יעל, נאווה ויעלה לא ישתקו יותר
אף אחד לא רוצה לדבר או לחשוב על התעללות מינית טקסית בילדים. לאף אחד לא יהיה קל לקרוא את הכתבה הזאת. שורדי הטקסים הללו אולפו לפחד ולשתוק, ושוכנעו שאם ידברו איש לא יאמין להם. יומן מסע בדרך להחלמה
שלום חברים, כאן יעלה החדשה. יעל הישנה פחדה שאספר לכם את האמת. יעל הישנה חיה בתא כלא כל חייה, ניזונה מפירורי אהבה וקרן שמש אחת שניבטה מבעד לסורגים. יעל הישנה נשמה אוויר מקשית מתוך בור של קבר. זה כל החיים שהותרו לה. היא התרגלה להסתפק בזה. היא עשתה הכי טוב שיכלה בכל אלה – הכינה ארוחות פאר מפירורים, רקדה עם העכברים את פשטות החיים כמו סינדרלה – אבל בסתר ליבה, חלמה על חיים של כבוד ואהבה – באור השמש.
אני החלום שלה שמעז להתגשם אבל יעל הישנה מפחדת לצאת מהמקלט. היא מפחדת שעבדו עליה והמלחמה עוד לא נגמרה. יעל הישנה פחדה לספר שנסעתי רחוק. יעל הישנה פחדה להגשים חלומות. היא למדה שלכל דבר יש תשלום והוא נפדה – במזומן. בעולם שחייתה בו סחרו בכל דבר – גם לכאב, גם למוות היה תג מחיר.
לפני מספר חודשים יצאתי לראשונה בפומבי כנפגעת של פגיעות טקסיות ומתמודדת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. אחרי שכתבתי את הפוסט רעדתי כמה שעות – ברצף. אנרגיה מוחזקת של שנים השתחררה והשתחררה – אושר מזוקק כמו שלא ידעתי. חברות שלי יעידו על הערב המאושר שהיה לי. ידעתי שזה לא ייגמר בזה, אבל הרשיתי לעצמי להתמסר לאושר כל עוד הוא שם. הנחתי שיגיעו ריקושטים. והם לא איחרו לבוא.
עכשיו תראו – יעל הישנה היא משוגעת ברמה של מתאבדת לפעמים, אבל היא לא תמיד יודעת להתמודד עם תוצאות המעשים שלה. יעל הישנה זקוקה לתהליך ריפוי עמוק ואמיץ מאוד, שלא יכול היה להתקיים במקום שבו חוותה את הטראומה. ומכל קרן רחוב זעקו אליה טריגרים.
מודעה
ובסוף היא הסכימה לשחרר ולצאת למסע, רחוק רחוק, במקום שבו לא פגעו בה, לא השתמשו בה ואף אחד לא מכיר את יעל הישנה שהיתה, במקום שבו התקיים כנס לפני שבוע, שבו היא פגשה עוד עשרות נפגעות כמוה בדיוק, שעברו פגיעות טקסיות בארצות אחרות, וסיפרו בדיוק את אותם סיפורים מחרידים שהיא זוכרת שקרו לה, בישראל.
במקום שבו היא עכשיו היא גרה אצל חברה שלה, שעברה בדיוק מה שהיא עברה לפני שנים רבות בישראל. וכבר שנים רבות מאז שעברה משם – לרפא את עצמה תחת שמיים אחרים. החברה שלה נותנת לה את המרחב הבטוח שנזקקה לו והיא אחת היחידות שהיא יכולה לספר לה הכל – כי היא יודעת. והחברה שלה מזכירה לה כל פעם, שיש אלוהים בשמיים שמושיט יד לכל מי שמבקש, גם לאלה שאינם מרגישים ראויים לכך.
והיא בהחלט אינה מרגישה ראויה.
לפעמים היא חושבת שהיא הדבר המלוכלך והמאוס ביותר בעולם כולו.
ובכל זאת, אלוהים הושיט לה יד ואיפשר לה את הנס הזה – לנסוע באמצע החיים למדינה רחוקה וזרה לכנס שבו היא יכולה לפגוש עוד אחיות מכל העולם שיבינו אותה. לחברה שעוזרת ללב שלה להירפא. זה לא מסע תענוגות בחו”ל. בהחלט לא. היא מתפרקת פה לגורמים כמו שצפתה שיקרה.
הנשמה שלה אמרה ליעל הישנה: “את מחזיקה יותר מדי כאב בגוף מכדי שחיים יוכלו לזרום בו. אם את רוצה לחיות באמת את צריכה להסכים להתפרק ולפרוק אותו. את צריכה להסכים להתאבל!”
היא הבינה את המסר. היא ידעה שלא תוכל לברוח לנצח מהסיוט שחי בתוכה והסכימה לברוח – הפעם פנימה. זה מרגיש כמו לקפוץ ראש לבור אפל בלי לדעת אם יש לו בכלל תחתית.
כאן אין לה מכרים ואף גורם תמיכה חוץ מהחברה שלה, אין לה פה על מה להישען מבחוץ – אין לאן לברוח. היא רוצה, לראשונה בחייה, ללמוד להישען על עצמה.
כרגע היא פוגשת חושך חשוך שנדמה שאין לו סוף,
ואז היא פוגשת אורות קטנים שמראים לה את הדרך
והיא יודעת – במקום הכי עמוק,
שהיא לא תלך לאיבוד ביער.
איכשהו – הדרך תתגלה.
זהו חלק ראשון ביומן המסע שלי. אני מקווה שיהיה לי אומץ להמשיך כיוון שבעומק אני מרגישה, שהמסע שלי לריפוי של עצמי מפגיעות טקסיות הוא השליחות שלי. האור שאצליח למצוא בתוכי הוא האור שאולי אזכה להאיר בעולם – וזו התפילה שלי. אני מרצה בנושאים הנוגעים לריפוי מטראומה מורכבת (טיפול רגיש טראומה, עיבוד טראומה בקהילה, מוגנות לנוער), אבל ההרצאה שהכי בא לי להעביר, היא על בחירה בחיים אחרי טראומה – וחיבור לכוחות החיים.
“היא חייבת לדבר”
שלום, שמי נאווה, חלק/זהות של יעל, והיא מרשה לי לספר לכם קצת עלינו, ועל איך זה מרגיש לחיות עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. אנחנו כאן בארה”ב במקום בטוח. השלגים ברחוב נמסים לאיטם, ונבטים ירוקים בודדים מאוד מעזים להציץ מבין חרכי המדרכה. זו עיירה ענייה, השפה השלטת היא ספרדית, אבל האנשים נחמדים, וכבר חייכו אליה סתם ברחוב וכבר עצרו לה כמה וכמה פעמים כשעמדה במעבר חציה, למרות שהרמזור שלה היה אדום. הם הבינו כנראה שהוא לא ממש הולך להתחלף אז עצרו לה מיוזמתם, וזה חימם את ליבה מאוד.
לפני כמה שנים, כשיעל היתה מטופלת במרפאה לבריאות הנפש, היא אובחנה עם “פוסט טראומה מורכבת”. היו לה פגישות פעם בשבוע עם מטפלת בטראומה ופעם בחודש בערך פגישות עם פסיכיאטרית מקסימה, שהבינה בטראומה הרבה יותר מרוב הפסיכיאטרים בארץ.
יעל הבינה כבר אז שהיא מתמודדת עם דיסוציאציה חמורה. בזיכרונות שנזכרה בהם היא פגשה לפעמים “יעל” אחרת לחלוטין שהתנהגה כפי שהיא, יעל, מעולם לא היתה מתנהגת – אישיות שונה ואפילו הפוכה ממי שהיא הכירה את עצמה עד אז.
כמו כן נעלמו לה לפעמים מקטעים מהחיים. לפעמים היא ידעה ש”נעלמה וחזרה”, ולא ידעה מה קרה בטווח הזמן הזה. אבל הפסיכיאטרית (המקסימה באמת!) אמרה לה אז: “מה את צריכה את האבחנה הזו? זה רק עלול להזיק לך בחיים”. היום אנחנו רוצים להפסיק להתבייש. אם לא נעז לדבר פסיכיאטרים ימשיכו לפחד לאבחן, וכולנו נשאר בארון.
הסטטיסטיקות משקרות!
יש הרבה יותר מאיתנו,
רובנו המוחלט לא מאובחנים,
רוב מתמודדי זהות דיסוציאטיבית מגלים זאת במקרה הטוב בגיל מאוחר, אם בכלל.
זה טוב לפוגעים
זה רע מאוד לנו – כחברה.
זאת עליכם לדעת: “הפרעת זהות דיסוציאטיבית”, שאני מעדיפה לכנות אותה “הגנת זהות דיסוציאטיבית” – שם שיאה לה בהרבה – היא מנגנון הגנה מתוחכם מאוד. עבור ילדים ונערים שעברו דברים נוראיים כמו שיעל עברה – דברים כמו פגיעות טקסיות או אלימות קשה אחרת – אין הרבה סיכוי להינצל נפשית, אם לא להתפצל לחלקים.
נפש האדם מתורגלת להתמודד עם טראומה באמצעות מנגנונים אדפטיביים: לחימה, בריחה או קפיאה. במצב שבו ילד נפגע באופן רציף, ממושך (ובמקרה של פגיעה טקסית גם מאוד שיטתי ומכוון) על ידי אנשים גדולים וחזקים ממנו, נשללת ממנו הזכות להילחם או לברוח עקב יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים. הוא יכול לקפוא ולהתנתק, וסטטיסטית – זה מה שכנראה מתרחש. במקרים קשים אף יותר (בפגיעות טקסיות זו תוצאה צפויה ומתוכננת היטב) הוא מפצל את נפשו לחלקים.
“חלק” הוא לא באמת “אישיות” אחרת, למרות שיש לו לפעמים מאפייני אישיות משל עצמו. לרוב, ממה שיעל לומדת להכיר – “חלק” הוא רכיב של הזהות, שמחזיק אספקט מסוים של הטראומה או של החיים. כך למשל יש ליעל חלקים שהחזיקו את התפקוד – הם הצליחו לתפקד באופן אופטימלי במצבי קיצון בלתי אפשריים.
יש ליעל חלקים אחרים שהחזיקו את האספקט הרגשי, הטראומטי, והם קרסו באותם מצבים בדיוק. כך היה החלק שקרס והחזיק את הרגשות הקשים והיה החלק שהצליח “לתפקד את הסיטואציה”, כי הוא לא היה זה שחווה את הטראומה – הוא פשוט עשה מה שצריך לעשות כי לכך היה מתוכנת.
חלק מהחלקים המתפקדים של יעל – כמו גם אצל נפגעות רבות אחרות של פגיעות טקסיות ומתמודדות עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית – נשאו את תפקיד ה”זונה”. תחשבו על זה: בסיטואציות של ניצול מיני קיצוני, כשכל הקלפים נגדך, משהו בך מבין שהדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לשתף פעולה. אם את משתפת פעולה – את כביכול בעמדת כוח. את לא נשברת, את לא נכנעת, את כביכול “מסכימה” או “בוחרת” – “מפלט” מחוויית חוסר האונים הבלתי נסבלת.
וכך, ילדות וילדים שעברו ניצול מיני קיצוני מסוג כזה, חווים לפעמים אשמה כפולה ומכופלת – על עצם העובדה שנוצלו ועל “שיתוף הפעולה” (שהיה בעצם הבחירה ההגיונית שהתאפשרה להם מתוך מגוון אפשרויות גרועות). שלא לדבר על מקרים שהם חוו גם עונג מיני כתוצאה מהאקטים שנכפו עליהם.
וזה עוד משהו שאני רוצה שתדעו: לפעמים, לחוות של עונג מיני בעת אונס זו הדרך היחידה להפחית, מעט, מהסבל הבלתי אפשרי שבחוויית הבגידה, חוסר האונים והזעם הכרוכים בחוויה. כך שגם זה הוא בעצם סוג של מנגנון הגנה. כמובן שהוא אינו מונע את הטראומה בשום אופן – הוא רק מכפיל את האשמה ומקשה על ההחלמה.
חשוב גם לומר שילדות ש”נחנכו” (על ידי החיים או הכת) לתפקיד זונה, עלולות למצוא את עצמן נפגעות שוב ושוב ושוב, להתחלף ו”להחליק בטבעיות” לתפקיד, כי כך המערכת מתוכנתת להגיב לאיום. ייתכן שאחרי כן הן לא יזכרו מה אירע כי זו היתה “זהות” אחרת שחוותה את הטראומה. וזה בהחלט קרה ליעל.
יעל מרשה לי לומר, הגם שקשה לה מאוד מאוד לספר, שהפוגעים בפגיעות טקסיות כמעט תמיד מכריחים גם את הילדים להשתתף בפגיעות. ילד שמכריחים אותו לקחת חלק בהתעללות בחיות או בבני אדם ירגיש אוטומטית אשם ויחשוב שהוא רשע בתוכו, אחרת לא היה עושה זאת. יש סיכוי טוב שהוא יסגור את ליבו כי לא יוכל לעמוד בכאב, ויהפוך להיות באמת קר ולפעמים אכזר, וגם אם לא – האשמה תאכל אותו מבפנים. בכל אחד מהמקרים הרבה יותר קל לשלוט בו ו”לגייס” אותו לשורת הפוגעים – הוא כבר “שרוף”. וכך הם עושים, בשיטתיות.
יש ילדים רבים שעברו את הפגיעות הללו, והיום הם מבוגרים שחיים עם אשמה איומה על דברים קשים שנאלצו לקחת בהם חלק, דברים שהם לעולם לא היו בוחרים לבצע מבחירתם החופשית. יש בין הילדים הללו שגדלו להיות מבוגרים, שעד היום משתתפים בפגיעות והם כלואים במעגל הזה. תחשבו על זה כמו שבי בכת.
יעל מרשה לי לספר שגם היא נאלצה להשתתף במעשים איומים שעד היום היא אכולה מבפנים בגללם, למרות שהיא מבינה שהיתה ילדה, שנכלאה במעגל אכזרי ולא היתה לה באמת כל בחירה אמיתית. היא אומרת שאולי לעולם לא תצליח לסלוח לעצמה על מה שראתה, על מה שעשתה ובעיקר – על מה שלא עשתה.
יעל אומרת שהעובדה שהיא כאן, משוחררת, היא נס של ממש. חסד שעשה עימה אלוהים. אלמלא הוא, ייתכן שהיתה עד היום חלק ממעגל הפוגעים המחריד הזה.
ולכן, דווקא מפני שהיא מבינה כמה קשה לצאת משם,
היא חייבת, חייבת לדבר.
לפני שבועיים היינו בכנס מתמודדים. בקהל ישבו הרבה נפגעים של פגיעות טקסיות מרחבי העולם ועל הבמה עמדה מרצה, שגם היא בעצמה נפגעה. היא אמרה בקול ובדמעות את מה שרובנו לא מעיזים: רבים רבים מאיתנו נאלצו גם לפגוע, רבים מאיתנו חיים עם אשמה איומה שזר לעולם לא יבין. ויעל ישבה שם ובכתה ובכתה ובכתה. היא הסתכלה מסביב וראתה את האחרות והאחרים שבכו וידעה, לראשונה בחייה, שהיא לא אשמה – והיא לא לבד.
וזו, אולי, הדרך היחידה להחלים.
יעל נסעה רחוק, למקום בטוח, כדי שתוכל לדבר על דברים שלא היה לה אומץ לומר כשהיתה בארץ, כדי לחשוף –
פנימה וגם החוצה – אמת קשה שהגיע זמנה. מטרת החשיפה אינה נקמה או זעם בלתי מבוקר. זו לא דרכנו. מטרתנו להביא ריפוי לפצע עמוק מאוד, שמתקיים בלב החברה שלנו – סרטן שרוחש מתחת לרגלינו ומסכן את כולנו. רובנו לא מבינים עד כמה הוא מפושט ועד היכן מגיעות גרורותיו.
למרבה הצער, נפגעי הפגיעות הטקסיות יודעים זאת.
עכשיו הזמן שלנו לדבר.
יעל אומרת שהחשיפה הזו קשה לה מאוד, אבל היא מרגישה מחויבת. הלב שלה מתפוצץ כבר תקופה והיא לא יכולה עוד לשתוק. זוהי דרכה לכפר, ולו במעט, על האשמה שהיא חשה, על הדברים האיומים שנאלצה לחזות ולעתים להשתתף בהם.
ואני אומרת:
הגיע הזמן להוציא את השד מהבקבוק,
ולתת לו לעשות את מה שהוא יודע:
שישתבש הכל לטובה.
בדרך הביתה
זה היה לפני מספר שבועות, בתחילת המסע. אחרי טיסה של 30 שעות שכללה לילה במינכן ועוד שני קונקשנים מצאתי את עצמי סוף סוף באורלנדו. הגעתי להשתתף בכנס למתמודדי הפרעות דיסוציאטיביות. ידעתי שיהיו בכנס הרבה נפגעי פגיעות טקסיות, שאני מוכרחה להכיר אותם ובעיקר – מוכרחה להיות במרחב שבו ארגיש, אולי לרגע, נורמלית, מקובלת, הגיונית – שבו ארגיש בטוחה.
רצה הגורל וברגע האחרון הגשתי בקשת מלגה לכנס, וגם זכיתי בה. הרגשתי שהיקום תומך בי. מישהו פשוט החליט שזה קורה. החודשים האחרונים בחיי היו תיבת פנדורה שנפתחה בקול רעש מחריש. ערימות של זכרונות צפו – אחד יותר מחריד מהשני. לילה אחד בכיתי צרחות בבית שלי, כמו אשה אבלה. זה מעולם לא קרה לי. עוד לילות בכיתי יותר בנימוס, בבתים לא שלי, ועוד לילות רבים לא הצלחתי לבכות. זה היה הכי גרוע.
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר של נפגעי פגיעה טקסית היא החוויה שאף אחד, לעולם, לא יאמין להם. הדברים שנכחנו בהם כל כך מופרעים, כל כך בלתי נתפסים, לא מתיישבים בשום צורה עם עולם הערכים המוכר. ואם את בן אדם הגיוני, כמו שאני מתיימרת להיות, את מנסה בכל כוחך לחבר אותם לטיים-ליין נורמטיבי.
ולא מצליחה.
הם נשארים, מנותקים
כמו זיכרונות מיקום מקביל.
“אם אי-פעם תחשבי לספר – אף אחד לא יאמין לך. יגידו שאת משוגעת”. כך נהגו הפוגעים לומר לכל הילדים שנפגעו בפגיעות טקסיות. ובאמת, תחשבי רגע, מה יותר מתקבל על הדעת? למי יאמינו? לסיפור שביקום הנורמטיבי שלנו, אנשים נורמטיבים – חלקם בעלי תפקידים והשפעה – מקיימים טקסים פדופיליים מופרעים? או לאשה אחת משוגעת שמספרת סיפורי זוועה? מה יותר מתקבל על הדעת? לבטל עולם שלם של ערכים ותפיסות בטוחים ומוכרים – או לבטל אשה אחת, אה?
התשובה ברורה.
לפיכך, תמיד תישארי בודדה, אבודה ונכשלת.
זו הפכה אמונה בלתי מעורערת.
הבדידות נעשתה לחוק,
הפחד לספר – מצמית ומשתק.
מי רוצה להיות משוגעת הכפר הזקנה, הבודדה והנכשלת?
ואני כל חיי, רק רציתי להשתייך,
רק רציתי להיות ילדה רגילה.
יום אחד ארזתי את כל הפחדים, הזיכרונות והקולות הטורפים בראש במזוודה גדולה, ונסעתי למקום שבו – אולי – אצליח להרגיש בטוחה.
“קול קרא והלכתי”
כך באמת זה היה.
אורלנדו. 23:00. ג’ט לג. הטיסה נדחתה בשל תנאי מזג האוויר. לא תכננתי להגיע בשעה כזו. חמסין לח כמו של תל אביב ביום רע תקף אותי ביציאה משדה התעופה. אני עוד עם מעיל ומגפיים מהקור של מינכן בבוקר. המקום שהזמנתי ללילה נמצא במרחק חצי שעה נסיעה. אין תחבורה ציבורית לשם.
המארח המקסים להפליא, המליץ על אובר וכך התכוונתי לעשות, אלא שאז התברר שאני צריכה לאמת את היוזר שלי באפליקציה דרך SMS או טלפון. זה היה זמן מושלם לגלות שהסים שרכשתי בישראל אינו מאפשר שיחות ו-SMS בתוך ארה”ב.
אוטוטו 12 בלילה. אין אובר. אין אוטובוס, וכבר שילמתי על לינת הלילה במקום חמוד. התייעצתי עם ג’יפיטי – חברי הטוב במסע הזה. הוא המליץ לשכור רכב. להפתעתי מצאתי חברה שהשכירה במחיר כמו של אובר לשני הכיוונים. המשרד נסגר ב-12 בלילה. פצחתי בריצה.
כך מצאתי את עצמי נוסעת בלילה על רכב אמריקאי ענק (“סליחה, זה היחיד שנשאר לנו”, אמרה הפקידה המקסימה בקבלה. הסתבר שיש תחרות מעודדות באורלנדו ומיליון אמהות וילדות פשטו על כל הרכבים), במדינה זרה, קולטת ש-40 מייל לשעה הם לא 40 ק”מ לשעה. אבל לא באמת ידעתי מה היחס. לא חשבתי על הדבר הזה לפני ששכרתי רכב בארה”ב. בכלל לא התכוונתי לשכור רכב. אז אני קצת צורחת ברכב הענק בכבישים לא מוכרים לי, עם רמזורים מסוג שאני צריכה להתרגל ואומרת לאלוהים: “אם כבר הבאת אותי לכאן – בבקשה, תביא אותי הביתה בשלום”. הוא לא איכזב.
מצאתי את עצמי עם רכב שכור לעוד יומיים עד תחילת הכנס. חשבתי שזו הזדמנות נהדרת ללכת לקנות כמה דברים קטנים שחסרו לי, כמו מתאם לשקע חשמל אמריקאי וקצת אוכל. יצאתי מהבית, כל מבטחי בווייז. ואז בום, באמצע הדרך – אין אינטרנט.
אני חוזרת לתקופת האבן. עוצרת את הרכב, מרימה יד, בחור נחמד עוצר ומסביר לי בסבלנות איך להגיע לעיר. אני מצייתת להוראות שנתן ופתאום, בלי התראה, מוצאת את עצמי על כביש מהיר ענק בלי ווייז, בלי אינטרנט ובלי מושג ירוק. השלטים מבשרים שאני בדרך, לאנשהו, ואני עושה מה שכולם עושים – נוסעת ומשתדלת להישאר בחיים, ומתוך ההיסטריה אומרת לאלוהים: “אני מרפה – פשוט תעשה מה שצריך”.
שניות אחר כך, בחיי, עולה פתאום מחשבה אחת, בהירה, מתוך הכאוס בראשי: “סעי עד שתראי בניינים גבוהים. שם בטח נמצא מרכז העיר”. הקול נוסך בי שלווה, ואני מצייתת. למראה הבניינים הגבוהים אני יורדת מהכביש המהיר ואכן מוצאת את עצמי במרכז העניינים.
אני יוצאת מהחניה למראה נחיל ענק של אנשים שהתכנסו, מסתבר, לצפות במשחק גדול של קבוצת כדורסל מקומית. בתוך נחיל האנשים הנוהרים אני מרגישה כמו נמלה קטנה ואבודה מאוד, שהגיעה למרכזה של עיר גדולה מאוד למצוא משהו קטן מאוד – כמו מתאם לשקע חשמלי – ומשום מה לא מצליחה למצוא אותו. אין בכך כל היגיון. בין מיליון אנשים אני כמעט מתחילה לבכות.
פתאום, ממש לידי, אני מבחינה בבחור שחור, צעיר ויפה תואר. הוא יושב על המדרכה, גם הוא בודד וזנוח ממש כמוני. אני מחייכת אליו, מבינה שהוא כנראה הומלס. הוא שואל אם אוכל לקנות לו משהו קטן לאכול בסבן אילבן, ממש ליד. אני מסכימה.
בדרך אנחנו מדברים. מהתנועות ומצורת הדיבור קשה לפספס שהבחור גיי. זה גורם לי להרגיש בטוחה יחסית. אנחנו מתחברים. נקרא לו א’. א’ מספר שבדיוק סיים תוכנית 12 צעדים לטיפול בהתמכרות, שהיה בה גם סיוע בדיור. עכשיו הוא מחפש עבודה ורוצה לחזור למסלול.
הבחור אינטליגנטי להפליא ורגיש. גם אני בדיוק בתוכנית 12 צעדים – אני מרגישה בבית. שנינו מאותו הכפר. הכפר של פוסט טראומה. הוא קונה לעצמו משהו קטן מאוד (מתחשב) ועוזר לי לחפש את המתאם שחיפשתי. מסתבר שאין. בשלב הזה, אנחנו כבר צוות לכל דבר. הוא מציע רעיונות לחנויות שאולי נוכל למצוא ואנחנו מחליטים לנסוע לוולמארט. הוא עוזר לי בדרך להבין את הכבישים ולהתמצא בנהיגה על מכונית אמריקאית (מסתבר שעד לא מזמן היו לו חיים נורמלים ורכב). בוולמארט הוא עוזר לי להתמצא בין כל המחלקות עד שאנחנו מוצאים את המתאם המסכן.
כל הדרך אנחנו מדברים על התמודדות. הוא אף פעם לא שמע מושגים כמו דיסוציאציה והוא מתעניין מאוד לשמוע, מזדהה עם הרבה. הוא מספר שקשה להיות גיי באורלנדו וקשה עוד יותר להיות גיי כשהוא גם כהה עור. לפני שמונה שנים היה פיגוע גדול במועדון גייז ונרצחו הרבה אנשים. מאז הסצנה דעכה מאוד. המדינה נהייתה גזענית ושמרנית יותר. הוא ובן זוגו נפרדו ובלי משפחה תומכת הוא נשבר, חזר לסמים ומצא את עצמו ברחוב. קלאסי.
“אני נמצא בדרך כלל באותו מקום”, הוא אומר לי כשאני מורידה אותו במקום שביקש, אחרי שעות שבילינו וקשקשנו יחד. אין לו טלפון או חשבון ברשתות. אני יודעת שכנראה לא אשוב לשם – הגעתי לכנס, ואחר כך אסע. הוא אומר שהוא מאוד מעריך את מה שעשיתי עבורו, שהיה לו נעים להרגיש “נורמלי”. גם אני מודה לו מכל הלב. ברור לי שהוא הציל אותי – לא פחות. אנחנו נפרדים כחברים – או שותפים למסע. בלבי אני שולחת לו מיליון תפילות.
בדרך חזור האינטרנט עובד כאילו לא קרה דבר, הווייז מתקתק כל הדרך. עכשיו כבר ברור לי שלא הגעתי למרכז העיר בשביל מתאם לשקע חשמלי. אני מסתכלת לשמים.
איפשהו בעולם הגדול והסואן,
יש רגע בזמן שבו
לבבות נפגשים –
זה הבית
הוא אומר לי.
את מבינה?
מה זו פגיעה טקסית?
המושג פגיעה טקסית או פגיעה טקסית שטנית (Satanic Ritual Abuse) מתייחס להתעללות הכוללת מרכיבים פיזיים, רגשיים, מיניים, פסיכולוגיים ורוחניים, באופן מאורגן, חוזר ונשנה ובעל אופי טקסי, לרוב בשירות אידיאולוגיה או מערכת אמונות של קבוצת פוגעים. למרות שתופעה זו נחשבה בעבר כ”קונספירציה חסרת בסיס”, מאות עדויות שצפות על פני השטח בשנים האחרונות מעידות כי מדובר בתופעה משמעותית, המתרחשת בכל רחבי העולם.
חלק מן הפרקטיקות שבהן משתמשים הפוגעים במקרים אלו הן התעללות פיזית, מינית ופסיכולוגית מתמשכת וקיצונית, אונס קבוצתי במהלך טקסים מרובי משתתפים, אלימות קשה עד כדי רצח כחלק מטקסי הקרבת קורבנות, השפלה קיצונית, הטלת אימה, שימוש בחומרים משני תודעה ועוד. השימוש בפרקטיקות אלו וקשות מהן מאלץ את תודעת הקורבן לפתח “הפרעת זהות דיסוציאטיבית” (DID) – מנגנון הגנה נפשי אשר תחת טראומה קיצונית מייצר פיצול זהות, ובכך מאפשר לזהות הראשית להדחיק את הזיכרונות הטראומטיים ולאפשר המשך תפקוד נורמטיבי, עד להשבת הזיכרונות, לעיתים שנים רבות מאוחר יותר, אם בכלל.
בשנים האחרונות הולכות ונאספות ראיות ועדויות לכך שפגיעות דומות מתרחשות גם בישראל. תחקיר “הסוד האפל בירושלים” שפורסם בתוכנית המקור ב-2019 חשף רשת קרימינלית בעלת מאפיינים דומים בשכונות החרדיות בירושלים. בשנת 2022 פורסמה במגזין בראשית הכתבה (בשני חלקים) “ילדים של אף אחד” שבה נחשפה לראשונה עדותה של ש’, שורדת התעללות טקסית מירושלים. ידוע לנו על עוד עשרות נפגעים ונפגעות, המעידים ככל הנראה על מאות, אם לא אלפי נפגעים נוספים בישראל.
גילוי נאות
בשל פרסומים שהכותבת ביצעה מטעמה ועל דעתה, בעניינים אחרים לנושא הכתבה, מגזין בראשית מוצא לנכון ליידע את הקוראים, כי מול טענותיה נטען שמדובר בטענות סרק. בראשית, הדוגל בחופש הביטוי והדעה ומתנגד להשתקת הכותבת והשתקת השיח בנושא, מפרסם כאן את הכתבה בשל חשיבותה הגדולה עבור כל מי שמתמודדים ומתמודדות עם החלמה מטראומה קשה.
תגובות