שהיה סולח לה תכף ומיד אילו סיפרה לו. סוד שהיה שותף לו רק ילד אחד, שאהב את אלינור ממבט ראשון כשהיה קטן (וצעיר ממנה), שידע כבר אז שלעולם לא יאהב אף אחת אחרת כפי שהוא אוהב אותה, ולא הפסיק גם כשדרכיהם התפצלו, גם לא כעבור שנים רבות מאוד.

ולכן אולי תבינו למה הרגשתי קרועה כשהתברר לי, אחרי שכבר קראתי שני שלישים מהספר, ששכחתי אותו בבית חברים בעיר הגדולה. זה היה כמו להפקיר תכשיט יקר בחוץ בגשם. התגעגעתי אליו וחלמתי עליו וחשבתי עליו בלי סוף. וגם כשהספר חזר אלי הוא העסיק את מחשבותיי בלי הרף – מה הייתי עושה במקומה, במקומו? ועדיין אין לי תשובות. אבל זה ללא ספק אחד הספרים המעולים שקראתי השנה. איזה דמויות נהדרות, איזו אהבה, איזה סיפור.

מה עוד אפשר לומר על הספר בלי לקלקל? שהוא כתוב נפלא, שהוא מתורגם היטב (טל ארצי) וגם כל מיני פרטים על הסופרת, שתוכלו לקרוא בהמון מקומות אחרים, ושהוא בטח יהפוך עד מהרה לסדרה מצוינת, אבל עד אז תעשו לעצמכם טובה, כי הוא כל כך נהדר שהוא משכיח כל מה שקורה מסביב. אני לפחות הצלחתי לצלול לתוכו לאורך 392 עמ’, וזה לא דבר נפוץ בימינו, לא אצלי ולא אצל רוב מי שאני מכירה (הוצ’ תכלת).

> ארמון הנייר/ מירנדה קאולי הלר

עוד לא גמרתי לקרוא

(אבל כבר ברור לי שהוא נהדר)

ספר קטן וצנוע אבל גדול ומהמם, במובן המקורי של המלה. חייו של מוטי פוגל התהפכו ביום שבו אחיו נרצח, ובספר הזה הוא מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי: להימנע מלכתוב על אחיו, מלתאר אותו או את געגועיו אליו, כי המלים עצמן מגבילות, והתבנית הסיפורית מצמצמת, אז הוא פשוט משתף אותנו במחשבותיו מאז המפץ הגדול ההוא, דרך סיפורים על ספרים ועל סופרים שהשפיעו על חייו. אני קוראת אותו טיפין-טיפין, שלא ייגמר. אין לי מלים לתאר כמה הוא מרחיב את הלב ואת הנפש, וגם את השכל. יכולתי לצטט קטע כמעט מכל עמוד, אז הרמתי ידיים ולא אצטט כלום. תקנו לעצמכם מתנה והכי לא תצטערו (160 עמ’, ערך: אסף שור, אפרסמון ספרים)

> לא ממואר/ מוטי פוגל