נגמרה החגיגה

עד היום, אחד בספטמבר הוא תמיד יום מסובך עבורי. כמו איזה תכנות שהוטבע בי אי-שם בילדותי, תערובת סמיכה של התרגשות וחרדה. נגמרה החגיגה. אני רואה בפייסבוק אינסוף צילומים של ילדים מסורקים ונרגשים, וכל תמונה כזו מעוררת בי רצון להתפלל למענם. הלוואי שלא ירמסו לך את החיוך הזה, ילד מתוק. הלוואי שתעברי את השנה הזו בלי השפלות ודיכוי, ילדה זוהרת. אני יודע שאני לא הצלחתי, וגם אף אחד מהילדים שסביבי. אני לא חושב שרובם יגדירו את זה ככה. הם אולי אפילו יגידו שאלה היו השנים היפות בחייהם. וזה רק מעציב אותי יותר. כי זה הדבר העיקרי שתלמדו בבית ספר, ילדים יקרים, זאת תוכנית הלימודים הבסיסית: שככה זה. אלה החיים. זה נורמלי לגמרי. תתחילו להתרגל. תלמדו לאהוב את זה, כי זה לא ייגמר לעולם.

עכשיו כו-לם

זה מתחיל מוקדם מדי בחיים, מוקדם מדי בבוקר, עם השעון המעורר (או ההורה שמשמש בתפקיד הזה). אין יותר יקיצה טבעית. לא חשוב מה הגוף שלך אומר. הגוף שלך סתם קשקשן, הוא הפרעה לסדר הטוב. לא חשוב אם אתה מת מעייפות, לא חשוב אם תגררי את העייפות הזו לאורך עשרת החודשים הקרובים. יש משהו יותר חשוב מהגוף שלך, מהאינסטינקטים הכי בסיסיים שלך. הקשיבו ילדודס, זה יהיה במבחן: המשהו הזה נקרא חוק, וחוק הוא כלל להשגת סדר קולקטיבי. כו-לם קמים עכשיו. לא משנה אם קיץ או חורף, אם אפילו השמש בעצמה עדיין ישנה ובחוץ חשוך וקר. רק השעון יודע. לא מעניין אם היית באמצע חלום, לא רלוונטי כמה קשה לקרוע את עצמך עכשיו מהמיטה. מה שחשוב זה שאסור לאחר. אין לך זכות הצבעה פה: כו-לם קמים עכשיו, די להתפנק.

זה לא ייגמר בעוד 12 שנה, זה לא ייגמר באוניברסיטה, זה לא ייגמר כשנהיה מבוגרים. כו-לם קמים מוקדם, כו-לם מזדחלים יחד בפקקים. מפזרים את הילדים למסגרות וממשיכים למסגרת שלנו. ואפילו כבר לא מזדעזעים מביטויים כמו “מפזרים את הילדים”, כאילו שהם חפצים; ולא נחרדים ממילים כמו “מסגרות”, לא מתייחסים לשורש ס.ג.ר. שממנו הן מורכבות. ככה זה. אלה החיים. ס.ג.ר זה נורמלי לגמרי. כשתגדלו תבינו.

וכן, מי שמתרגל באמת חווה את זה יותר בקלות. אני מעולם לא הצלחתי. אולי זה עניין של שעון ביולוגי אישי, אולי יש לי אלרגיה לשורש ס.ג.ר, לא יודע. אבל תמיד סבלתי מהקימה לבית הספר, זו תמיד היתה מלחמה. חלק גדול משנות הילדות שלי זכורות לי דרך מסך מטושטש של עייפות כרונית. הכיף הכי גדול בשבתות ובחגים היה העובדה הפשוטה אבל הכל כך נדירה שאני יכול להתעורר בלי שעון.

אני יודע שזה יכול להישמע כמו שיא הפינוק, ביג דיל. אבל אני מתעקש: אם רוצים לברר (ואולי גם לרפא) מה מקולקל ודפוק במין האנושי, צריך להתבונן בעובדה הפשוטה הזו. אנחנו מין עם הפרעת שינה חמורה ומתמשכת. כל דבר טוב שצומח מחיה מותשת הוא בגדר נס.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

מקגאפין

בתי הספר, בתצורה המקובלת שלהם ברוב העולם, לא נועדו ללמד אותנו חשבון, גאומטריה, גיאוגרפיה או לשון. אני זוכר כל כך מעט ממה שלימדו אותי במהלך 12 שנים, ורוב מה שאני יודע וזוכר בתחומים האלה למדתי מחוץ לבית הספר. לא צריך 12 שנה בשביל ללמד את החומר שמתנקז לבחינות הבגרות. אני יודע את זה בוודאות כי בערך בכיתה ח’ הפסקתי להקשיב בשיעורי מתמטיקה, וכשהתעוררתי בכיתה י”א לא היה לי מושג על מה מדברים בשיעור. נכשלתי בבגרות. ואז – בגלל שהיו לי עדיין שאיפות אקדמיות (“ככה זה, אם תסתפק רק ב-12 שנות לימוד תעבוד כל חייך כפועל פשוט”), הלכתי ללימודי ערב, עם מורה מעולה. 3 חודשים, 14 דקות בדיוק מול בחינת הבגרות, ציון 10. אני יודע את זה גם כי בני הבכור גדל במשך רוב ילדותו בלי “מסגרת”, והוא אחד האנשים החכמים, היצירתיים, ושופעי-הידע שאני מכיר בעולם הזה. במקום ללכת לבית ספר הוא למד. מה הוא למד? מה שעניין אותו. כך הוא למד שלוש שפות שונות, כך הוא הפך למומחה בכיר בזוחלי העולם, כך הוא הפך לצלם שתמונות שלו הופיעו בשער של 7 ימים כשהיה בן 14, כך הוא הפך לשף מחונן בקליפורניה, לגיטריסט משובח, ובעיקר לבנאדם אדיר מכל הבחינות. ואני יודע גם כי יש לי שיחות מפוצצות מוח עם בת ה-16 שלי, ואף אחת מהן לא קשורה למה שהיא למדה בבית הספר.

מה שמכונה “תוכנית הלימודים” הוא לא יותר ממקגאפין. מקגאפין הוא מונח שנטבע על ידי תסריטאי בריטי והתפרסם בזכות הבמאי אלפרד היצ’קוק. המקגאפין הוא חפץ, דמות או אירוע שהכרחי להנעת העלילה, מושך אליו הרבה פוקוס אבל למעשה כשלעצמו הוא חסר חשיבות לחלוטין, הוא רק טריק למשיכת תשומת הלב. “תוכנית הלימודים של משרד החינוך” הוא מקגאפין מספיק כריזמטי כדי שנסכים לשלוח את ילדינו ל”מסגרות”, אבל זו לא המטרה. כי כאמור, את כל התוכנית הזאת אפשר ללמוד בכמה חודשים מרוכזים אם ממש רוצים. המטרה היא להעביר את האנושות דרך מכבש שיהפוך אותנו מיצורים ייחודיים, שוחרי חופש, יצירתיים ומלאי תשוקה לקוביות מרובעות, נוחות לשליטה, מיון, ניצול ושיעבוד.

תוכנית הלימודים, כפי שראינו, מלמדת אותנו קודם כל לעקוף את האינסטיקטים המולדים שלנו, לרמוס את התקשורת עם הגוף ולהרגיל אותנו לתפקד בקצב השעון. אבל היא מלמדת אותנו הרבה יותר מזה. למשל:

מה חשוב ומה לא חשוב

אחד המשפטים שליוו אותי לאורך שנות הילדות וההתבגרות היה “הוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו”. זה מה שההורים המסכנים שלי שמעו בכל סוף/אמצע שנה, זאת היתה הסטיגמה שליוותה אותי תמיד. וכמה ניסו לתקן לי את הקלקול הזה, דרך זיגזגים של תמריצים ועונשים. כי כל כך חבל, לילד דווקא יש פוטנציאל. אם רק היה מקשיב יותר בכיתה במקום להפריע ולנסות להצחיק את כולם, אם רק היה מכין שיעורי בית במקום לשוטט במדבר עם הכלב שלו, אם רק היה קצת יותר ממושמע במקום להתסיס את הילדים האחרים.

אף אחד מהמורים לא אמר להורים שלי איזה יופי אני מגלה ומטפח את הפוטנציאל שלי: איך אני יודע לשפר לכולם את מצב הרוח, להעלות חיוכים על פרצופים טרוטי-שינה, למצוא את הבסיס המבדח בכל דבר; איך אני לומד במדבר עם הכלב המון על חיות, על הטבע, על השכנים הבדואים שלנו, על צמחי מרפא ומאכל, על החיבור שלי עם הפלנטה; ואיך אני מפתח חוש מנהיגות, כמה אמפתיה וסולידריות יש לי עם אחיי ואחיותיי למגזר. כי כל אלה שטויות – אפילו הפרעות – ביחס לציון שבע מינוס בגיאוגרפיה. אפילו ההצטיינות שלי בכתיבה לא עשתה רושם גדול מדי על מחנכיי, כי מה זה כבר ייתן לי בחיים, הרבה יותר חשוב לשלוט בטריגונומטריה, זה פי מיליון יותר שימושי מלדעת להתבטא ולתקשר.

ההיררכיה הזאת של מה יותר חשוב ומה פחות מנוסחת בשנות בית הספר, ונשארת בשלטון לעד. בעולם המבוגר, שיטת הכסף מחליפה את שיטת הציונים, והמשכורות הכי שמנות הן של מי שכן מיצו וממצים את הפוטנציאל ההוא: הייטקיסטים, בנקאים, טייסים, מהנדסים, מנהלים וכן הלאה. מוסכם עלינו תרבותית שהם יותר חשובים, ולכן הם מתוגמלים בהתאם. גם אם הם מפתחים תוכנה לריגול אחרי אזרחים או אלגוריתם שיגרום לנו להתמכר לטיקטוק, גם אם הם משביחים את יכולתם של הבנקים להרוויח מיליארדים בשנים שבהן רוב האוכלוסיה מידרדרת אל קווי עוני, גם אם הם מנהלים חברה לפיתוח נשק. ומי מקבלים את הציונים הכי נמוכים, סליחה, את השכר הכי נמוך? מי שכנראה הכי פחות חשובים: עובדים סוציאליים, מטפלים סיעודיים, אמנים, וכמובן – מורים ומורות.

הפסקת עשר

בדיוק היה צלצול, אז אני רוצה לנצל אותו לצורך הבהרה חשובה: יש בתי ספר שמנסים לפעול אחרת. יש המון מורות ומורים (יש עדיין מורים?) שנותנות את הנשמה, שהכי חשובה להן הרווחה הנפשית של הילדים, שמסורות פי אלף ממני לגידול בני אדם מאושרים ושלמים. הנה סיפור נהדר ששמעתי על בית הספר הדמוקרטי (ברנדיס) בחדרה, שהוא אחד ממוסדות החינוך האלטרנטיבי הכי ותיקים ומוצלחים בארץ ובעולם. אני לא יודע כמה הסיפור מדויק בכל פרטיו, אבל ככה אני שמעתי אותו:

בשנה הראשונה לקיומו של בית הספר הזה, לפני בערך 40 שנה, נאספו שם מורים ומורות מסביב לאמונה אחת מרכזית – שלילדים יש דחף מולד וטבעי ללמוד ולהתפתח, ושתפקידו העיקרי של בית הספר הוא לא להפריע לדחף הזה ולא לנסות לשלוט בו אלא לזהות אותו, ולסייע לו. והנה, בשנה הראשונה לייסודו של בית-הספר היה ילד אחד שמהיום הראשון ללימודים לא נכנס לשום כיתה. הוא היה יושב לו מתחת לעץ, בוהה, מדי פעם משרבט ציורים לא ברורים במחברת האחת והיחידה שטרח להביא איתו. עברו ימים, עברו שבועות, והילד עדיין לא מראה שום עניין במה שמתרחש בתוך הכיתות, רק יושב מתחת לעץ שלו. בפגישות בין המורים והמורות התחילו לדון בשאלה אם אמורים לעשות משהו או להמשיך לסמוך על הילד. מה הגבול בין אמון לבין הזנחה? אחרי ויכוחים רבים הוחלט שהמורה שאחראית על השכבה שלו תדבר עם ההורים, לברר אם הכל בסדר איתו. האמא מאוד שמחה על השיחה: “אני לא יודעת מה אתם עושים שם,” היא אמרה למורה, “אבל הילד פורח, בחיים לא ראיתי אותו ככה”. אי לכך הוחלט לא להתערב, אבל עדיין קינן בהם החשש שמא הם מפספסים איתו מרוב אידיאולוגיה. עם הזמן, ילדים אחרים הסתקרנו גם הם והתחילו לשוחח איתו. המורים לא התערבו, וראו מרחוק איך מתחיל לצמוח מעגל כלשהו סביבו. ומתישהו יצא החתול מהשק, או איך שלא אומרים את זה:

מתברר שבהתחלה הילדון הזה באמת בהה, ללא מטרה מוגדרת. הוא מאוד מוכשר בלבהות. מתוך הבהייה המתמשכת הזו צמחה בו תהייה: למה התיקים של רוב הילדים כל כך כבדים, מסורבלים, מכוערים ולא נוחים? עם הזמן הוא התחיל לקשקש במחברת רעיונות לתיקים אחרים. כשהילדים גילו מה הוא עושה הם נדלקו, תרמו תובנות משלהם. ומתישהו הם פתחו בבית הספר סדנה והתחילו לייצר תיקים חדשים ומקוריים בעיצובו של הבוהה הקטן.

לו היו מאלצים אותו להיכנס לכיתה, כמו בבית ספר נורמלי, הוא היה מן הסתם הופך לתלמיד בינוני ומטה, מפתח דימוי עצמי נמוך ומאמין שלא ייצא ממנו שום דבר. כמה ילדים וילדות גדלים ככה, משוכנעים שמשהו בהם דפוק כי הציון שלהם באנגלית נמוך מהממוצע? זאת לא שאלה רטורית אבל אין לנו זמן לדון בה, כי החומר הזה לא יהיה במבחן. נגמרה ההפסקה, הצלצול הוא בשבילי, אז בואו נחזור ונדבר על –

קוד לבוש

כשאני הייתי ילד לא קראו לזה קוד לבוש אלא “תלבושת אחידה”, והחוקים היו מחמירים ברמה של מדים. היום זה קצת התרופף אלחמדולילה, למרות שאני עדיין רואה בחנויות הבגדים מבצעים של הדפסת סמלי בית ספר על חולצות אז כנראה שהרגלים רעים לא מתים כל כך מהר. אבל גם ברוב בתי הספר שכבר ויתרו על תלבושת אחידה יש “קוד לבוש”, וברובו הוא עוסק במה שחברה תמשיך ותעסוק עד יום מותנו: מה מותר לבנות ללבוש ולמה. לא שמעתי על יותר מדי בנים שנשלחו הביתה להחליף בגדים, עם בנות זה קורה כל שנה, שוב ושוב.

ראיתי פוסט של סגנית-מנהל מאיזה בית ספר שדרשה מכולם להירגע וכתבה, בין השאר: “הקוד לא מפלה אף אחת, הוא זהה לבנים ולבנות”. נכון, גם לבנים אסור לבוא בחולצות בטן או בגוזיות. אבל גם לו היה מותר להם, זה לא היה קשור אליהם, כי אלה לא הבגדים שמוכרים לבנים, ואלה ועוד איך הבגדים שמוכרים לבנות. ילדות צריכות ללמוד מגיל מוקדם מאוד את מה שיטריד אותן כל החיים: מצד אחד את צריכה להיות מושכת וסקסית, מצד שני אסור שתיראי כמו שרמוטה. יאללה בהצלחה.

גם מעבר לעניין המגדרי, הסיפור של קוד לבוש לא עוזב אותנו גם אחרי כיתה י”ב. יש קוד לבוש למי שעובדים בבנק, וקוד לבוש לעובדי עירייה וקוד לבוש למלצריות וקוד לבוש לנהגי אוטובוס ולרואות חשבון. הוא אולי לא כתוב בשום מקום אבל הגבולות ידועים וברורים, ומי שיחרוג מהם יזכה במקרה הטוב במבטים עקומים, במקרים אחרים בדרישה מפורשת “להתלבש בהתאם”. פה זה לא אנרכיה, מה פתאום שכל אחד ואחת ילבשו מה שבא להם. וכמעט בכל פעם לפני שאנחנו יוצאים מהבית אנחנו מתבוננים בארון הבגדים ושואלים את עצמנו מה נכון והולם ללבוש לעבודה, וזה נראה לנו טבעי והגיוני.

וורקוהוליסטים בני 9

את הגישה העתיקה, הקהילתית, שלפיה הילדות היא בעיקר זמן שבו יש לנו חופש למצוא מה מעניין אותנו, לשחק, להכיר את עצמנו, לבהות ולתהות ולטייל החליפה גישה שאומרת שצריך לכוון ולשלוט על הלימודים שלנו כל הזמן. זה לא רק משמונה בבוקר ועד הצלצול של סוף היום, זה נמשך בשעות אחר הצהריים עם “שיעורי בית”, ומאוחר יותר גם עם “הכנה לבחינה”. ילדים שרוצים להצליח בלימודים, או סתם לא לחטוף עונשים ועלבונות, מוצאים את עצמם קבורים במחברות וספרים מבוקר עד לילה. וזה לא בגלל שרק כך נצבור את הידע הכל כך חשוב הזה (להפך, העומס המתיש הזה רק מטגן לנו את המוח), אלא בגלל שכך אנחנו לומדים שהזמן שלנו לא שייך לנו. כשנגדל נהיה עובדים מצטיינים שממשיכים להתעסק במיילים מהעבודה גם בעשר בלילה, גם בסופי שבוע. וכך נגיע להישג הלא יאומן הבא: כל הקידמה האנושית הביאה אותנו לעידן שבו בני-האדם עובדים יותר שעות ביממה מבכל תקופה אחרת, כולל בתקופת העבדות.

הצלצול הגואל

יש כמובן עוד ועוד דברים נהדרים שאנחנו לומדים בבית הספר וישמשו אותנו כל החיים. כמו העובדה שהעולם הוא לא מקום דמוקרטי (מי לא שמע מהמורה את המשפט “פה זה לא דמוקרטיה”?) אלא דיקטטורי, ולמי שהכוח בידיו שמורות זכויות יתר (למורה מותר להעליב את התלמידים, התלמידים צריכים לכבד את המורה); כמו העובדה שהגוף שלנו לא שייך לנו (אלא לאחות בית הספר כשאנחנו קטנים, למשרד הבריאות ולפייזר כשנגדל); כמו העובדה שלא אוכלים כשרעבים אלא בשעות המיועדות לכך (וכשנגדל אם מישהו ישאל אותנו אם אנחנו רעבים נשיב “מה השעה?”).

אז נכון, יש פה ושם בתי ספר יוצאי דופן (ומשרד החינוך עושה להם את המוות), יש מורות יוצאות דופן (ומשרד החינוך עושה להן את המוות), אבל בגדול ככה זה, וככה זה יישאר גם בעתיד הנראה לעין. את זה אנחנו לא יכולים לשנות כל כך מהר. אבל זה לא אומר שאין מה לעשות (למרות ש”ככה זה” הוא כאמור השיעור הראשון והמרכזי בתוכנית הלימודים):

ראשית, כמבוגרים אנחנו יכולים להעיף את עצמנו מהשיעור, או להפריע בשיעור ולהפסיק לפחד שמא יקראו לנו לחדר המנהל או יכתבו לנו הערה בתיק האישי. לשבש קצת את המסגרת. ושנית, הכי חשוב: תמיד, לעולם – להישאר בצד של הילדים שלנו. לא לעשות יד אחת עם המורים כנגדם אלא רק בעדם, להפיג את החרדה והלחץ שלהם, לא להעניש או לכעוס על ציונים נמוכים, ולדעת שגם אם הם לא אומרים על זה מילה, הרבה פעמים כשאנחנו מפזרים אותם למסגרות אנחנו שולחים אותם למלחמה.