ילדים של אף אחד – חלק א’

• שימו לב: אם אינכם מרגישים שיש בכם את הכוח הנפשי להכיל עיסוק בנושא הזה, אנא דלגו לעמודים הבאים או דחו את קריאת הכתבה למועד שבו תרגישו מוכנים.
• הכתבה אינה מתאימה לילדים

“אם אתה אכן מחפש אחר האמת, הכרחי שלפחות פעם בחייך תטיל ספק, עד כמה שניתן, בכל הדברים”

רנה דקארט

בדצמבר 2019 פורסם בתוכנית “המקור” תחקיר בשם “הסוד האפל בירושלים”. התחקיר חשף את הצטברותן של למעלה מ-200 עדויות של ילדים בגילי שנתיים עד 12 משכונות חרדיות בירושלים, שדיווחו על חוויות שנדמה כמו  נלקחו מסרטי האימה הנוראיים ביותר. על פי העדויות המובאות בתחקיר, מפיהם של הילדים, הוריהם, רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ואנשי משטרה שטיפלו במקרים – זרים חטפו את הילדים, לפעמים ממסגרות הלימוד ובסיוע של אנשי הסגל, והסיעו אותם ברכב, לעיתים דרך מנהרות סודיות, אל מנזרים, כנסיות, מרתפים או וילות ענקיות ומפוארות. שם הם היו נתונים להתעללות בלתי ניתנת לתיאור שכללה השתתפות בטקסים סדיסטיים מוזרים, רצח בעלי חיים, עינויים, טשטוש בסמים וקיום יחסי מין בכפייה באירועים רבי משתתפים, תוך תיעוד של צלמים שנכחו במקום.

הפרשה החלה בשנת 2010 בשכונת נחלאות. כמה עשרות משפחות חרדיות דיווחו על פגיעות מיניות שהתרחשו בשכונה. הדיווחים הגיעו לאחר שאחד הילדים טען בפני הוריו שהוא נלקח שוב ושוב, עם עוד ילדים, למנזרים שבהם מבצעים בהם את המעשים הסדיסטיים. הוריו של הילד פנו להורים נוספים שבנם ציין שגם ילדיהם נלקחו, ואלה אימתו את עדותו וסיפרו סיפורים דומים.

לאחר ניסיון כושל לפתור את הפרשה בעזרת רבנים מן הקהילה, לחץ של כמה עובדות סוציאליות שליוו את המקרים, הובילה לפתיחת חקירה רשמית. החקירה, שנמשכה עשרה חודשים, כללה 100 חקירות ילדים ו-15 עצורים, הובילה להרשעה של שתי דמויות שוליות בקהילה.

כשנתיים לאחר מכן החלו לצוץ עדויות משכונות אחרות בירושלים, שבהן אותם תיאורים מזוויעים. המקרים התגלו להורים, בדרך כלל, לאחר שזיהו כי ילדיהם מתנהגים באופן מוזר ובלתי מוסבר. “קמנו בבוקר, ושמענו צעקות ורעשים של דפיקות. בום, בום, בום…” מספר ב’, אביו של אחד הילדים שנפגעו. “הלכנו לחדר ומצאנו את הילד שלנו מחזיק את הראש של אח שלו ודופק אותו בקיר עוד פעם ועוד פעם, ואני רואה בפנים שלו שהוא לא כועס, לא מתעצבן, לא מראה שום רגש, רק פשוט מנותק.”

א’, אמא לשלושה ילדים שנפגעו בשכונה אחרת, מספרת גם כן על התופעות המוזרות שגרמו לה לחשוד שפוגעים באחד מילדיה – “נכנסנו לשירותים להתכונן למקלחת, הוא הוריד את כל הבגדים והתחיל פתאום לרקוד. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר ‘ככה אנחנו עושים ברחוב, איפה שלוקחים אותנו. כולם ככה צריכים לרקוד ולהיות שמחים בלי הבגדים'”.

ד”ר גויאנה סילברג, מומחית בעלת שם עולמי באבחון ובטיפול בילדים עם פוסט-טראומה קשה, חקרה את עדותם של 70 מן הילדים שנפגעו ופגשה אישית 40 מהם. היא מציינת כי “הפרטים שהילדים חולקים דומים מאוד וחוצים שכונות. אלה פרטים מוזרים מאוד… אלה לא מקרי פדופיליה שגרתיים”.

ואכן, תיאוריהם של הילדים מגלים מעשים שלכנותם “קיצוניים” יהיה המעטה בחומרתם. שוב ושוב עלו מעדויות הילדים מקרים בעלי מאפיינים דומים: חטיפות ממוסדות הלימודים וטשטוש בסמים, בזריקות או ב”ממתקים”. “הוא קרא לזה חיסונים”, סיפרה אחת האמהות. ילדים רבים תיארו עינויים בהטבעה בבריכות עד קושי לנשום, הפחדות ואיומים שיטתיים שנועדו למנוע מן הילדים לחשוף את מה שקורה להם, נוסף לטקסי ההתעללות בבעלי חיים, שחיטתם וקיום יחסי מין בכפייה, אלה עם אלה או עם הפוגעים בזמן שהכול מתועד ומצולם.

הצטברותן של מעל מאה עדויות חדשות הובילה את המשטרה לפתוח שוב בחקירה, אך באוגוסט 2016, לאחר חקירה מרושלת המתוארת בחלקו השני של התחקיר, עצרה המשטרה את אחת המטפלות שטיפלו בילדים וסגרה את החקירה בשל החשד התמוה שהיא ומטפלות נוספות המציאו את הסיפור ושתלו במוחם של הילדים זיכרונות כוזבים כדי לגייס במרמה כספים מההורים ומחברי קהילה מודאגים.

בסוף התחקיר מובאת תגובתו של סגן ניצב גלעד בהט, ראש צוות החקירה של הפרשה. לדבריו, למרות מאות העדויות שהצטברו, לא הגיעה לידיו כל ראיה התומכת בהבנה שיש קבוצה מאורגנת הפוגעת בילדים, אלא מקרים נקודתיים וחסרי קשר. הוא הוסיף וטען שהניסיון לקשור בין הפגיעות נובע מאינטרס כלכלי. בהט לא נשאל בתחקיר מדוע, אם לעמדת המשטרה אכן התרחשו פגיעות נקודתיות בילדים, לא נעצר אף לא תוקף אחד.

ב-23 בדצמבר 2020 התכנסה לדון בנושא הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בראשות חבר הכנסת לשעבר יוסף גב’ארין. בדיון השתתפו גם חברת הכנסת תהילה פרידמן, תחקירן המקור חיים ריבלין, ד”ר ג’ואנה סילברג וסגן-ניצב בהט, נציג המשטרה. “אין ספק שהנושא כאוב”, פתח יושב ראש הוועדה ג’בארין את הדיון, תיאר את הפרטים הקשים שעלו מעדויות הילדים ואז המשיך ואמר, “מטרת הדיון היא לשמוע מה באמת קורה בקרב גורמי אכיפת החוק אל מול תמונת המצב הקשה שנחשפה בפנינו ובפני הציבור, איך מתקדמת החקירה בנושא ומהו הטיפול של גורמי אכיפת החוק כיום בנושא”. בדיון לא הביאה המשטרה כל מידע חדש, ובהתאם לכך סיכם יו”ר הוועדה כי שדרוש דיון נוסף למעקב אחר המקרה, אולם הוא מעולם לא התקיים.

כל אדם בעל מצפון יסכים כי התחקיר “הסוד האפל בירושלים” חשף אירועי התעללות קשה בילדים, שאותם יש לחקור מייד ולעומק ולהשתמש לצורך כך בכל אמצעי שיביא למיגור מוחלט של התופעה המטרידה הזאת. לכן, בלתי נתפס כיצד מקרים קיצוניים כאלו עוברים תחת ידי המשטרה ללא כל מענה, ובכך מתאפשר לתוקפים מסוכנים וחסרי כל רסן מוסרי להמשיך להסתובב חופשי ולבצע בילדים מעשים מחרידים. אך עם עד כמה שקשה להאמין, מתברר שזו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שעדויות על התעללות קבוצתית בילדים בעלת מאפיינים טקסיים קיצוניים כאלו לא מקבלות מענה מרשויות האכיפה, ויותר מכך – זו גם לא הפעם הראשונה שמקרים כאלו מבוטלים בטענה כי מטפלים השתילו בראשי הילדים זיכרונות כוזבים, על אף שהסימוכין המדעיים כי השתלת זיכרונות יוצרת שינויי התנהגות ותסמינים פוסט-טראומתיים הם חלשים עד בלתי קיימים.

40 שנה של עדויות

בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו לצוץ בתקשורת בארה”ב ובקנדה עדויות של מבוגרים ושל ילדים שטענו כי היו נתונים להתעללות טקסית קיצונית בחומרתה, מצמררת בדמיון שלה לתיאורי הילדים מירושלים. לטענת רבים מן הנפגעים, ההתעללות גרמה להם טראומה קשה שהביאה אותם למצב של הדחקה ושִכחה מוחלטת של האירועים אשר צפו בתודעתם רק שנים מאוחר יותר, כאשר פנו לטיפול פסיכיאטרי.

באחת העדויות האמיצות והמפורטות שנשמרו מאותה תקופה מתארת אן הארט (Anne Hart) אישה בגיל העמידה, את תהליך השבת הזיכרונות שעברה. הארט מתארת חיים נורמטיביים לחלוטין, אולם עם זאת תמיד ידעה שקרה משהו לא תקין בילדותה. היא זכרה רק חלקים מקוטעים מאותה תקופה וכל חייה תקפו אותה סיוטים על עינויים שלא ידעה להסבירם. בשלב מסוים החליטה להתמודד עם הסיוטים ונפגשה עם מומחה בעל ניסיון בהשבת זיכרונות של התעללות מינית. “בעזרת טכניקות ההירגעות והתמיכה של מטפל מומחה הצלחתי להתמודד עם החזרה של אירועים מהעבר לתודעה שלי, ועכשיו אני מבינה למה הם לא היו זמינים לי עד עכשיו”, היא כותבת. “לא יכולתי לעשות זאת בשלב מוקדם יותר כיוון שלא הייתה לי כל דרך להסביר את מה שעברתי. עכשיו סוף סוף יש הקשר לחוויות המוזרות שלי”. היא מוסיפה בהתייחסות לעדויות דומות של אנשים ששותפו באותה תקופה, והספיקו להיעלם מאז מן השיח הציבורי. אזהרה קצרה מראש – עדותה קשה מאוד לקריאה, לרגישי הלב מביניכם מומלץ לדלג על שתי הפסקאות הבאות.

“אני לא מעמידה פנים שאני מבינה את החוויות שעברתי, אני רק יודעת שחוויתי אותן. אני יודעת שהאנשים שהעבירו אותי את החוויות האלה, אבודים ככל שיהיו, גם הם ילדים של אלוהים, ולכן אני מתפללת בכל יום לישועתם. אבל יותר מכל אני מתפללת לשלומם של כל הילדים שעוברים התעללות דומה הלילה. כולי תקווה שבעתיד יאמינו לילדים והם יהיו מוגנים כאשר יספרו את מה שהם עברו”

באחד המקרים היא מספרת כיצד לאחר התקף חרדה שחוותה במהלך טקס הטבלה סטנדרטי בכנסייה הקהילתית, היא פנתה למטפל שלה כדי לנסות להבין מדוע הוא קרה. “עצמתי את עיניי בסביבה בטוחה והתמונות החלו לעלות מייד. חוויתי מחדש את מה שאפשר רק לכנות ‘ההטבלה שלי’ לדת אחרת לחלוטין. זה לא קרה בכנסייה, אלא במרתף של קרוב משפחה. הייתי מכוסה בשתן, בדם ובצואה שכיסתה אותי מהראש עד הרגליים. נלקחתי לשולחן שהיה שם בזמן שארבעה מבוגרים מכוסי גלימות מלמלו מסביבי בג’יבריש. הם החזיקו מעליי כלב ספאנייל ושחטו אותו בפגיון. הדם ניגר על גופי והחל להישפך ממנו. לאחר מכן, נר ארוך ולבן הודלק והוחזק באופן טקסי מעליי. השעווה טופטפה בזהירות על כל אחת מהפטמות שלי ואז, עדיין דולק, הוכנס הנר לאיבר המין שלי. זאת הייתה דרך הקבלה לדת שלהם”.

במקרה אחר מספרת הארט על התעללות נוספת שחוותה באותו המרתף. “כשהייתי בערך בת שלוש נלקחתי שוב לאותו המרתף. הידיים, הרגליים והגוף שלי היו קשורים לשני קרשי עץ שחוברו לצלב בדיוק בגודל שלי. לפני תחילת הטקס ניתנו לי סמים מרגיעים (קרוב משפחה שלי היה רופא, כך שהייתה לו גישה לתרופות). מסמרים ארוכים הוכנסו לחלקים הבשרניים של הידיים והרגליים שלי, בין העצמות. זה לא היה כואב כמו שאפשר לחשוב, בגלל הסמים והסיבולת הגבוהה שלי לכאב, אך זה היה נורא כיוון שלא יכולתי לזוז בלי לקרוע לעצמי את הבשר. זה היה כאילו הייתי חרק, מוצגת לראווה, והתחושה הזאת הייתה בלתי נסבלת”.

היא מסיימת את עדותה בתפילה לדורות הבאים – “בזמן שתאולוגים מתדיינים, קלינאים בוחנים ואנשי אכיפה מחפשים את הראיות המוחלטות, אני מוצאת את השלווה שלי בידיעה שבסופו של דבר הטוב ינצח. אני לא מעמידה פנים שאני מבינה את החוויות שעברתי, אני רק יודעת שחוויתי אותן. אני יודעת שהאנשים שהעבירו אותי את החוויות האלה, אבודים ככל שיהיו, גם הם ילדים של אלוהים, ולכן אני מתפללת בכל יום לישועתם. אבל יותר מכל אני מתפללת לשלומם של כל הילדים שעוברים התעללות דומה הלילה. כולי תקווה שבעתיד יאמינו לילדים והם יהיו מוגנים כאשר יספרו את מה שהם עברו”.

 לימים הפאניקה הציבורית שנוצרה מעדויות כאלה ואף קשות וקיצוניות יותר קיבלה את השם “הבהלה השטנית”. עד סוף שנות ה-80 הצטברו לא פחות מ-12 אלף מקרים שדווחו לגורמי אכיפה על מה שרבים כינו “התעללות טקסית שטנית” (Satanic Ritual Abuse או בקיצור SRA). הטענות הגיעו ממדינות רבות בכל רחבי הגלובוס – ארה”ב, קנדה, אנגליה, הולנד, נורווגיה, שוויץ, מצרים ואף אוסטרליה וניו-זילנד. כמו בעדויות מירושלים, גם באלפי העדויות הללו אפשר למצוא מאפיינים דומים של התעללות מינית, פיזית ורגשית חוזרת ונשנית של התוקפים בילדים, כולל טקסים גרוטסקיים וסדיסטיים המערבים אכזריות כלפי בעלי חיים, הפחדות ואיומים קיצוניים, שימוש בסמים, שיתוף פעולה של אנשים בתוך הקהילה. לא פעם העדויות הפנו אצבע מאשימה כלפי אנשים עשירים ורמי דרג, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואנשי עסקים מצליחים. רוב המקרים הסתיימו במשפטים פליליים שלא הובילו לאף הרשעה, וחלק מן המקרים הסתיימו בהרשעה של התוקפים, אך כמה שנים מאוחר יותר כמעט כולם זוכו.

“זכרונות מושתלים”

למרות אלפי העדויות בעלי מאפיינים טקסיים זהים ומזעזעים, הנרטיב המרכזי ששלט בתקשורת באותה תקופה ומכתיב את הטון בנוגע לאירועי “הבהלה השטנית” עד היום, הוא כי אין זו יותר מ”בהלה מוסרית חסרת בסיס”. לראיה, המסקנה המרכזית של מחקר שהתקיים באותה תקופה באוניברסיטת קליפורניה ומצוטט בוויקיפדיה בערך הבוחן את הנושא הייתה ש”מבחינה של 12,000 עדויות להתעללות טקסית שטנית, למרות קיומן של ראיות משכנעות לקיומם של תוקפים בודדים, לא נמצאו ראיות לקשר בין המקרים ולקיומה של כת מאורגנת שתקפה מינית והתעללה בילדים”. קשה שלא לשים לב לזהות המוחלטת של מסקנות המחקר למסקנתו של ניצב בהט בחקירת העדויות של הילדים בירושלים, שהובאה בתחילת הכתבה.

הסבר נוסף שמציע המחקר, בדומה למקרים שהתרחשו בירושלים, הוא שברוב המקרים אלה הם זיכרונות פיקטיביים שהושתלו בהשאה (suggestion) ושאלות מובילות של מטפלים רשלנים. אך על פי מאמר שפורסם באוניברסיטת ביולה האמריקאית עוד בשנת 1994 והתייחס בדיוק לטענה זו – הביסוס העובדתי-מדעי ליכולת להשתיל זיכרונות כה טראומתיים אינו קיים.

במאמר “התעללות טקסית שטנית: שאלה של זיכרון” (Satanic Ritual Abuse: A Question of Memory) נכתב: “שכחה טראומטית היא תופעה פסיכולוגית המוכרת למומחים למעלה ממאה שנים. המטפלים באירועים של התעללות טקסית שטנית תיארו דפוסים של זיכרון טראומטי שתואמים במדויק לדפוסים המוכרים של השבת זיכרון, ומאששים בכך את המציאות של ההתעללות שהם עברו”.

מסקנה דומה עולה מפיו של פרופסור אלי זומר, פסיכולוג ומומחה לטראומה שבחן 70 עדויות ממקרי ההתעללות בירושלים והעיד בתחקיר: “הסיבה המרכזית שבגללה אני חושב שמדובר פה בתסמונות פוסט-טראומתיות אמיתיות היא שלא מדובר פה רק בזיכרונות. יש פה תגובות פיזיולוגית, גופניות, שאי אפשר ללמוד אותן או לחקות אותן: עלפונות, מצבי שיתוק, תגובות חרדה קשות, בייחוד בחשיפה לגירויים שמזכירים את הטראומה והקלה בעקבות טיפול. כל ההתנהגויות הללו יחד מסמנות שיש פה תסמונת פוסט-טראומתית”. פרופסור זומר ציין שסיבה נוספת שגרמה לו להסיק שמדובר במקרים אמיתיים היא שילדים רבים, מאזורים גאוגרפיים שונים, שאינם מכירים אלה את אלה, הראו אותם תסמינים שבדרך כלל התעוררו עוד לפני תחילת הטיפול.

התבוננות באירועי ההתעללות בירושלים לאור אירועי “הבהלה השטנית” מעלה שאלות רבות. ראשית, אם כפי שטוענים גורמי אכיפה ובתקשורת המיינסטרים אלה הם מקרים בודדים וחסרי כל קשר, איך ייתכן שאלפי עדויות בעלות מאפיינים דומים כל כך מגיעים מכל פינה ברחבי העולם? האם אלה הם טראומות ופחדים שנטועים עמוק בתודעה הקולקטיבית שלנו, עוד מימי הקרבת הילדים למולך וצפים לפתע בתודעת האנשים? האם יש אולי ספר או מדריך העובר בין פדופילים בכל רחבי העולם וגורם למקרים זהים של התעללות בלי שיהיה קשר ביניהם? האם יש צבא עולמי של פסיכולוגים, מטפלים ועובדים סוציאליים המשתיל במטופלים זיכרונות של התעללות קיצונית עד כדי יצירת תופעות של פוסט טראומה או שאולי זה בכלל ניסיון הפחדה מתוחכם של האוכלוסייה העולמית הכולל עשרות אלפי עדים שמספרים סיפורי שווא?

אך אם נשים לרגע בצד את הספקולציות ונאמין לעדויות הילדים, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם יכול להיות שהולכנו שולל עד כדי שפגיעה בחסרי ישע בסדר גודל כל כך בלתי ייאמן נעלמת מעינינו? הרי אף אם רק חלק קטן מן הילדים דובר אמת, כשמסתכלים על גודל הטראומה שהם מתארים אפשר לראות בבירור שהחזקים דיים כדי לספר הם קומץ קטן ואמיץ שהצליח לצאת ממעגל הפגיעה ומעיד על פגיעות נוספות שלעולם לא יישמעו, שללא ספק הובילו לטראומה שתוביל לפגיעות נוספות בעתיד, אם לא תטופל. ומה זה אומר על המערכת שבה אנחנו חיים? איך יכולה להתאפשר פגיעה עולמית בסדר גודל כזה, תוך העלמת עין במקרה הטוב וטיוח בהתאם לפרוטוקול במקרה הרע, של גורמי האכיפה שאמורים להגן עלינו מפני פושעים? האם קיימים בחברה שלנו אנשים המסוגלים לחמוק מדין בגין ביצוע פשעים מחרידים כל כך? ואם אכן זה המצב, האם אנחנו מוכנים להמשיך לחיות בחברה כזו?

“האמת היא לא מה שאנחנו רוצים שהיא תהיה; האמת היא מה שהיא, ועלינו להיכנע לכוחה או לחיות חיי שקר”.

מיאמוטו מושאשי, פילוסוף והוגה דעות יפני

---

המקרה של 200 הילדים מירושלים אינו המקרה היחיד בארץ שלו מאפיינים של התעללות טקסית. כחלק מן התחקיר לכתבה זכיתי לפגוש ולראיין את ש’ – אישה אמיצה שלאחרונה מתמודדת עם זיכרונות שצפים בתודעתה על התעללות דומה שעברה בילדותה בשנות ה-90. ש’ החליטה לשתף בסיפור שלה למרות פחד מצמית מחשיפה, מאיומים ומהגחכה. חלק מן הפרטים טושטשו ושונו כדי לשמור על ביטחונה ועל פרטיותה.

לקריאת עדותה של ש’, עברו לפרק הבא >>

הילדים של אף אחד – חלק ב’ – סיפורה של ש’