מקריבים את הילד למוֹלך

״הרגע שֶׁאַחֲרֵי” הוא הגיבור של פרשת השבוע. היא נפתחת במלים ” וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי … ” (ויקרא ט’ א), היום השמיני הוא הרגע שאחרי שבעת ימי המילואים. תקופת החניכה של אהרון ובניו הסתיימה, בא הרגע לעבור את הסף אל העשייה עצמה, אל הכהונה. בעברית בת זמננו (לפי אתר האקדמיה ללשון העברית) למילה כהונה יש שתי הגדרות מילוניות שונות. 

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.