פאבל וריצ’ה, כמעט גיבור מחאה עולמי

לפני קרוב ל- 20 שנה, ב-18 בדצמבר 2003, סיים המרכז המוסמך למניעת ובקרת מחלות בצ’כיה את בדיקתו בענין פאבל וריצ’ה, אזרח צ’כי המתגורר בקוטנה הורה, ומצא אותו אשם. העבירה, לפי סעיף 29(1)(ו) לחוק הצ’כי היתה אי ציות לצו להביא את שני ילדיו, אז בני ארבע עשרה ושלוש עשרה, למוסד רפואי כדי לחסן אותם נגד נגיף הפוליו, הפטיטיס B וטטנוס. וריצ’ה נקנס ב-3000 קורונות, ואף חויב לשלם עוד 500 קורונות בגין ההוצאות המשפטיות.

וריצ’ה ערער על ההחלטה במישור המנהלי בפני בתי המשפט ובסופו של דבר בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם. בדרך הוא עבר מערכאה לערכאה, ממשפט למשפט, ההליך היה איטי וארוך מאוד–הוא נמשך משנת 2003 ועד אפריל 2021. טענותיו היו כי התקנות המחייבות מתן חיסונים לילדים מנוגדות לזכויותיו ולחירויותיו היסודיות בכלל, ובפרט לזכות לסרב להתערבות רפואית והזכות להחזיק ולהפגין את אמונותיו הדתיות והפילוסופיות. הוא התנגד למה שהוא תיאר כניסויים חסרי אחריות בבריאות האדם והדגיש את תופעות הלוואי הממשיות והפוטנציאליות של החיסונים שהמדינה ביקשה לתת לילדיו. הוא גרס כי לא נוצר שום סיכון לבריאות הציבור כתוצאה מסירובו לחסנם, בהתחשב בכך שהאירוע האחרון של מחלת הפוליו אובחן בשנת 1960.

בית המשפט העליון האירופי ישב לדון בעניין ב-8 באפריל 2021, ממש בזמן שרוחות הקורונה פיעמו באוויר ואזרחי העולם נקראו לתת כתף לפייזר ושות’. השופטים פסקו עקרונית שכאשר קיימת חובת חיסון לקטינים בחוק, והורה מנסה לחמוק ממנה, לא ניתן לכפות עליו ועל ילדיו את החיסון. הם הזכירו שחייבת להיות בחוק אפשרות של ויתור והחרגה מהעונש בגין אי עמידה בחובת החיסון כאשר הנסיבות מחייבות זאת. חובת ההחרגה לדבריהם היא דרך בסיסית לכיבוד האוטונומיה של הפרט!

אבל. וזהו אבל מאוד גדול, הנסיבות שבהן תוכר החרגה מהחובה בחוק כהחרגה מוצדקת, אינן הנסיבות של המקרה של וריצ’ה. וכל כך למה? משום שהוא אכן נימק את הסירוב לחסן את ילדיו בעמדה מצפונית אבל נזכר לעשות זאת רק בשלב מאוחר מאוד של ההליך המשפטי. בית המשפט העליון האירופי קבע לפיכך שגישתם של בתי המשפט המקומיים היתה סבירה ועלתה בקנה אחד עם פרשנותו שלו לסעיף 9 לאמנה העוסקת בחופש המצפון, וכל זאת משום שוריצ’ה לא הביא בפניהם את נימוקיו בזמן. בשים לב למסקנות שהגיעו אליהן בבתי המשפט המקומיים בעניין שלו ובהתחשב בכך שהמבקש לא פירט או ביסס בשלב מוקדם את תלונתו לפי סעיף 9, סבר בית המשפט כי חוות דעתו הביקורתית (של וריצ’ה) בעניין החיסון שלא נומקה כראוי, לא היה בה די בכדי למנוע הרשעה ולהצדיק את הסירוב.

עובדתית זאת אמת. כאשר וריצ’ה טען בפני בית המשפט הנמוך, כי התנגדותו לחיסון היא בעיקרה בריאותית, הוא לא ציין ולא פירט את משנתו בשאלת היבטים פילוסופיים או דתיים בהליכים המוקדמים. נזכר רק בהמשך. אם היה עושה את זה, היה פועל נכון ולא ניתן היה להרשיע אותו למרות חובת ההתחסנות בחוק, שכן החובה הזו אינה יכולה לגבור על נימוקי מצפון ודת.

וכך פסק בית המשפט העליון האירופי לחוקה: “…רשות ציבורית המחליטה על אכיפת חובת החיסון או על העונש על אי עמידתה חייבת להביא בחשבון את הסיבות החריגות שהעלה הטוען לסירוב לחיסון. אם קיימות נסיבות כאלה המחייבות, באופן עקרוני, לשמר את האוטונומיה של אותו אדם, תוך שמירה על אינטרס ציבורי מנוגד… על הרשות הציבורית, ולאחר מכן על בית המשפט לעניינים מנהליים בהליכים בתביעה מינהלית-משפטית, להביא בחשבון את כל נסיבות המקרה הרלוונטיות בקבלת החלטותיה, ובפרט את דחיפות הנימוקים הנטענים על ידי הנוגע בדבר, חוקתיותם, הרלוונטיות, והסיכון לחברה שעלול להיגרם מהתנהגותו של האדם הנוגע בדבר. העקביות והאמינות של טענותיו של האדם הנוגע בדבר יהיו גם היבט חשוב… במצב בו אדם מסוים אינו מתקשר מלכתחילה עם הרשות הציבורית המוסמכת, ורק מבקש להצדיק את יחסו לגבי חיסון בשלבים מאוחרים יותר של ההליך… האינטרס החוקתי בהגנה על האוטונומיה שלו בדרך כלל לא יתקיים”.

אז מה בעצם מלמדת אותנו הפסיקה המאלפת בעניין וריצ’ה?

הפסיקה האירופאית בבית המשפט לזכויות אדם מנסה למצוא נתיב להלך בו, בין הקושי העצום להתמודד עם החקיקה המקודמת במדינות שונות הדוגלת בכפיית חיסונים בכלל וחיסוני ילדים בפרט, לבין המילים המפורשות אשר נחרטו באמנות לזכויות אדם. לפיכך, הוא לא יוצא בריש גלי נגד החקיקה הכופה. הוא לא מתמודד עם המילים המפורשות בחוקים הללו הקיימים במדינות שונות אלא בוחר להטיל את האחריות על הפרט. הוא מותיר לאזרח נתיב מילוט מזרועו הכופה של החוק במסר פשוט שאומר: דבר ברור. אם אתה מתנגד לכפייה, זוהי זכותך. אבל דבר ברור, נמק את עמדתך בעיתוי הנכון והמדויק, ואז חובה על הרשות להקשיב לך. האם זו הרוח הדמוקרטית שהיינו רוצים לראות ולשמוע? לא. ברור שהיינו מעדיפים לראות דמוקרטיה שמונעת מראש קיומם של חוקים כופים ואלימים הפוגעים בזכויות היסוד של הפרט. אבל זאת לפחות אקרובטיקה משפטית שמקנה לאנושיות חבל הצלה מנחת זרועם הכבדה והדורסנית של השלטונות.