מקריבים את הילד למוֹלך

פרשת קדושים | הרַבּה דליה שחם 

פרשת קדושים מזכירה לי ארטישוק. ליתר דיוק, היא החלק האכיל בארטישוק, שכדי להגיע אליו צריך לקטוף את הצמח הקוצני, לחתוך את הקוצים, לבשל את התפרחת, לקלף את העלים החיצוניים שלה, לחתוך את הגבעול ולהסיר את השערות. כך שוכנת פרשת קדושים בתוך ספר ויקרא, חבויה בתוך קוצים של דיני שחיטה וזבחים, מוקפת עלים של טקסי כהונה ארכאיים, ניצבת על גבעול סִיבִי של עונשי סקילה ונידוי ועטופה שערות של כללי מוסר מיני שֶׁנָּס לֵיחָם. ובתוך כל אלה – פרק י”ט, לבב רך של רלוונטיות פשוטה ומזינה המתנקזת לפסוק אחד ונצחי: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא י”ט, יח).

הפרשה נפתחת בהצהרה מבטיחה: דַּבֵּר אֶל־כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם׃ (שם, ב) אך מיד עם ההבטחה מוגש גם החשבון עם רשימת מצוות ארוכה. ספר החינוך מונה בפרשת קדושים 38 מצוות אל־תעשה ו-13 מצוות עשה, כמעט עשירית מכלל תרי”ג מצוות התורה. הַקְּדֻשָּׁה, מסביר פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ ז”ל, “איננה תכונה המצויה באדם, וגם איננה מוענקת לו, אלא האדם בכוחותיו־הוא, ובמאמציו המתמידים ובלתי פוסקים מְצֻוֶּה לְרוֹכְשָׁהּ, ואלמלא כן אין באדם קדושה.” 

ומהו אותו אתגר קדושה המונח לפתחנו? בניגוד לפרשות עתירות־מצוות אחרות בתורה, פרשת קדושים מוקדשת רובה ככולה לתשתית המוסרית של היחסים בין בני האדם. 

היא מדגישה את חובתנו כלפי מי שהיו אז ונותרו עד היום החלשים בחברה: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט … לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (שם, ט־י); לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (שם, יד); מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (שם, לב).

היא קוראת לנו לעשות שימוש ראוי בכוח הדיבור האדיר שניתן לנו: לֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ (יא), לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (טז), הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (יז). 

היא מציבה גבולות לשימוש בכוח הכלכלי והפוליטי שלנו: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר (יג); לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (טו); וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ (לג); לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה (לה).

היא מפצירה בנו לעשות שימוש ראוי ברגשותנו: לֹא תִשְׂנָא (יז), לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר (יח), וְאָהַבְתָּ – לא רק את עצמך, לא רק את רעך, גם את הַגֵּר השונה ממך – וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (לד).

מִצְווֹת פרשת קדושים עוטפות את כל תחומי הקיום של האדם, את היחס למשפחה, למכרים ולזרים; את המעשים בגוף, במילים ובשתיקה; את עבודת האדמה, המסחר והפולחן. העקרונות החברתיים שהן פורשות מוכרים היום ככללים אוניברסליים של צדק ומעוגנים באמנות, חוקים ותקנות בישראל וברוב מדינות העולם. תורת המשפט הסוציאל־דמוקרטית עוסקת בעיצוב מערך תמריצים וסנקציות שיגרמו לאנשים לקיים כללים אלו ויגנו על המוחלשים. 

ההגיון המשפטי של התורה עצמה הוא הפוך. כל מערך התמריצים מסתכם בהבטחה כללית אחת (קְדֹשִׁים תִּהְיוּ), ובתזכורות חוזרות ונשנות: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם׃ כאילו אומרת התורה: עצם קיום המצוות הללו הוא הגמול, ועצם הפרתן – העונש. אנחנו יודעים מתי הקדושה מופרת, מתי החלשים מדוכאים, מתי המשפט מושחת. מהותה של חברה מתוקנת היא במודעות של החברים בה לאחריות האישית וההדדית שביניהם, לעצמם ולאדמתם. 

ההיפוך הזה ניכר עוד יותר בחלק השני של הפרשה, פרק כ’ שעוסק ברובו בדיני עריות, באיסורים הדקדקניים על יחסי האישות האסורים. דווקא על המעשים המתרחשים בחדרי חדרים, מוטלות הסנקציות הכבדות, עונשי מוות וכרת, מי בסקילה ומי באש. אולי ככל שהמעשה נפוץ או מפתה יותר, כך גדול יותר הצורך בהרתעה. אולי ההתנהגות המינית שלנו היא המרחב שבו נדרשת ההשתדלות הגדולה ביותר. 

עוד נעסוק בהמשך פרשות התורה בקשר בין מיניות לקדושה. אך בשבוע זה, בין ימי הזיכרון הלאומיים, ובגליון זה המוקדש לילדים, מעניין לראות שהעונש הכבד ביותר בפרשת קדושים שמור למי “אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ” – דינו של אדם זה להיסקל באבנים בידי עם הארץ, ואם אותם עם הארץ אנונימיים לא יעשו זאת, אלהים יתפנה אישית לטפל בסוגיה: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת  כׇּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם׃ (ויקרא כ’, ב־ה). 

ארבעה פסוקים שלמים מוקדשים למעשה שטיבו לא ברור, אך כנראה היה פופולרי מאוד וחביב מספיק על הבריות כדי להצדיק את העיסוק הרב בו. האיסור מופיע גם בפרשת “אחרי מות”: “וּמִזַּרְעֲךָ לֹא־תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ” (ויקרא י”ח, כא) וגם שם הוא מופיע בתוך רצף של איסורי עריות ומשכבים אסורים. 

מהניסוח וההקשר אפשר להסיק כי נתינת או העברת הזרע לאותו מולֶךְ היא מעשה בעל אופי מיני, מעין פולחן של פורקן. אך תמונה אחרת מצטיירת מספר מלכים בו מסופר כי המלך יאשיהו, בבואו להשיב את העם אל עבודת האלהים הנכונה, בין השאר “טִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב, כ”ג, י). תיאורים דומים מביא גם הנביא ירמיהו. 

מטריד לחשוב כמה אנרגיה נדרשת כדי לשכנע אנשים לא להקריב את ילדיהם. מטריד לחשוב כמה פופולרי יכול להיות מנהג שכזה, כדי לשרוד דורות ארוכים למרות האיסור המפורש. אפשר לפתור את הטִרְדָּה הזו כפי שעשו פרשני ימי הביניים, רש”י והרמב”ם, שהסבירו כי לא היה מדובר ממש בקורבן אדם, אלא בטקס שבו מעבירים את הילדים בין שתי מדורות, שמה שהיה מסוכן בו באמת הוא המרת דתם של הילדים. זו גישה שמפנה את האשמה אל הדתות המתחרות ותחבולות השיווק שלהן. אפשר גם להפנות את האצבע אל אותם דורות קדומים ופרימיטיביים שהיו עסוקים בכל מיני “עִנְיְנֵי שְׁטוּתִים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכְּבָר נִתְבַּטְּלוּ מִן הָעוֹלָם”, כדברי רבי נחמן מברסלב. 

אבל חשוב גם שנישאר מוטרדים. חשוב שנכיר בטבע האנושי שמוצא סיפוק בפולחן אַלִּים, ובנטייה של החברה לתת הכרה והוקרה למי שמוליכים וחורכים את ילדיהם בדרך המלך. שנשים לב מה קורה לבנינו ובנותינו כשאנו מעלים אותם על במות למיניהן בשמנו. גם אם אין שם דם ואש, הרי יש גם מיני שְׁטוּתִים אחרים שיכולים לצרוב את עלי הכותרת שלהם לצלק את לבם הרך. שנבחין במינים אחרים של אלילים הדורשים את קורבנותינו, כדברי רבי נחמן: אמנם עַכְשָׁיו נִתְבַּטְּלוּ הַרְבֵּה שְׁטוּתִים, וַעֲדַיִן טָעוּת זֶה וּמְבוּכָה זוֹ שֶׁל מִלְחָמוֹת לֹא נִתְבַּטְּלוּ. … וְכִי יֵשׁ שְׁטוּת יוֹתֵר מִזֶּה לְאַבֵּד וְלַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת בְּחִנָּם?

שתהיה לנו בשנה זו פרשת קדושים תזכורת: הקדושה אינה דבר שמבקש מאיתנו הקרבת בשר ודם, היא אינה מצויה ברגעים של דרמה גדולה והיא אינה מתת אל. היא מתנה שלנו לעצמנו ולילדינו, משימת חיים אישית ומשותפת, של תשומת לב לפרטים הקטנים, לזולת, למעשים הטובים וגם לרעים.