לא הבן-זונה שלנו

יותר מעשור חלף מאז שימשה לוב כאתר הזמני של הקרקס המלחמתי הנודד. למשך כמה חודשים בשנת 2011 הפכה הארץ הצפון אפריקאית למוקד תשומת הלב העולמית, בעת שהקהילה הבינלאומית נחלצה לגאול את תושביה מעול שלטונו של הרשע התורן ולהצילם מטבח ודאי. “ההתערבות ההומנית” כך כונה מבצע ההפצצות של כוחות נאטו, בהובלת צרפת ובריטניה, פצצות שהחריבו תשתיות חיוניות והרגו מאות אזרחים. המבצע סלל את הדרך לכאוס המסויט ששורר כיום במדינה והוא כבר זכה לכינוי “מעגל האלימות השטני”, זה שהביא אותה לעברי פי פחת. התקשורת, כדרכה בקודש, הגישה לצרכניה את הסיפור הרומנטי בעטיפה רכה ופשטנית, עם התגשמותו של הסוף הטוב, כשההמונים עשו שפטים בדיקטטור המודח והמושפל, היא כיבתה את המצלמות, קיפלה את עמדות השידור המאובטחות, ופנתה לזירה הבאה על מנת לאסוף שם את מטבעות המידע המוטלים תחת פנסי המשטר.

לוב אמנם נעלמה מתודעת הציבור, אך הטרגדיה שלה עדיין חיה ונושמת. ארץ מוכה, שפופה, בזוזה, מפוצלת ושבעת קרבות. ארגון Human Rights Watch דיווח השנה על רבבות עקורים ופליטים, מוקשים שטמונים בכל מקום והרס קריטי של תשתיות חינוך ובריאות. “אנשים רבים עדיין נעדרים, וישנם גילויים מחרידים של קברי אחים המכילים עשרות גופות בלתי מזוהות.” תקצר היריעה, וגם הסבלנות, להסביר בפירוט את הפאזל הפוליטי הסבוך של לוב לאחר עידן קדאפי. נתחיל בעובדה שממשלת…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית