מספר האבידות בנפש

אחרי שירדנו מגלגל הענק של המלחמה נגד איראן, אפשר לנחות על הקרקע – הלא יציבה ממילא – של המציאות הישראלית, ולהיווכח שבקרוב ימלאו שנתיים למלחמה הנוכחית, אשר לרוב מכונה “חרבות ברזל”. זו המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, אף על פי שהיא מרוכזת כמעט כולה בזירה אחת קטנה – רצועת עזה. מאות אלפי ישראלים שירתו במלחמה הזו, חלקם עדיין משרתים, עוד סבב ועוד סבב – ואין אור בקצה המנהרה.

אני בכלל לא מתכוון להיכנס לאסטרטגיה, לטקטיקה, להצדקות, למטרות או למשימות. אני מבקש רק לשאול, האם השלטון בישראל – בהחלטותיו אם להמשיך את הלחימה בעזה, באיזה היקף ובאיזו עוצמה – לוקח בחשבון גם שיקולים נפשיים ואת ההשלכות האנושיות של לחימה רצופה, חסרת אופק?

מבלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות – הנה, ראינו במקרה איראן מלחמה של שנים-עשר ימים, עם מטרה ברורה שהוגדרה מראש. וכשזו לכאורה הושגה, ומתוך הבנה שהעורף חשוף, הסתיימה המלחמה עוד בטרם מלאו לה שבועיים. אז מה קורה בעזה?

לאחרונה ראינו יותר ויותר מילואימניקים קורסים תחת הנטל. חלקם נקראים לעוד סבב, אך מבקשים לא להגיע – כי הם קורסים נפשית. המענה שקיבלו היה איום בכליאה. זה גרם לי לתהות – האם בכלל קיימת חשיבה אנושית/נפשית/מוסרית לגבי כמה אפשר להעמיס על מילואימניק? האם מישהו מחשב כמה ימי מילואים בשנה אדם ממוצע יכול לתת לפני שהוא קורס לגמרי? האם באמת אפשר לדרוש מבן אדם שלוש מאות ימי מילואים בשנה רק כי הוא רשום בסד”כ? האם מישהו נותן את הדעת לנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים לנפש, לשלמות המשפחה, לפרנסה?

כשהייתי בטירונות, היה לנו חייל “שפיץ” אחד, שבאחד המסעות נכנס מתחת לאלונקה והחליט שלא צריך חילוף – שהוא יכול לסחוב עד הסוף. אני לא זוכר בדיוק מה קרה לו בכתף, רק זוכר שפינו אותו, ומאז לא ראינו אותו יותר. זה היה לקח חשוב לכולנו: מה קורה למי שנותן מעבר ליכולתו. לקח פשוט, אבל קריטי, שהפקנו כבר בגיל שמונה-עשרה. ספק אם המדינה הפיקה את הלקח הזה. ספק אם היא בכלל מעוניינת להפיק אותו.

לאחרונה שאלתי את עצמי – האם בכלל קיימים כלים לאמוד את היכולת הנפשית לסחוב לחימה ממושכת? ואגב זמן – האם לא הגיע הזמן שבמדינה מאותגרת כמו ישראל יתכנסו מיטב המוחות והמומחים ללחימה ולנפש, כדי להציע נוסחה כלשהי שתחשב – בערך – כמה ימי לחימה בשנה יכול אדם לשאת, לפי משתנים כמו גיל, רקע נפשי, הורות, ועוד נתונים רלוונטיים?

אני ער לכך שישנה תפיסה רווחת, שלפיה אם המלחמה מוצדקת – נפש הלוחם נשרטת פחות. מעניין אם קיימים מחקרים בנושא. על בשרי אני זוכר שככל שהמשימה הייתה לי ברורה ונתפסה כמוצדקת – כך השתגעתי פחות. לכאורה. המארבים בלבנון היו לי ברורים – הגבול היה מאחוריי וחיזבאללה לפניי – והבהירות הזו נסכה בי ביטחון ושקט. לעומת זאת, חברון הייתה מסובכת הרבה יותר, וזה בהחלט השפיע על השינה שלי. עד היום חרוטות בזכרוני פניהם של אזרחים שחטפו מאיתנו מכל מיני סיבות – אף אחת מהן לא הייתה סיכון חיי. רבים מחבריי שלחמו במלחמת לבנון השנייה סיפרו שהדבר שהכי שרט אותם היה חוסר הבהירות לגבי מטרות המלחמה.

נראה שמצד אחד, אחרי השבעה באוקטובר, הלוחמים חשו שאין מלחמה מוצדקת יותר מזו. אבל מצד שני, אחרי יותר משנה וחצי – התחושות מתונות יותר. המלחמה אולי מוצדקת, אבל… מה בעצם קורה? לאן זה הולך? ובעיקר – כמה עוד אפשר לסחוב?

השאלות הקשות האלו הן התחלה של כרסום נפשי עמוק אצל הלוחמים. האם יש בישראל מערך מספק לטיפול בכל הלוחמים שנשרטים עכשיו ב”חרבות ברזל”? נדמה לי שכולנו יודעים את התשובה. ובהמשך, כולנו גם נראה את הכותרות בעיתונים – על מחדלי ההיערכות של מערך בריאות הנפש. בקרוב נתחיל לראות נתונים: כמה מטפלים חסרים, וכמה מהם כבר בקריסה בעצמם. ומי ישלם את המחיר? מי יישא בתוצאות? כולנו כבר יודעים – הלוחמים עצמם.

אז מה השורה התחתונה של כל מה שרציתי לומר? תפילה נאיבית: שבפעם הבאה שיתכנס קבינט המלחמה – מישהו, צדיק אחד, יעצור את הדיון וישאל: “מה ההיתכנות הנפשית להמשך הלחימה?” וכולם יסכימו שזו שאלה מרכזית מאין כמוה, בבואם לשלוח שוב את החיילים לעוד סבב. כי זה מאוד יפה לשלוח את הטנק שלך למשימה – אבל חשוב לוודא שיש לו דלק במיכל.