לא אנטי, ממסדי

בבוקר ה-14 ביולי, כשהשמש הים תיכונית עוד דשדשה מאחורי האופק וטעם הקפה הראשון התפשט בחך המתענג, הבליח צרור כותרות מתוך המדמנה הדיגיטלית ובישר בהתגרות על “ניסיון התנקשות בדונלד טראמפ”. מטבע הדברים, האצבע זינקה ללחוץ על המסך כדי להשביע את תאוות הסקרנות, אולם ברגע זה כמו נחה זרוע מיושבת ושובבה על כתפי וריסנה את ההתלהבות. כיביתי את הטלפון והתנשמתי עמוקות, ובעיניים עצומות ניסיתי לדמות לעצמי – לשם שעשוע בלבד – את עיקרי הסיפור שעמד להתגולל לפניי לראשונה. מילים שונות החלו להתרוצץ באפלת גולגולתי כמו פרודות אוויר חמות – “הלם”, “מחדל”, “כישלון”. באוזני רוחי נשמעו גינויים מקצה אל קצה, האשמות הדדיות, איחולי החלמה והכאה על חטא. אולם בתוך כל הבליל התוסס הזה היה מושג אחד שתהודתו גברה על כולם: “מתנקש בודד”.

לאורך דברי ימי הציוויליזציה, כאשר מלך כלשהו נמצא מת במיטתו ולצידו גביע יין מורעל, היה ברור לכל שמדובר בהפיכה – במזימה מאורגנת לחסל את המונרך ולהמליך אחר תחתיו. יתרה מזאת, כל בר דעת היה מסיק מיד שהקושרים באו מתוך חוגים של בעלי הכוח – האצולה, הכנסייה, הצבא, חצר המלוכה – ושסילוק המלך נועד לשרת את האינטרסים הספציפיים שלהם. קשה לשער שמישהו מהמלומדים וחוקרי התקופה היה חושב לייחס את המעשה לליצן החצר, או לאיזה איכר תמהוני שהצליח לחדור איכשהו לתוככי הארמון, להערים על המשמר הלילי ולשפוך את הרעל אל תוך הגביע המלכותי.

אבל בעת המודרנית, משום מה, כל מעשי (וניסיונות) הרצח שיש להם משמעות פוליטית ותרבותית מתבצעים על ידי נציגיו של זן אנושי ייחודי – לרוב גברים צעירים, חסרי מעמד וקשרים, שאין להם דבר להשיג מהמעשה למעט מוות טרגי (או מאסר עולם) ואות קין לדורי דורות. לעתים קרובות גם אין להם כל מניע ממשי ומוגדר, למעט דחף בלתי נשלט לחסל דמות מורמת מעם. רשימת “המתנקשים הבודדים” היא ארוכה ומגוונת מבחינה אידיאולוגית – החל מצ’ארלס ווילקס בות’ שקטל את אברהם לינקולן, עבור בסירחאן סירחאן שהורשע ברצח רוברט קנדי, וכלה בנציג ישראל יגאל עמיר שהוכיח שמגבלות “השטח הסטרילי” לא בהכרח חלות על כל אחד. היא כוללת דמויות כדוגמת ליאון צ’ולגוש, האנרכיסט הנלהב שירה בתחילת המאה ה-20 בנשיא ויליאם מקינלי בשל “יצר בלתי ניתן לכיבוש”; לי הארווי אוסוואלד, חייל המארינס ששירת בבסיס מודיעין סודי והפך בן לילה למרקסיסט תומך קסטרו – ועם זאת בילה את מרבית זמנו בחוגי הימין המילטנטי ששרצו סוכני ביון ומבריחי נשק; הגנב הקטן והאסיר הנמלט ג’יימס ארל ריי, שאף כי מעולם לא התעסק בפוליטיקה ולא נודע כגזען יוצא דופן, החליט לעצור ליום אחד בממפיס כדי לקטול את הכומר המחונן והאהוב מרטין לות’ר קינג; והרשימה הזו לא תהיה שלמה, כמובן, ללא מרק דייוויד צ’פמן, שהאובססיה החולנית שלו כלפי הרומן “התפסן בשדה השיפון” הובילה אותו באופן טבעי לרצוח את ג’ון לנון – האמן המשפיע והחשוב בתקופתו שהטיף לשלום ולאהבת אדם.

יחד עם זאת היו גם לא מעט ניסיונות שלא צלחו, על אף התושייה המדהימה שהפגינו הזוממים היחידים שהוציאו אותם אל הפועל. מהמט עלי אג’ה הטורקי, למשל, ירה שלושה כדורים ביוחנן פאולוס השני בשל היותו “התגלמות הקפיטליזם”, אך האפיפיור הפולני הצליח לשרוד נגד כל הסיכויים. גם הנשיא רונלד רייגן ניצל בנס מקליע שחדר סמוך ללבו לאחר שנורה על ידי ג’ון הינקלי בן ה-26, שבסך הכל השתוקק להרשים את כוכבת הקולנוע הצעירה ג’ודי פוסטר. בספטמבר 1975 הצליחו מאבטחיו של ג’רלד פורד להטיח ארצה את לינט “סקוויקי” פרום, האשה הראשונה שזכתה להיכנס לרשימת “המתנקשים התמהונים”, לפני שהספיקה לירות בנשיא במחאה על “השחתת עצי הסקויה בקליפורניה”. כשבועיים לאחר מכן נחלץ פורד מניסיון נוסף לגדוע את חייו כאשר אשה בשם שרה ג’יין מור, “מרקסיסטית רדיקלית” ומודיעה רשומה של ה-FBI, ירתה לעברו קליע בודד על מנת “להצית מהפכה אלימה באמריקה”. ג’ימי קרטר, הנשיא הדמוקרטי שכיהן בעקבות פורד, ניצל אף הוא ברגע האחרון בעת שהיה בביקור בלוס אנג’לס, לאחר שהשירות החשאי הצליח לעצור את שני הקושרים שזממו להתנקש בחייו – נווד מעורער בנפשו ומהגר מקסיקני עם השמות המעניינים ריימונד לי הארווי ואוסוואלדו אספינוזה אורטיז.

זן המתנקשים היחידים הפועלים על דעת עצמם, ללא קשרים ממסדיים או סיוע מבפנים, הוא בשום אופן אינו נחלת העבר. אדרבה, נדמה שהם מתפקדים כמו סוכנים רדומים המתערים בחברה המהוגנת ורק אורבים לרגע בו כוכבם יוכל לזרוח. אחד מהם, “פעיל שמאל ומשורר” בן 71 בשם יוראי צינטולה, צץ בחודש מאי השנה כדי לירות בראש הממשלה הוותיק של סלובקיה, רוברט פיצו, במחאה על החלטתו “להפסיק את משלוחי הנשק לאוקראינה”. ניסיון הרצח, מעניין לציין, התרחש כעשרה שבועות לאחר נאום שנשא פיצו בפרלמנט הסלובקי, במהלכו קישר בין חיסוני הקורונה “הניסיוניים והמיותרים” לבין תופעות לב וכלי דם. הוא אף תקף את האמנה החדשה של ארגון הבריאות העולמי “שהומצאה על ידי חברות פארמה חמדניות”.

לאור הרקורד השופע הזה, חשבתי לתומי, יש סיכוי לא מבוטל שגם ניסיון ההתנקשות במועמד הרפובליקני נעשה על ידי טיפוס “תמהוני ובודד”, עם ביוגרפיה מעורפלת, פסיכולוגיה מעורערת וכישרון מיוחד לזהות כשלים במערכי האבטחה המתוחכמים ביותר. ואכן, שעות ספורות בלבד לאחר שהקליע פילח את אוזנו הימנית של טראמפ, נחשפו צרכני התקשורת למידע עשיר ומפורט להרשים, אם כי לפרקים גם מבולבל ורצוף סתירות, על אודות אותו תומאס מת’יו קרוקס מהעיירה בת’ל פארק בפנסילבניה, שחקק את שמו לדראון עולם על לוחות ההיסטוריה הרשמית.

סוג של חנון קלאסי

הנרטיב הממסדי, אם כן, התגבש במהירות האור ושטף כנחשול אנרגטי את התודעה הציבורית. על פי דיווחי התקשורת והמידע הקמצני המסופק על ידי הרשויות, בשעת צהריים מוקדמת של שבת שטופת שמש הגיע תומאס בן ה-20 אל הרחבה עליה עמדה להתקיים העצרת של טראמפ, לא רחוק ממקום מגוריו. מסיבה שאף אחד אינו יכול לנקוב עד כה, הוא היה נחוש להרוג את המתמודד לנשיאות ואף היה ערוך לכך היטב. קרוקס החנה את הרכב המסחרי שלו, שהיה מלא בחומרי נפץ תוצרת בית, בצל מגדל מים גבוה בסמוך לאתר, שלף מתוכו רובה מסוג AR-15 והחביא אותו בעורפו של מבנה תעשיה נמוך שעמד בסמוך למתחם העצרת. או אז הוא הוציא מתא המטען רחפן “קטן ובלתי מתוחכם” והטיס אותו במשך זמן מה מעל הקהל שהתכנס לאיטו, בלי לעורר את חשדם של השוטרים וסוכני השירות החשאי שהיו פרוסים בכל מקום.

כשעה לפני ניסיון ההתנקשות נראה קרוקס מהלך לבדו בסמוך למבנה שמעל גגו תכנן לבצע את זממו. על כתפו היה תלוי צ’ימידן בינוני ובידו היה מד-טווח – מכשיר המשמש בעיקר שחקני גולף וצלפים מקצועיים. כמחצית השעה לאחר מכן, צלף מהיחידה הטקטית של המשטרה המקומית, שהוצבה בתוך מבנה התעשייה כחלק ממערך האבטחה, ראה במו עיניו את קרוקס עומד למרגלות הבניין ונושא מבטו אל הגג. הוא מיהר לצלם אותו באמצעות הסלולרי הפרטי ולשתף את התמונה בצ’אט הקבוצתי של הצלפים. או אז קרוקס שוב “נעלם”, וזמן קצר לאחר מכן חזר לזירה נושא תרמיל על גבו, הילך לעבר עורף המבנה, חילץ את הרובה ממחבואו וטיפס על הגג בעזרת סולם שהצליח איכשהו להציב שם בעוד מועד.

בחלוף כעשר דקות, צלף של השירות החשאי שהיה על המבנה בצד הנגדי של הרחבה הבחין בקרוקס ומיד “הזעיק תגבורת”. על פי הידוע, שני שוטרים “קלטו את הקריאה” והגיעו למקום, אך כשאחד מהם ניסה לטפס על הגג (כנראה באמצעות סולם גנבים שעשה לו עמיתו) הוא נרתע מקנה הרובה שכיוון אליו קרוקס ונפל ארצה. מאותו רגע ועד שנורה הקליע הראשון, אף סוכן או שוטר לא ניגש לבחור הצעיר שהיה שרוע על הגג בתנוחת ירי, אף על פי שהוא זוהה על ידי נוכחים במקום שבמשך מספר דקות הפצירו בנציגי החוק לעשות משהו בנדון. קרוקס נורה למוות על ידי השירות החשאי 26 שניות לאחר שנשמעה הירייה הראשונה. בסך הכל נורו שישה עד שמונה קליעים, שמלבד הפגיעה במועמד לנשיאות היו גם אחראים למותו של כבאי בן 50 בשם קורי קומפרטור, ולפציעתם של שניים נוספים.

זוהי תמצית העלילה נכון לכתיבת שורות אלה, ועל אף שהיא נשמעת מופרכת למדי ומלאת סתירות אין סיבה להניח שהיא עתידה להשתנות באופן מהותי. טראמפ אמנם שרד את האירוע, אבל קרוקס ייכנס לעד לחוג “המתנקשים המוזרים” המותירים אחריהם “ערמה של תעלומות”, כדברי סוכנות רויטרס. העדויות של מכריו ועמיתיו לעבודה אינן מייחסות לו התנהגות חריגה או אובססיה מיוחדת כלפי הנשיא לשעבר. ככל הידוע, הוא היה סוג של “חנון” קלאסי, תלמיד מצטיין, גאון מתמטיקה, חובב שחמט ומשחקי וידאו. יש אומרים שהוא “נטה להתבודד” ואף חווה הצקות בבית הספר, אך עדויות אחרות דווקא מצביעות על כך שהוא היה “בחור שקט ומבריק שהסתדר עם מוריו ועם חבריו לכיתה”.

קרוקס, שהתגורר עם הוריו ואחותו הבכורה בפרבר בורגני בקרבת פיטסבורג, השלים לימודי תעודה במדעי ההנדסה כחודשיים לפני המאורע. לפרנסתו הוא עבד בתור “סייע תזונתי” בבית דיור מוגן מקומי. לא היו לו רישום פלילי או היסטוריה של אלימות, וככל הידוע הוא לא סבל מהפרעות נפשיות. כמו כן, אין שום אינדיקציה ברורה באשר לזהותו הפוליטית. כאשר היה בן 17 הוא אמנם העניק תרומה כספית קטנה לארגון המזוהה עם הדמוקרטים, אולם כחודשיים לאחר מכן הוא דווקא נרשם כמצביע למפלגה הרפובליקנית. שלא כדרכם של “מתנקשים אידאולוגיים”, הוא לא טרח להותיר אחריו מניפסט או מכתב שיסביר את החלטתו הדרמטית לפטור את העולם מטראמפ.

יתרה מזאת, חובב המחשבים בן ה-20 היה מעין רוח רפאים קיברנטית. לא רק שלא היתה לו נוכחות כלשהי במדיה החברתית, אלא שהוא כמעט לא הותיר שום חותמת במרחבי האינטרנט. טביעות האצבע המקוונות שלו מהתקופה שלפני ניסיון ההתנקשות זעומות ביותר – תמונות ספורות וכמה סרטונים קצרצרים, שבאחד מהם הוא מתפאר בגודל המרשים של איבר מינו. באופן מוזר למדי, אחד מאותם תיעודים בודדים היה הופעה קצרצרה של קרוקס בפרסומת של ענק ההשקעות והתמנון הפיננסי “בלאקרוק”, שצולמה במהלך 2022 בבית הספר התיכון בו למד.

כמו רבים מחברי מועדון “המתנקשים הבודדים”, קרוקס לא יזכה להזדמנות לטעון לחפותו ולהגן על שמו הטוב. החיסול שלו, כחצי דקה (ולפחות שישה קליעים) לאחר שהחל לכאורה לירות, חסך כסף רב למשלם המיסים ומנע כאב ראש עצום ממנגנון המדינה וסוכנויותיה. לא רק זאת, אלא שמותו מאפשר לייצוגים של ההיסטוריה הרשמית (כדוגמת ויקיפדיה) לחרוץ שהוא “ניסה להתנקש בדונלד טראמפ”, אף על פי שזה מעולם לא הוכח בהליך משפטי הוגן. הקביעה הזו, בתוספת מושגים כגון “מחדלים” באבטחה, “הרבה מזל” וכמה “צירופי מקרים מוזרים”, מרכיבים את התפריט המבולבל והקמצני המוגש עתה לציבור. החקירה הושלמה והנרטיב נחתם. זהו הגבול התודעתי שאליו אנו רשאים להגיע, ומעבר לו – תהום חשוכה החוצצת בינינו לבין מרחבי המחשבה האסורים.

אדם שעסוק ב”הרהור עמוק”

טראמפ, שחייו ניצלו ככל הנראה בזכות תנועת ראש קלה, ידע מיד לינוק את המיטב מהסיטואציה. התמונה שהנציחה אותו מוקף במאבטחיו, אגרופו באוויר וזרזיפי דם על פניו (על רקע דגל הלאום ושמי תכלת מושלמים), הפכה מיד לסמל בקרב אוהדיו. מעבר לכך, מלבד הסימפטיה הציבורית והעליה בסקרים, חלה גם תמורה ניכרת בטון של “התקשורת הליברלית” שבמשך שנים געשה ברטוריקה עוינת כלפיו. לפתע פתאום צצו כתבות על ה”שינוי” שחל במועמד לנשיאות בעקבות הטראומה – כאילו הכדור שליחך את אוזנו הזריק בו איזה שיקוי מסתורי. האתר הליברלי המשפיע “פוליטיקו” דיווח שמקורביו של המועמד מזהים בו “רכות חדשה”, שיש לו “הבעת פנים מעודנת יותר” ושהוא מפגין “ענווה במובן התנ”כי”. דמויות במפלגתו תיארו אותו במילים “אמוציונלי”, “שלו” ואפילו “רוחני” – אדם שעסוק ב”הרהור עמוק” לאחר שניצל “בחסדי האל”. האירוע כולו נמכר כחוויה דתית מעוררת – כמעט כהתגלות אלוהית.

אבל את הנסיקה של טראמפ, כמו גם את השינוי בגישה כלפיו בעיתונות הממסדית, היה אפשר לזהות כבר בסוף חודש יוני, בעקבות העימות בין המועמדים שחשף את מצבו המנטלי הירוד של ג’ו ביידן. האירוע העמיד באור מגוחך את ההתעקשות של מקורבי הנשיא וחייליו בשורות המדיה על כך שהוא “חד, חריף ומעורה בעבודתו” – “הגרסה הטובה ביותר של ביידן אי-פעם”. לפתע פתאום חלה תזוזה מעניינת בליבת הזירה הרל”טית (רק לא טראמפ), שבמשך שנים הלמה בתופי הקרב וניסתה לשכנע אותנו שהוא הדבר הגרוע ביותר מאז היטלר, ושהוא מתכנן בכהונתו השנייה ליטול לעצמו סמכויות של דיקטטור, לרדוף את מתנגדיו ולהשליך עיתונאים למחנות מעצר. “אם טראמפ ייבחר”, הבטיחה חברת הקונגרס הפופולרית אלכסנדרה אוקסיו קורטז לעוקביה במדיה החברתית, “לא יהיו עוד בחירות”.

והנה, לאחר העימות החלו להדהד בזירה קולות מפויסים יותר. “בכירים דמוקרטים” צוטטו בעילום שם שהם לא בהכרח שותפים לדעה שהמיליארדר מניו יורק מהווה “איום קיומי”, ושהם אפילו “יכולים לחיות עם ניצחון של טראמפ”. המערכת כולה כמו הסכינה עם שובו הבלתי נמנע אל הבית הלבן, ובעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל היה נדמה ששום דבר כבר לא יוכל יעמוד בדרכו. אלא שלאגף השמאלי של הגולם הפוליטי נותר עוד קלף נואש אחד בשרוול, ומכאן והלאה היו הדחתו של ביידן והכתרתה המיידית של קמלה האריס רק עניין של זמן.

הודעת הפרישה של ביידן ב-21 ביולי הרימה לא מעט גבות, ובצדק. ראשית, היא התרחשה ימים ספורים בלבד לאחר שהנשיא הכריז שהוא כשיר להתמודד ושהוא אינו מתכוון להיכנע לזעקות השבר של נציגי המפלגה ותורמיה הגדולים. שנית, במקום ה”נאום לאומה” המסורתי, ההחלטה התפרסמה בחשבון הטוויטר של ביידן, בצורת צילום מסך של מכתב רגיל למראה, בלי סימני הזיהוי הרשמיים של הבית הלבן וללא חותמת הנשיא. כמחצית השעה לאחר מכן הופיע ציוץ העברת השרביט לסגנית הנשיא, שלווה בגל הודעות תמיכה בהאריס מבכירי המפלגה וחבריה, כולל צמד הקלינטונים.

החשד שבבית הלבן התרחשה “הפיכת חצר” התחזק לאחרונה עם פרסום מאמרו של העיתונאי הוותיק ועטור התהילה סימור הרש, שתיאר את המהלכים הגורליים שכפו על ביידן לפרוש בעל כורחו. לפי הרש, מספר ימים לפני ההכרזה הדרמטית וזמן מה לאחר שנחת בלאס וגאס לקראת אירוע בחירות מתוכנן, הודיעה לפתע לשכתו שהנשיא הישיש לקה בקורונה ושהוא נאלץ לשוב לביתו שבדלאוור כדי לשהות שם בבידוד. במהלך תקופת ה”מחלה”, שבה ביידן נעלם לחלוטין מעיני הציבור, טוו ראשי המפלגה, בניצוחו של הנשיא לשעבר ברק אובמה, את סילוקו מהמרוץ. לפי מקור פנימי ששוחח עם הרש, בבוקר יום שבת ה-20 ביולי התקשר אובמה לביידן ודרש ממנו ישירות “לפרוש מרצונו”, שאם לא כן, הוא הוסיף באיום, “השגנו את הסכמתה של קמלה להפעיל את התיקון ה-25”. התיקון הזה לחוקה האמריקאית מתיר לסגן הנשיא ליטול בנסיבות מסוימות את סמכויות המפקד העליון, אם וכאשר הוא משוכנע שהלה אינו מסוגל למלא את תפקידו.

כך, באחת, הפכה האריס לתקוות המפלגה הדמוקרטית וירשה את כס המועמדות בלי שזכתה אפילו בקול אחד ממצביעיה. המעמד האוליגרכי, המממן את המנגנון הפוליטי ושולט בחוטיו, פשוט מינה אותה לתפקיד והתקשורת הליברלית, נאמנה ליעודה, החלה ללא דיחוי להפיח חיים בדמותה החיוורת והבלתי פופולרית. לפני ארבע שנים נאלצה האריס לפרוש בבושת פנים מהפריימריס לאחר שהרקורד העגמומי שלה בתור התובעת הראשית של קליפורניה, שנחשף על ידי חברת הקונגרס לשעבר טולסי גבארד, המאיס אותה על הבוחרים הדמוקרטים. על רקע זה, המאמצים המושקעים כיום לקומם באופן מלאכותי את מעמדה הציבורי הקלוש מותירים רושם מריר ומבדח כאחד, ומהווים המחשה נוספת למציאות המדומה בה אנו חיים.

חידוש או סתם דוש?

בינתיים, בעבר השני של הבמה הפוליטית, ממשיך טראמפ לשחק את תפקיד המורד נטול הרסן, המחציף פנים כלפי הממסד ומבטיח “לנקז את הביצה” של וושינגטון. אין ספק שניסיון ההתנקשות הכושל ביצר את הדימוי אותו הוא מטפח במסירות מאז הצטרף לפריימריס של המפלגה הרפובליקנית ביוני 2015. עם זאת, “המורד” האדמוני היה תמיד בשר מבשרה של האליטה הליברלית, וכפי שנראה להלן, הוא משרת את צרכיה לא פחות מכל מריונטה פוליטית אחרת. כבר מאז תחילת הקמפיין הראשון שלו, כאשר עוד דשדש בתחתית הסקרים ותפקד בעיקר כמוקיון אגוצנטרי בעל לשון משתלחת, הוא זכה לתשומת לב יתרה מהתקשורת וקיבל שפע של דקות מסך יקרות. אמירותיו הלאומניות והתקפותיו הדוחות נגד מהגרים שודרו חדשים לבקרים. הוולגריות שלו הפכה לקוריוז טלוויזיוני רב ערך. אור הזרקורים התמקד בו ללא הרף והפך אותו למעין כליא ברק שתכליתו למשוך את קריאות התיעוב ושריקות הבוז של הקהל הליברלי הנסער – לשביעות רצונם הרבה של המפיקים מאחורי הקלעים.

מאידך, יש מידה מסוימת של צדק בטענה שגורמים בלתי מבוטלים במעגלי העוצמה לא חפצו בייקרו של טראמפ – או לכל הפחות העדיפו אחרים על פניו בחדר הסגלגל. עוד לפני שנבחר לנשיאות בסוף 2016, מערכת הביטחון ושירותי הביון האמריקאיים יצאו נגדו באופן גלוי וטפלו עליו האשמות מופרכות על זיקתו המיוחדת לרוסיה ועל כך שהוא נתון תחת שרביט המכשפים של ולדימיר פוטין. סוכנות ה-FBI אף צותתה לבכירים בתוך הקמפיין שלו, ושיקרה לשם כך בפני בית המשפט שאישר את האזנות הסתר. מקרים נוספים – כגון סילוקו מטוויטר, הפיאסקו של ה-6 בינואר וכתבי האישום המאולצים שהוגשו נגדו המשיכו לתרום לתחושה שישנו כוח משמעותי המשתוקק להיפטר ממנו.

ואין בכך כל פלא. שכן מבחינת “בעלי המניות והאינטרסים”, המכוונים את הגאיי המדינה, טראמפ רחוק מאוד מדמות הנשיא האידיאלי. הוא חסר את חלקות הלשון הנדרשת, את המימיקה הסמכותית והשקטה, ואת העיניים היוקדות היודעות גם להתלחלח בעת הצורך. שלא כמו אובמה, קלינטון ואפילו בוש, טראמפ לא השכיל לעטוף בחיוך נעים ובמילים יפות את מכונת ההתערבות הבריונית של ארה”ב. התנהגותו הפרובוקטיבית זעזעה את התיאטרון הפוליטי העבש והקונפורמי והוציאה מגדרם את מועמדי השעווה מפוארי הבלורית. לעתים הוא אף חטא בפליטות פה שחשפו טפח מטבעה של הפוליטיקה האמיתית, כגון הצהרתו מנובמבר 2019 שארה”ב השאירה כוח צבאי בסוריה “אך ורק בשביל לשמור על שדות הנפט”. לפני כמה חודשים הוא אף התאונן על כך שתחת ממשלו היתה ונצואלה על סף התמוטטות, “ואז היינו לוקחים את כל הנפט הזה, זה היה יכול להיות נפלא”.

מאבק כוחות של פריווילגים

על אף כישרונו לעורר מדנים ואנטגוניזם, ארבע שנות כהונתו בבית הלבן דווקא מלמדות שטראמפ היה נשיא סטנדרטי למדי שמילא בנאמנות אחר כל הדרישות והצרכים של האליטה. ראשית, הוא מינה לתפקידי מפתח בממשלו אישים שבאו הישר מתוך “מדינת הצללים”, אותה הוא אהב לנגח לעתים קרובות בפני קהל מעריציו – כגון היועץ לביטחון לאומי ג’ון בולטון, התובע הכללי ויליאם באר, וכן ראש ה-CIA מייק פומפאו, שהיה המנוע המרכזי מאחורי הכרזת המלחמה על ויקיליקס וכתב האישום השערורייתי נגד ג’וליאן אסאנג’.

נוסף על כך, על אף הרטוריקה הפופוליסטית שלו, טראמפ יזם קיצוץ מיסים מאסיבי שהיטיב בעיקר עם העשירים והוריד את מס החברות הפדרלי לשפל היסטורי. באפריל האחרון, באחד מאירועי הגאלה האקסקלוסיביים שבהם אין דריסת רגל לעיתונאים ולפשוטי עם, הוא הרגיע את המיליארדרים שנכחו במקום והבטיח כי הוא מתכוון להאריך את תוקף הקיצוצים. יתרה מזאת, בניגוד לתדמית המופרכת שהודבקה לו בעת משבר הקורונה, הוא הוציא לפועל בצייתנות את כל דרישותיו של אנתוני פאוצ’י ואף פרס את חסותו על מבצע “Warp Speed” – מבצע צבאי ומודיעיני “להאצת פיתוח, ייצור והפצת החיסונים”, בסדר גודל “שלא נראה באמריקה מאז פרויקט מנהטן”, כדברי טראמפ עצמו. למעשה, עד היום הוא מתגאה בתרומתו למבצע, ואף רואה בחיסון הקורונה את “אחד הפלאים הגדולים של הרפואה המודרנית”.

ראייה נוספת ומשמעותית להונאה היסודית שטראמפ מייצג ניתנה לנו לאחרונה עם בחירתו של הסנאטור הצעיר ג’יי. די. ואנס כמועמד לסגנות הנשיא. ואנס, יליד 1984, הוא “סיפור הצלחה” המשוח בארומה חוץ-ממסדית, שלכאורה אינו נגוע בריקבון של הביצה הוושינגטונית. לפני שמונה שנים הוא זכה לתהילה עולמית בעקבות פרסום ספרו “Hillbilly Elegy”, שתיאר את ילדותו קשת היום בעיירה קטנה באוהיו, כבן לאמא נרקומנית ובהוויה של עוני, אלימות וחרדות קיומיות. בשנת 2020 נעשה לרב-המכר עיבוד קולנועי מצליח שעזר להזניק את הקריירה הפוליטית של מחברו, בכיכובה של גלן קלוז ותחת שרביטו של הבמאי ההוליוודי הנודע רון הווארד (בעברית “יומני האפלצ’ים”, בנטפליקס הקרוב לביתכם).

אולם מבעד לחזות הכוזבת של חלון הראווה התקשורתי, מסתבר שוואנס אינו אלא תוצר נוסף של אותם כוחות אפלים שכנגדם הוא לכאורה יוצא. למעשה, דרכו לתפקיד האפשרי של סגן הנשיא נסללה תחת כנפיו של אחד מנציגיה המובהקים של אליטת עמק הסיליקון – המיליארדר פיטר ת’יל, המגלם אולי יותר מכל את הברית הבלתי קדושה בין השוק הפרטי לבין מערך הביון של המדינה. ת’יל בן ה- 56, לשעבר שותפו לעסקים של אילון מאסק והאיש שאחראי לנסיקתה המטאורית של פייסבוק, אוהב להציג את עצמו כליברטריאני אידיאולוגי, על אף שהוא למעשה אחד הארכיטקטים הבולטים של “מדינת המעקבים”. שמו אף התפרסם באופן נרחב בעיתונות הישראלית כאשר נודע שהיה שותף של אהוד ברק וג’פרי אפשטיין בחברת “Carbyne” – יוזמה של יוצאי קהילת המודיעין בישראל לפיתוח “תקשורת חכמה עם מוקדי חירום”.

חברת “פלנטיר” שבראשה עומד ת’יל, המפתחת טכנולוגיות מידע משוכללות עבור הפנטגון ושירותי המודיעין, היא בעצם גירסה מופרטת של מיזמים ממשלתיים שלא יצאו אל הפועל בשל ביקמתוך “יומני האפלצ’ים”, המבוסס על האוטוביוגרפיה המשופצת של ג’יי. די. ואנס, המועמד להיות סגנו של טראמפורת ציבורית והתנגדות פוליטית – בעיקר משום שהם כללו אלמנטים כדוגמת הקמת מאגר מידע על אזרחים “בלתי ידידותיים לשלטון” שאמורים “להיכלא בעתות חירום”. תוכניות אחרות, שהונהגו בעקבות אירועי 9/11, נועדו לפתח מנגנון מעקב כלל ארצי “למניעת התקפות טרור קונבנציונלי וביולוגי”, ואפילו “התפרצויות של מגפות טבעיות”.

כשהושקה חברת פלנטיר לפני כ-20 שנה, המשקיעה העיקרית היתה קרן הון סיכון בשם “In-Q-Tel” השייכת לסוכנות ה-CIA, שבשנים הראשונות היתה הלקוחה היחידה של החברה. כיום פלנטיר מספקת שירותים לגופים ממשלתיים רבים, כמו גם לתאגידי ענק ובנקים מרכזיים בוול סטריט. בין היתר, היא יזמה תוכניות לחשיפת מדליפים וחושפי שחיתויות בשירות הציבורי ובשוק הפרטי, והיתה שותפה פעילה במזימה לחסל את ויקיליקס. בעת מגפת הקורונה היא היתה אמונה על איסוף מידע רפואי של מיליוני אזרחים במסגרת מבצע “Warp Speed”, ואף הופקדה על ניהול “מלחמת אינפורמציה” כדי להתמודד עם “הססני חיסונים”.

ת’יל, שבצוותא עם ידידו הטוב ומנכ”ל גוגל לשעבר אריק שמידט, חבר בוועדת ההיגוי של קבוצת בילדרברג, משמש מאז 2016 כאחד התורמים המרכזיים של המועמד ה”אנטי-ממסדי”. לאחר היבחרו של טראמפ הוא אף שירת בצוות המעבר לבית הלבן והיה אחראי לחלק ניכר מהמינויים בשורות מערכת הביטחון – מקור העושר העיקרי שלו ושל רבים מחבריו מעמק הסיליקון. במערכת הבחירות הנוכחית הוא גייס עבור ידידו הקרוב מאות מיליוני דולרים מאצולת ההייטק והפיננסים, והשפעתו העצומה על הקמפיין ניכרה בעיקר עם בחירתו המתמיהה של הסנאטור הצעיר מאוהיו כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

ככל הידוע, ואנס החל ליהנות מחסדיו הנדיבים של “ממליך המלכים של עמק הסיליקון” עוד כשהיה סטודנט למשפטים באוניברסיטת ייל. לאחר הלימודים זכה ואנס למשרה נחשקת בחברת עורכי דין יוקרתית, שעם עובדיה בעבר נמנו בין היתר מישל וברק אובמה. לאחר כשנתיים הוא עבר לסן פרנסיסקו כדי להשתלב בתחום הפיננסים, והתמחה בעיקר בקרנות הון סיכון בשדה הטכנולוגיה. בשנת 2015 הצטלבה דרכו המקצועית עם ת’יל כאשר החל לעבוד בחברת השקעות שבבעלותו בשם “Mithril Capital”. זמן קצר לאחר מכן מימן ת’יל קרן הון סיכון שהקים ואנס הצעיר, ואף הצליח לגייס לפרויקט את אריק שמידט ועוד כמה מבכירי התעשיה, הידועים דווקא בתמיכה הכספית הענפה שהם מספקים למפלגה הדמוקרטית.

בזכות הארנק הנדיב של גבירי ההייטק והילת הפופולריות של ספרו המצליח, דרכו של ואנס לצמרת הפוליטית היתה סלולה לפניו. בשנת 2021, כאשר הכריז על ריצה לסנאט, הזרים פיטר ת’יל לקמפיין שלו סכום של 15 מיליון דולר – התרומה הגדולה בהיסטוריה עבור מתמודד לסנאט. כמו כן, הוא הקים למענו “ועדת פעולה פוליטית” (Super PAC) – הטריק של עשירי אמריקה לעקוף את חוקי מימון המועמדים – וגייס סכומים עצומים מהאליטה הפיננסית והטכנולוגית של אמריקה.

לפני היבחרו לסנאט בנובמבר 2022 נחשב ואנס למבקר חריף של טראמפ ושל התרבות שהוא ייצג. הוא לא בחל מלהטיח בו בפומבי קשת רחבה של שמות גנאי כגון “אידיוט”, “דוחה”, “הרואין תרבותי” ובאופן פרטי אף כינה אותו “asshole” ואפילו “היטלר של אמריקה”. אולם ת’יל, בסיוע חברי “המאפייה של פייפאל” כמו דיוויד זאקס ומאסק, הפעילו את השפעתם הרבה כדי לקרב את בן טיפוחם אל המתמודד לנשיאות. כאשר ואנס הוזמן לראשונה למאר-א-לאגו, בית הנופש של טראמפ בפלורידה, כדי לקבל את תמיכת הנשיא לשעבר במרוצו לסנאט, ליווה אותו ת’יל באופן אישי.

זהו רק קצה הקרחון של מעורבות עשירי אמריקה בתוך הקמפיין של “המועמד האנטי-ממסדי”. אין כל סיבה רציונלית להניח שכהונה שניה של טראמפ מבשרת דבר מלבד המשך השתלטות האלפיון העליון על משאבי החברה, תוך הרחבת אמצעי השליטה באוכלוסייה באמצעות קונפליקטים מלאכותיים ומשברים מפוברקים. הפופוליזם של תנועת MAGA היא בסך הכל אמצעי לגייס את העוינות העממית כלפי האליטה הגלובלית, ולתעל אותה בסופו של דבר למען האינטרסים שלה. שהרי “בחירות דמוקרטיות”, אחרי הכל, אינן אלא מאבק כוחות פנימי בתוך השבט הסגור של בעלי ההון והפריווילגיה. ועל רקע הזה רצוי גם לראות את הירי בטראמפ. אין ספק שזה היה סוג של ניסיון הפיכה, אולם ממש כמו אותו מלך מימי הביניים השוכב ללא רוח חיים לצד גביע היין המורעל – לגורמים שהביאו לכך אין כל קשר לדעת הקהל או לאינטרסים ציבוריים. המזימה אמנם כשלה, אבל יש להניח שהמסר עבר. ולשם כך כל שהיה צריך זה להקריב “שעיר לעזאזל” אחד בדמי ימיו, שחייו גם כך שווים כקליפת השום.