מקריבים את הילד למוֹלך

פרשת קדושים מזכירה לי ארטישוק. ליתר דיוק, היא החלק האכיל בארטישוק, שכדי להגיע אליו צריך לקטוף את הצמח הקוצני, לחתוך את הקוצים, לבשל את התפרחת, לקלף את העלים החיצוניים שלה, לחתוך את הגבעול ולהסיר את השערות. כך שוכנת פרשת קדושים בתוך ספר ויקרא, חבויה בתוך קוצים של דיני שחיטה וזבחים, מוקפת עלים של טקסי כהונה ארכאיים, ניצבת על גבעול סִיבִי של עונשי סקילה ונידוי ועטופה שערות של כללי מוסר מיני שֶׁנָּס לֵיחָם. ובתוך כל אלה – פרק י”ט, לבב רך של רלוונטיות פשוטה ומזינה המתנקזת לפסוק אחד ונצחי: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא י”ט, יח).

הפרשה נפתחת בהצהרה מבטיחה: דַּבֵּר אֶל־כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם׃ (שם, ב) אך מיד עם ההבטחה מוגש גם החשבון עם רשימת מצוות ארוכה.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית