יפן על קצה הצ’ופסטיק

נראה שנסיבות נסתרות מן העין התאספו וחברו יחד ברגע מסוים ובחיי, כך שבלי הכנה ארוכה או תכנון מראש אני מוצאת את עצמי במטוס ליפן עם קבוצת מתרגלים ובעיקר מתרגלות של מדיטציות/בודהיזם.

יהיו הנסיבות אשר יהיו, אני על המטוס בדרכי לשבועיים ביפן, וההתרגשות שלי רבה. אולי דווקא כי מעולם לא חלמתי לטוס ליפן, ברגע האמת נדמה לי שזה בערך כמו לטוס בחללית אל מחוץ לכדור הארץ. לא היה לי מושג על יפן, על משתתפי הקבוצה וגם לא ממש הכרתי את המנחים. איכשהו גם למסע מוקפד ומתוכנן חודשים מראש, למקום אולי המסודר ביותר בעולם הצלחתי להשתחל ברוח סערה כצוענייה.

העוגן היחיד שלי בכל המסע הזה היה הקול הפנימי שלי שהיה צלול וברור מרגע ההחלטה – שבוע לפני יום שלישי האחרון – היום שבו המריא המסע הרוחני ליפן, בטיסה ארוכה שחוצה את כדור הארץ לצידו השני – מנתב”ג בישראל לאוסקה שביפן.

נוחתים באוסקה והולכים מייד לאכול במסעדה מסורתית מטורפת הממוקמת בבית סמוראים לשעבר. הארוחה המוקפדת והיפה באופן לא הגיוני כלל היא רמז ראשון וממשי לכך שדבר ביפן אינו דומה למשהו שמוכר לי מקודם. אחרי הארוחה המופלאה במסעדה (שלא היתה מביישת מסעדת מישלן) כולנו עולים רצוצים מעייפות ומשובע לאוטובוס המחכה לנו כדי לנסוע לקיוטו, שם נמצא המלון שלנו.

זו כבר שעת לילה והאוטובוס נעצר במרחק קצר מן המלון. זה דווקא טוב לי, לנוע ברחוב, לנשום את האוויר, לספוג קצת מן המקום שבו אני נמצאת. תוך כדי הליכה עם הטרולי המלא מדי אני מבחינה שהמלון שוכן על גדת נהר גדול.

בבוקר הראשון ביפן עדיין קשה לקלוט את המרחב שאנו נמצאים בו. בדרך לתחנה הראשונה, ל-Arashiyma park, שבו נשב ונתרגל מדיטציה, כולנו מרוכזים בעצמנו, בעייפות ובהתרגשות. בפארק אנחנו הולכים לאורך הנהר ואני נזכרת בנהר מליל אמש. בגדה שממול נישאים הרים גבוהים וירוקים. מעניין מי חי בהם, אני חושבת לעצמי.

בסיום תרגיל הישיבה אני מבחינה בדרך חזרה בשלט שעליו ציור של קוף. אני עדיין לא יודעת ולא קולטת שבהרים הגבוהים והירוקים שמעבר לנהר נמצאת שמורת קופי מקוק – Arashiyan Monkey park – אראשיאמה איוואטיאמה. לאחר שאני רואה עוד כמה שלטים שקופים עליהם אני שואלת לפשרם. “יש פה פארק קופים”, אומרת כלאחר יד אסאנו, המדריכה היפנית שלנו. “אם את רוצה ללכת לשם, אז עכשיו. יש לך שעתיים עד הפעילות הבאה שלנו ועד שסוגרים את הפארק”.

וואוו! היום הראשון שלי ביפן ואני קרובה לפארק קופים החיים בו באופן טבעי מאוד, בהרים הירוקים האלה, מהצד השני של הנהר. איזו התרגשות! שעתיים זה מעט זמן ובטלפון שלי כמעט נגמרה הבטרייה. הדרך למעלה לא קלה. זהו טיפוס קשה לפסגת הר ארשיאמה, שם חיים הקופים. יותר מ-100 מדרגות מפותלות, וזוהי רק מחצית הדרך לנקודת תצפית ממוזגת על הקופים ועל קיוטו המרהיבה. כ-130 קופי מקוק יפני חיים בשמחה את חייהם בירוק הזה. השפעת בני האדם עליהם היא כמעין שעון פנימי שהם פיתחו, בדיוק כמו חיות בשבי. הם יודעים בדיוק מתי יבואו להאכיל אותם, ואז הם מתקבצים. בשעת אחר צוהריים מאוחרת, לקראת סגירת השמורה, אין האכלות והקופים רגועים, עסוקים בשלהם ולא ממש מתעניינים באנשים הצופים בהם מתוך מעין כלוב ממוזג שדרכו אפשר להאכילם. ניכר על הקופים שהם נמצאים בבית הטבעי שלהם. הם נראים נפלא. קהל המבקרים ממושמע מאוד, כמובן.

ליבי מתרחב. טיפין טיפין אני מתחילה להבין עד כמה יפן טובה לטבע ולחיות הבר שלה. מעל היער חגים עופות דורסים גדולים; אני עתידה לראות עופות דורסים לאורך כל המסע בן השבועיים ביפן. לאט-לאט, כמו נפתח מסך, וקורטוב ידע על יפן והמסתורין שלה נגלה בפניי.

הביקור במקדש שינטו מעמיק את ההבנה בנוגע לאיכות החיים ביפן. ההיכרות עם דת השינטו (נתיב האלוהים) היא מפתח חשוב להבנת הכבוד, היחס ועומק השורשים של השמירה על טבע ביפן. אני נשבעת שצבע העלים של העצים ירוק כל כך, שלפעמים הוא נראה כמו פלסטיק זוהר ומוגזם. היפנים אוהבי טבע, ומטיילים לפי הפריחה ועונות השנה.

שינטו היא הדת הקדומה האתנית ביפן, לפני שהבודהיזם הגיע מהודו במאה החמישית. לשינטו אין כתבי קודש או מצוות. מקדשי השינטו צנועים, נקיים מאוד ויפים. מרבית המקדשים מצויים על פסגות הרים, במקומות שמהם נשקף נוף עוצר נשימה. כל מקדשי השינטו משתלבים היטב בנוף ובמסע הזה ראיתי לא מעט מהם.

אין בשינטו נזירים, שכן אין היא רואה במין חטא או חולשה, ולכן כוהני שינטו נישאים.

בשינטו מאמינים בטבע וברוחות הטבע – “לחיות חיים פשוטים והרמוניים עם בני האדם והטבע”. היא רואה ביופי קדושה; היופי בדת השינטו שייך לטבע ויש לו אופי אלוהי. ישויות הטבע נקראים קאמי והן אוהבות לשכון במקומות בולטים כמו פסגות הרים. רבים מן הקאמי מייצגים כוחות טבע, גם ההרים הגבוהים נחשבים לאלים. הקאמי יכולים להועיל או להזיק, בהתאם ליחס שהם מקבלים.

האלה הראשית היא אלת השמש ו”אמאטרסו אומיקמי” היא אלת פריון אדם ואדמה. במקדש שלה דמותה מיוצגת במראה ולא בפסל. כל המשתקף במראה משקף למעשה את האלה.

שינטו דוגלת, כאמור, בחיים הרמוניים ומחוברים לטבע ולסביבה שבה חיים. היא שרדה עד היום (בניגוד לדתות טבע אחרות) ורוב היפנים מאמינים בה ובבודהיזם. כשהשינטו והבודהיזם נפגשו במאה החמישית הם השתלבו, בעיקר כי השינטו היא דת גמישה וסובלנית כלפי דתות אחרות. אף אחד לא צריך להצהיר על עצמו כמאמין שינטו כדי להיות שינטואיסט. אני ללא ספק הרגשתי שינטואיסטית (חשוב לי לציין כי הדת והמדינה מופרדות לחלוטין ביפן. כל אדם חופשי להאמין במה שהוא רוצה. יחסו של העם היפני לדת הוא סובלני).

אז כשאלו הם פני הדברים ודת השינטו היא המובילה, הטבע ביפן נראה במלוא הדרו וכבודו – ההרים הנישאים מעלה הם קדושים, כך שהם שמורים ואינם נפגעים מחפירה, מבנייה ומעקירת עצים. הירוק בהם ירוק מאוד. המים בנחלים צלולים עד שקופים. מכל עבר נראים פרחי בר ושדות אורז. אין פיסת נייר או בדל סיגריה. אין פחי אשפה ואין מנקי רחובות, כי לא צריך. כל יפן ירוקה ורוויה אוויר נקי. לעיתים הרגשתי ממש כמו בתא לחץ שבו אחוז החמצן גבוה. היופי של הטבע מסתיר בחובו שלל חיות בר: איילים, קופי מקוק יפני, עופות דורסים, דובים, שועלים, ארנבות, דָלָק, סמור ועוד, מינים רבים של ציפורי שיר, פסיונים, עגורים ועופות דורסים, צבי מים ודגי קוי.

אין ברחובות יפן חיות רחוב. לא חתולים ולא כלבים. חיות המחמד מוחזקות בבתים וכולן מטופחות מאוד. חלק מהם הם ממש “קאוואי”. קאוואי ביפנית פירושו חמוד, אבל בתרגום לעברית אולי היינו קוראים לזה “חמוד מדי”, וזו תופעה בפני עצמה ביפן, שרק עליה אפשר לכתוב כתבה שלמה. הקאוואי, מלבד היותו תופעה יצירתית, גם תרם לשינוי התדמית הקשה והאכזרית של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה. תופעת הקאוואי היא בבירור גם מרד של הצעירים בחינוך המהודק ובחוקים הנוקשים, בניקיון ללא רבב ששורר בכל מקום ובדרישה לפרפקציוניזם. התופעה היא סמל לחופש ולבריחה מן הציפיות של המוסכמות החברתיות, לריכוך הנוקשות של יפן המסורתית.

הקאוואי פרץ ביפן בשנות ה-70, בתחילה כאומנות וכפרסום וכיום הפך מרכזי בתרבות היפנית, עד כדי שהוא מככב בכל מקום – על החשבונות לתשלום, בבנקים, בתחבורה הציבורית, בהודעות לציבור של העירייה, של המשטרה ושל הממשלה (לדוגמה, למשטרת טוקיו יש קאוואי – עכבר חמוד בשם פיפו קון). לכל חברת ענק יש קאוואי סכרני משלה.

ואכן, גם כלבים אמיתיים נראים לחלוטין קאוואי – מטופחים ולבושים, מוסעים בעגלת תינוקות או במנשא. יש בתי קפה חתוליים שבהם החתולים לבושים ומתלטפים באופן קאוואי עם הלקוחות. בהתאם, יש גם בתי קפה כלביים שבהם חובשים הכלבים כובעים קטנים (פחות אהבתי את הרעיון).

ביפן יש בתי מקדש לחיות: לקופים, לחתולים, לכלבים, לארנבות, לצפרדעים, לסרטנים, לנחשים ולדרקונים. לבעלי החיים אלה יש משמעות עמוקה עבור היפנים.

לדוגמה, שלושת הקופים קשורים לחוכמה ולבחירה שלא לעשות דברים רעים ואסורים (לא לראות, לא לדבר רעה ולא לשמוע רוע). הכלבים מעניקים בעיני היפנים ברכת פוריות, הארנבות מייצגות שפע, הון ופיקחות. לכן, ברור כי יחס היפנים לבעלי חיים הוא יותר ממצוין. יפן אוהבת חיות. ואולי מן הטכנולוגיה המתקדמת שיש להם תבוא גם הישועה לגני החיות – גן חיות ללא בעלי חיים אלא הולוגרמות שלהם בלבד.

יפן הרחיבה את ליבי ועוררה בי שקט עמוק. מצאתי בסדר, בכבוד ובניקיון שלה מנוחה עמוקה מן המאבק היום-יומי בארץ על אינסוף שקיות הפלסטיק המתעופפות ובזבל בכל מקום. מול הכבוד הגדול כל כך שיש ביפן למרחב האישי ניצב חוסר הגבולות שלנו. מעצם השהות בה ומן המנוחה שחשתי בה חזרתי בשמחה הביתה, לכאן. לצד השני של המראה. אצלנו מתקיים יופי אחר וחום אנושי. האוכל שונה ובהחלט משובח. יש בנו אכפתיות גבוהה. האש שבנו נוכחת. אנחנו לא קאוואי. אולם המראה והשיקוף של יפן נוכחים בתוכי. בה מתגשמת בפועל הציפיה שלי שכאן, במזרח התיכון, ישררו ניקיון, אכפתיות גדולה ביותר ושמירה על הטבע – אולם מה שלא הגיוני כאן, הוא דרך חיים שם. הייתי שם, ויפן משתקפת גם בי. יש עתיד.

אריגטו גוזאי מאס