“יותר פשוט לקרוא לנו משוגעות”

בלגיה

אולי רק בחלומותיה הפרועים ביותר העזה רג’ינה לוף לדמיין שיום יבוא ורשויות החוק ירצו להקשיב למה שהיה לה לספר. היא היתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה כאשר הגיעה לראשונה אל משרדי המשטרה הפדרלית של בלגיה, וביקשה לתת עדות אישית. היא כבר היתה אז נשואה, אם לארבעה ילדים, בעלת חוות סוסים ופנסיון פרטי לכלבים בקרבת העיר גנט. כעשור לפני כן, בניגוד לכל הסיכויים והסטטיסטיקות, עלה בידה להיחלץ בעור שיניה מן הגיהינום שבו חיה מאז היתה בת ארבע שנים, כאשר סבתה החלה לסחור בה כבובת שעשועים של פדופילים אמידים. בפני החוקרים ההמומים תיארה רג’ינה מציאות מתמשכת של סיוטים ועינויים, של אונס שגרתי ושל טקסים שטניים – עולם חולני שאינו רוחש במחילות העוני והניוול של החברה, אלא דווקא בבתי המידות ובמסדרונות העוצמה שלה.

זה היה בסתיו 1996, והאומה הבלגית כולה היתה אז כמרקחה. בחודש אוגוסט של אותה שנה, לאחר מצוד ארוך ורווי מחדלים, נלכד מארק דוטרו בן ה-40, אסיר לשעבר ופדופיל מוכר שהתגורר בעיר שרלרואה. במרתף של אחד מבתיו נמצאו גופותיהן המורעבות של ז’ולי ושל מליסה בנות השמונה, הקורבנות הראשונים בסדרת חטיפות שהחלה כשנה לפני כן, והילכה אימים על הורים ועל ילדים ברחבי המדינה. בחצר הבית נמצאו הנערות אן (17) ואפייה (19), שהדוח הפתולוגי קבע שנקברו בעודן בחיים. כעבור כמה ימים חילצו כוחות המשטרה את סאבין (12) ואת לטיציה (14), שהיו כלואות שבועות ארוכים בבית אחר שהיה בבעלותו. הרשויות קיוו שלכידתו של דוטרו, עם אשתו ועם אחד משותפיו הזוטרים, ישימו קץ לסערת הרוחות. אולם היתה זו רק תחילתה של פרשה שעתידה לטלטל עד היסוד את מדינת היהלומים והשוקולד, מולדת הטוגנים והדרדסים.

החורים הרבים שנפערו בגרסת השלטונות כבר עוררו מלכתחילה תסיסה ציבורית נרחבת. מרכיבים רבים בחייו של החשוד הראשי לא תאמו לפרופיל “הפסיכופת הבודד” שהודבק לו. הפשעים שיוחסו לו הצריכו תכנון מדוקדק, שיתוף פעולה חיצוני ומשאבים שלא היו ברשותו. הנסיבות הביזאריות של מעצרו הולידו חשד כבד בלב רבים, ובעיקר בקרב משפחות הקורבנות, שדוטרו לא פעל על דעת עצמו אלא היה חלק מרשת מקושרת שגוננה עליו חודשים ארוכים. החשדות אף גברו כאשר נודע שמיד לאחר חטיפת ז’ולי ומליסה הגיעו למשטרה שפע עדויות מפלילות, אך היא כלל לא טרחה לבדוק אותן – גם לא כאשר אמו של דוטרו פנתה לחוקרים בתחינה שיעצרו את בנה. בחיפוש שנעשה בביתו, על רקע חשדות לפשע אחר, כשלו השוטרים לאתר את דלת המרתף שבתוכו היו כלואות ז’ולי ומליסה. הם אף שמעו רחשי בכי מבעד לאחד הקירות, אך הקצין האחראי סבר שהוא “מגיע מבית השכנים”. למרבה התדהמה, דוטרו אף הצליח לרצוח את שותפו הראשי ולחטוף את אפייה ואת אן בתקופה שבה ניהלה אחריו המשטרה מעקב סביב השעון.

הפרטים שהלכו ונחשפו בעיתונות המקומית והאירופית המשיכו להלהיט את הקלחת. ערפל המסתורין סביב “המפלצת מבלגיה” הלך והתקדר, והאמון ברשויות שקע למצולות. “אנרגיה של מהפכה שוררת באוויר”, תיארה רשת BBC את ההוויה ששררה במדינה בעת ההיא. אלפי קלטות שנתפסו בביתו של דוטרו הכילו סרטי אונס והתעללות, ושמועות עקשניות נפוצו על אודות “האישים המוכרים” שהופיעו בהם. לרבים היה ברור שבמשך שנים התייחסו שלטונות החוק אל דוטרו לפנים משורת הדין. “הוא כנראה מחובר לאנשים חשובים”, התבטאה סנטורית מוכרת בבלגיה. לא מעט שאלות מטרידות לא זכו לתשובה הולמת. למשל, מדוע ריצה דוטרו פחות ממחצית מתקופת עונש המאסר שנגזרה עליו בשנת 1988, לאחר שהורשע בסדרה של מעשי אונס בקטינות; כיצד הצליח “המובטל שחי על קצבה צנועה” לרכוש חמישה בתים ולהפקיד סכומי כסף גבוהים בכמה חשבונות בנק; מדוע הוא נסע תכופות אל מחוץ למדינה, ואף ביקר פעמים רבות במדינות במזרח אירופה.

בחקירותו הודה דוטרו בהאשמות האונס, אך הכחיש שהיה לו חלק במעשי הרצח שיוחסו לו. הוא טען שוב ושוב שהוא עבד בשירות “רשת פדופילה נרחבת שסיפקה נערות ללקוחות עשירים”, והפציר בחוקריו “לעקוב אחר הראיות”. עם זאת, הוא סירב לנקוב בשמות. גם משפחות הקורבנות מחו על “ההתעלמות מקיומה של הרשת” שנבעה לדעתן מכך “שהיא כוללת פוליטיקאים וקציני משטרה”. בראיונות לתקשורת טענו הוריה של מליסה שאין כל ראיה שדוטרו ביצע את הפשעים, “למעט אלה שהודה בהם”. הם גם ציינו את העובדה שהתביעה לא ערכה בדיקות ד-נ-א בסיסיות ואף סירבה למסור לבדיקה את אלפי השערות השונות שנמצאו במכלאות שבהן הוחזקו הילדות. בשנת 2004, כשהסתיים משפטו של דוטרו והוא נשלח למאסר עולם, אמר סבה של ז’ולי לעיתונאים שצבאו על בית המשפט: “לעולם לא נדע את האמת”.

הבקיעים השקופים והמביכים שנפערו בגרסאות הרשמיות הציתו בסתיו 1996 אנרגיות של מרי המוני בבלגיה. האווירה אף הסלימה עם פיטוריו של השופט-חוקר ז’אן מארק קונרוט, “הגיבור הלאומי” שהצליח ללכוד את דוטרו ולהציל את סאבין ואת לטיציה מן השבי, משום שנכח באירוע שבו השתתפו גם בני המשפחות ובכך “פעל בניגוד עניינים”. קונרוט התעקש לחקור את מפעיליו של דוטרו, ואף עצר איש עסקים אמיד ומוכר בחשד שהיה אחראי “להזמין את החטיפות” בשם לקוחותיו העלומים. בעקבות הפיטורים יצאו באוקטובר 1996 כשלוש מאות אלף בלגים לרחובות בריסל, באירוע שזכה לכינוי “המצעד הלבן” ונחשב עד היום להפגנה הגדולה בתולדות המדינה. כלי תקשורת בעולם דיווחו על “סכנה לקיומו של המשטר” ופירטו בהרחבה את עלילות “סקנדל הפדופיליה” שבעת ההיא כבר הפך מעין דיבוק לאומי.

השלטונות הבלגים, בשיתוף פעולה עם העיתונות המקומית, ניסו להציג את המחאה הציבורית האדירה כמניפולציה של הימין הקיצוני “הזומם לערער את יציבות המונרכיה”. תחת הלחץ הגובר הוסכם שתוקם ועדת חקירה פרלמנטרית, אם כי היא הסתפקה בבדיקת “המחדלים” של המשטרה וסירבה לחקור לעומק את קשריו של דוטרו עם דמויות בשירות המדינה, בעסקים ובפוליטיקה. אף על פי כן, ההוויה הנדירה שנוצרה הכשירה את הקרקע לדיון פתוח בתופעת הפדופיליה – לא רק כגחמה חולנית של ציידים בודדים אלא כמארג מאורגן השזור במוקדי הכוח של החברה. לפתע נפתחה דלת בפני הקורבנות הנידחים והמוכים ביותר לשתף את חוויותיהם המזעזעות. לשם כך אף הוקם צוות חקירה מיוחד של המשטרה הפדרלית (“הז’נדרמרי”), בראשות הקצין הבכיר פטריק דה באטס, שצילם ורשם כל מילה שיצאה מפיהן של שבע הנשים שהעזו לצאת מן הצללים ולשבור את השתיקה. העדה הראשונה והחשובה ביותר היתה רג’ינה לוף.

בחברת החוקרים חשה רג’ינה לראשונה שסיפורה מוצא אוזניים קשובות. לפתע לא היתה “הבדאית המטורפת”, לא עוד “הזונה הקטנה וחסרת הערך” שאולצה להקריב את גופה ואת נשמתה תמורת מטבעות שחוקות של חיבה חולנית. עדותה היתה קולחת, מפורטת לעילא, רצופה בתיאורי מקום וזמן. היא שבה בדיוק מופלא על הפרטים בכל פעם שנחקרה מחדש. בין לבין בחן אותה צוות מומחים מאוניברסיטת לוון, שקבע שאין כל ספק שעברה התעללות קשה בילדותה. “היא סיפרה דברים מחרידים שכמותם מעולם לא שמענו”, אמר החוקר רודי הוסקנס. מדי פעם היתה מזנקת, צועדת אנה ואנה, נצמדת אל זגוגית החלון ומשקיפה בדממה אל הרחוב. להפתעת השוטרים היא אף מסרה תיאורים מפורטים על אודות רצח בלתי פתור של נערה בת 15, שאירע שנים רבות קודם לכן. היא הכירה את הנערה וידעה לספר בפרוטרוט על הבית שבו נמצאה ועל נסיבות מותה המזעזע. “רק מי שהיה שם בגופו יכול היה לדעת את כל זה”, אמר הוסקנס. צוות החקירה השתכנע באמינותה.

רג’ינה סיפרה שנכנסה להריון בהיותה בת עשר, ושבתה התינוקת נלקחה ממנה לאחר הלידה. היא סיפרה על “מסיבות מין” סדיסטיות שהסתיימו לעיתים ברצח, על עונשים שכללו מקלחות קפואות וקשירות לזמן ארוך, על מצלמות נסתרות ששימשו כאמצעי סחיטה. היא נצרה בזיכרונה “את השם של כל ילד וילדה, את הפנים שלהם” ואת הזוועה שחקקו בה צרחותיהם. היא הכירה את דוטרו (“שהיה מספק בנות וסמים”) ואת “איש העסקים הידוע”. היא זכרה את המתעללים, שרבים מהם, רבים מדי, נמנו עם השמנה והסלתה של החברה הבלגית – הצבא, מערכת המשפט, המשטרה, העסקים, התעשייה, הכנסייה, האומנות ואפילו האצולה הישנה. והיא נקבה בשמות, הרבה שמות.

הנשים האחרות, שכמה מהן הכירו את רג’ינה, חיזקו את עדותה. כמעט כולן עברו התעללות מינית בילדותן המוקדמת, לרוב על ידי האב, ולאחר מכן נמכרו למעגלי הפדופיליה תמורת בצע כסף. כמה מהן הוכרחו להשתתף בטקסים חולניים, בסרטי פורנוגרפיה ובעוד גחמות סדיסטיות שהדעת והנייר אינם סובלים – כולל “מרדפי לילה ביערות שבמהלכם צדו את הילדים כלבי דוברמן”. מלאכת החוקרים היתה סיזיפית ודרשה רגישות על-אנושית. ניצולי התעללות שיטתית בילדות אינם עדים אידיאליים ואסתטיים. לרוב, הם נותרים כלואים כל חייהם במעגלים של זנות, פשע וסמים קשים. לעיתים קרובות הם סובלים מבעיות נפשיות כרוניות, מתאשפזים תדירות ותלויים בתרופות פסיכיאטריות. רבים מהם לוקים בהפרעת זהות דיסוציאטיבית, שבעבר היתה ידועה בשם “פיצול אישיות”. משמעות הדבר היא שהזיכרון שלהם עלול להיות משובש וחלקי, ולעתים משולב בהמצאות דמיוניות שנועדו לגונן עליהם מפני הטראומה התהומית. מומחי נפש סקפטיים ניצלו זאת על מנת לקעקע את אמינותם של הניצולים “הפנטזיונרים” וייחסו להם “תסמונת זיכרון שווא” ותאווה חולנית לתשומת לב. “אני מבינה אותם”, אמרה רג’ינה לוף, “קל יותר לקרוא לנו משוגעות מלהאמין לנו”.

עם זאת, הז’נדרמים הבינו שהיה בידיהם חומר עשיר ונפיץ שהיה עשוי להיות בסיס לחשיפת שלוחות הרשת ומפעיליה. אולם בעודם עסוקים בתכנון הצעד הבא הגיעה הוראה מגבוה לפרק את הצוות ולהוציא את חבריו לחופשה בלתי מוגבלת. פטריק דה באטס נחשד ב”השתלת ראיות בראשן של העדות” ואף הואשם בשיתוף פעולה עם “כת שזממה לערער את יציבות הממלכה”. הוא אומנם נוקה בסופו של דבר מכל אשמה, אך החקירה נקברה סופית והשמות שנאספו בה נותרו חסויים עד היום. “כנראה התקרבנו יותר מדי”, אמר החוקר הוסקנס ל-BBC. “נגענו בדברים שהעולם לא אמור לדעת”.

מיד לאחר מכן הודלפה זהותה של רג’ינה לוף לעיתונות המקומית, וזו החלה במסע השמצה מאורגן נגד “השקרנית המרושעת והבלתי שפויה”. עדויותיהן של כל הנשים הוכרזו כחסרות ערך, והתביעה הודיעה שלא תשתמש בהן בהליכים נגד דוטרו. מאז והלאה כל אזכור של “רשת הפדופיליה” – ולמעשה, כל קריאת תיגר על הגרסה הרשמית – תויגו כ”תאוריות קונספירציה”, אם כי התקשורת העולמית המשיכה להביע הסתייגות פומבית מהתנהלות הרשויות הבלגיות וסיקרה באמפתיה את משפחות הקורבנות ואת רג’ינה לוף. ספר שפרסמו שלושה עיתונאים בלגיים בכירים על עדויות הנשים במשרדי המשטרה הפדרלית זכה להדהוד בינלאומי. תחנת הטלוויזיה הגרמנית ZDF אף הפיקה סרט תיעודי על 27 העדים בפרשת דוטרו שמתו מוות מסתורי. אך עם הזמן שקע הכעס הציבורי באבק של שכחה, וקורבנות הפדופיליה, לאחר עדנה קצרה וחולפת, שבו להסתגר במחילות חרפתם.

בריטניה

אפקט דומה לזה של פרשת מארק דוטרו ניכר בבריטניה החל משנת 2012, בעקבות מותו של כוכב הטלוויזיה האהוד והאקסצנטרי ג’ימי סאביל. מאות העדויות שהציפו אז את תחנות המשטרה ואת מערכות העיתונים חשפו עולם אפל של התעללות ושל ניצול מיני של קטינים חסרי ישע – בעיקר בבתי חולים, במוסדות חסות ובבתי ספר לחינוך מיוחד. היו אף מי שהעידו על “טיולים מיוחדים” ועל “מסיבות” שבהן העניקו ילדים כמתת ללקוחות “מכובדים”. ההנחה הרווחת היתה שסאביל, שהיה “מחובר לעשירים ובעלי הכוח” ומקורב למשפחת המלוכה, שימש כ”סרסור של האריסטוקרטיה”. חבריו המקושרים ועמיתיו ב-BBC מיהרו לנער את חוצנם ממנו ולטעון שהוא “פעל לבדו”, אך הזעם וההלם הולידו שורה של חקירות משטרה אל תוך האופל הרקוב של הפדופיליה המאורגנת.

בתוך כך התעוררה מחדש פרשה ישנה שהתמקדה בבית יתומים יוקרתי בשם “הוט-דה-לה-גרן” באי ג’רזי – אוטונומיה זעירה בתעלת למאנש הפועלת תחת חסות המונרכיה הבריטית. בשנת 2006 תועדה במשטרה המקומית שגרת התעללויות שהתקיימה בעבר בין כתליו של “בית האימה”, שכללה הכאות קשות, מעשי אונס וכליאה ב”חדרי עונשין” שנבנו בקומת המרתף. בחפירות שנערכו בבניין הנטוש נמצאו עשרות עצמות ושיניים, שהיו “שרידים של לפחות חמישה ילדים”. בצל סקנדל סאביל התארגנה קבוצה של קורבנות בקריאה לחקירה בלתי תלויה של המוסד, שלדבריהם “שימש מוקד של מעגל פדופיליה מוגן היטב”. עדים סיפרו על “ילדים שנגררו ממיטותיהם בלילה ולעולם לא שבו”. על פי לני הארפר, ראש צוות החקירה המקורית שאותה שיבשו “בכירים מושחתים”, ילדים היו “נלקחים למועדני יאכטות ונמכרים לאנשים בעלי עמדות חשובות. אם הם התלוננו, הם ספגו מכות נוראיות ונכלאו בצינוק”.

סאביל עצמו, כך התברר, היה אורח קבוע בבית היתומים, וקיימות לפחות ארבע עדויות על כך שתקף מינית ילדים בין כתליו. לדברי ראש האגודה המקומית לסיוע לניצולים “ג’ימי היה רק קצה הקרחון, אבל הוא מת אז מותר לדבר עליו”. על אף שפע העדויות שנצברו סירב צוות החקירה החדש להיכנס לעובי הקורה, דחה את הטענות על “קבוצות מאורגנות של פדופילים” וקבע לבסוף ש”אין לדעת מה התרחש במוסד”. עם השנים התפרסמו שמות בודדים מתוך רשימת החשודים הארוכה שערכה המשטרה, אך רובה נותר חסוי עד היום. הקורבנות, שלתקופה קצרה זכו לאוזן קשבת וליחס אמפתי מן הרשויות והתקשורת, ננטשו ונדחקו בחזרה אל מחוזות “ההזיה, המניפולציה וזיכרון השווא”. אחד מהם, שבנעוריו אנס אותו באופן שגרתי פוליטיקאי מקומי ידוע, אמר: “סיפרתי את זה לפסיכיאטר שלי. הוא הזהיר אותי שאם אחזור על ההאשמות יאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש”.

חקירה נוספת שחידשה את ימיה בתקופה ההיא נגעה לפרשת “הפדופילים מווסטמיניסטר”, שפרצה ב-1982 בעקבות פשיטת המשטרה על בית ההארחה בלונדון (Elm Guest House) ששימש בעבר כמקום מפגש פופולרי להומוסקסואלים. בפשיטה נמצאו “תמונות, סרטונים וספר אורחים”. לפחות תריסר ילדים מסרו עדות על תקיפות מיניות ועל “אורגיות שצילמה בעלת הבית” – גרמנייה בשם קרולה קאסיר שכעבור כמה שנים נמצאה מתה בשל “מנת יתר של אינסולין”. בחקירה מיוחדת שפתח ב-2013 הסקוטלנד יארד התגלתה בבית ההארחה רשימה אקסקלוסיבית של לקוחות, וביניהם “חברי פרלמנט, קצין משטרה בכיר, איל הון ידוע, פקיד בבית המלוכה, קצין MI5 ושני כוכבי פופ”. במקביל, נודע על היעלמות מסתורית של יותר ממאה תיקי מסמכים ממשרד הפנים. התקשורת עסקה באופן אינטנסיבי בפרשה, והצהובונים הבריטיים לא בחלו לפרסם כותרות כגון: “חבר פרלמנט רצח ילד במסיבת VIP”. בין היתר נחשפו עדויות אישיות שתיארו כיצד הילדים שסופקו ממוסד חסות בלונדון, הולבשו בבגדי בנות, הושקו באלכוהול ונשלחו “לחגוג עם החברים הטובים בבית ההארחה”, שביצעו בהם “מעשים של התעללות מזעזעת”.

פרשת ELM צברה תאוצה כאשר חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור, טום ווטסון, הזכיר בבית הנבחרים “רשת של פדופילים בעלי כוח המקושרת לפרלמנט ולבית ראש הממשלה”. חוקר משטרה בכיר אף צוטט כאומר: “ניתן להגיש כתבי אישום נגד עשרים פוליטיקאים ממפלגות שונות”. בתוך כך, כפועל יוצא של צונאמי התלונות שפקד את רשויות החוק, חקרה המשטרה את עלילותיו של הפוליטיקאי השמרן אדוארד הית’, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בתחילת שנות השבעים. עשרות עדים דיווחו על תקיפות מיניות ועל מעשי אונס אכזריים, וחלקם אף העלו “טענות ביזאריות” על כך שהית’, שנפטר ב-2005, “היה מקושר לרשת פדופיליה שטנית ורצחנית”. הדברים הללו פורסמו בעיתונות המיינסטרים בבריטניה, בצירוף ציטוטים מאת מפקד משטרת מחוז ווילטשייר שניהל את החקירה, ואמר שאין לו כל ספק שהית’ “ביצע פשעים מתועבים שהממסד הסתיר”.

אולם מפח הנפש לא איחר לפקוד את הקורבנות כאשר ההצהרות הגרנדיוזיות שליוו את הפרשות השונות לא הובילו להתפתחויות משמעותיות ולכתבי אישום. לא רק זאת, אלא שהסקטולנד יארד זנח את חלק הארי של כיווני החקירה והתמקד באדם אחד ויחיד בשם קרל ביץ’, שהעיד על רשת של ניצול מיני ורצח הכוללת “פוליטיקאים, גנרלים ודמויות בכירות בשירות המודיעין”. אולם אמינותו של ביץ’ קועקעה בקלות, והוא התגלה כפדופיל וכשקרן פתולוגי “שבדה הכל מליבו”. בסופו של דבר, הוא אף הועמד לדין, הורשע בעבירות של הונאה ושיבוש הליכי משפט, ונדון ל-18 שנות מאסר.

מאז והלאה השתנתה ההוויה מקצה אל קצה. היוצרות התהפכו, והאמפתיה הופנתה עתה אל בעלי הכוח, אל “הקורבנות של האשמות השווא”, ששמותיהם נקשרו בפרשות השונות. כמה מהם זכו להתנצלויות פומביות ואף לפיצויים נכבדים מכלי תקשורת מרכזיים. אמינותם של הניצולים צנחה לשפל המדרגה. כולם כאחד היו “בדאים חמדניים” או סתם אומללים שלקו “בתסמונת זיכרון שווא”. רשתות הפדופיליה שבו להיות אגדות אורבניות, פרי מוחם הקודח של מטורפים, “שונאי הומוסקסואלים” ופעילי “ימין קיצוני”. הפרשיות השונות תויגו כ”הונאות” במפעלי הזיכרון המקוונים, כגון ויקיפדיה וסנופס. “תור הזהב” הקצר של ניצולי הפדופיליה המאורגנת בבריטניה גווע סופית.

ארצות הברית

תהליך זהה ניכר גם בארה”ב, עם מותו של ג’פרי אפשטיין באוגוסט 2019 בבית הסוהר “מטרופוליטן” שבניו יורק. כזכור, אפשטיין היה עצור בחשד לסחר בנערות ובקשירת קשר לביצוע פשע. בצירוף מקרים מוזר הוא תלה את עצמו בדיוק כאשר מצלמות המעקב לא פעלו וכששני השומרים שהיו אמורים לפקח עליו נרדמו. הוא אמנם לקח עימו לקברו שק מלא סודות נפיצים, אך די היה במידע שהתפרסם כדי לספק הצצה מרשיעה לאורחותיה המנוונות של האליטה ולמנגנון החיפוי והכיסוי העומד לרשותה.

הכוורת המסועפת של קשריו של אפשטיין משקפת את החיבור המזוהם שבין עוצמה לבין נהנתנות רקובה. משום מה, אף לא אחד מכל החברים ומלחכי הפנכה שפקדו את בתיו, טסו ב”לוליטה אקספרס” והתארחו באי הפרטי שלו, “לא ידע ולא שמע” על מאות הקטינות שאולצו להעניק לגברים בעמדות כוח “עיסויים ושירותי מין אחרים”. רבות מהן היו פליטות של מערכת הרווחה והאומנה בארה”ב. אחרות פותו לבוא ממדינות עניות בהבטחות שווא לעבודה בתחום הדוגמנות. אין ספק שזו היתה אחת הפרשיות המשמעותיות ביותר של תקופתנו, שהצריכה משאבים רבים, קואורדינציה מורכבת והעלמת עין מכוונת מצד השלטונות, אולם מאז “התאבדותו” של אפשטיין היא נדחקה לשוליים ההזויים ואופסנה במרתפים המאובקים של הזיכרון. לכאורה, ההתעסקות בה כיום היא מנת חלקם הבלעדית של “עכברי קונספירציה ואנשי ימין” המפיצים, כדברי המגזין הליברלי The Nation, “דימוי של רשת פדופילים גלובלית המתחבר ישירות לפולקלור של קיו-אנון”.

עם זאת, נדמה שהזמן החולף מסרב לפזר את הערפל סביב הביוגרפיה של אפשטיין, המורה למתמטיקה בבית ספר תיכון במנהטן שהפך בתוך שנים מעטות אשף פיננסים ראוותני שידו בכל ויד כל בו. עד היום אין כמעט מידע על האופן שבו אצר את העושר האגדי שיוחס לו. בחברת ההשקעות שהיתה בבעלותו לא נרשמו פעילויות עסקיות כלשהן, והיא אף לא טרחה לבנות אתר אינטרנט רשמי. למעשה, לא היו לחברה לקוחות רשומים למעט המיליארדר לסלי וקסנר, הבעלים של תאגיד “ויקטוריה סיקרט” ומקים “קרן וקסנר”, שבין היתר מממנת תוכניות יוקרתיות “להכשרת בכירים בשירות הציבורי” בישראל. האמת היא שההון האישי של אפשטיין היה רחוק שנות אור מן ההערכות המקובלות, ולפי מגזין “פורבס” עמד על “שברי אחוזים” מן הסכומים שפורסמו בתקשורת. מרב רכושו, כולל נכסי הנדל”ן הרבים ואף “אי האורגיות” הפרטי באיי הבתולה, הגיעו לידיו של אפשטיין “בדרכים ביזאריות”. מעונו היוקרתי בניו יורק הועבר לחזקתו ב-1996 מלזלי וקסנר “תמורת אפס דולרים”. טייקון האופנה אף “מכר” בניין בן שבע קומות במנהטן למארק אפשטיין, אחיו של ג’פרי, שבו היה האחרון מאכלס “נערות ממזרח אירופה” ששלחה אליו סוכנות הדוגמניות הצרפתית בבעלות ז’אן לוק ברונל. על פי עדויות של כמה דיירים, אהוד ברק היה “אורח שגרתי” בבית הדירות היוקרתי, וחברי צוות האבטחה הצמוד של ראש הממשלה לשעבר “היו שורצים בלובי כמו היה זה חדר המגורים שלהם”.

קשה להמעיט בעוצמת ההשפעה שרכש “הפילנתרופ האקזוטי” במוקדי העוצמה של החברה האמריקאית ומעבר לה. מלבד קשרי הידידות המתועדים עם שורה ארוכה של פוליטיקאים ושל אנשי עסקים וידוענים שתועדו באותו “פנקס שחור” ידוע לשמצה, היה אפשטיין מעורב במימון של קרנות מחקר ויוזמות מדעיות הנוגעות לאינטליגנציה מלאכותית ולטראנס-הומניזם – שני תחומים שמאוד הלהיבו אותו. בין היתר, הוא תרם מיליוני דולרים לפרויקט “הדינמיקה האבולוציונית” באוניברסיטת הרווארד, ובתמורה העניק לו המוסד היוקרתי גישה בלתי מוגבלת למתחם הקמפוס ואף הקצה עבורו לשכה לשימושו הבלעדי. באורח אבסורדי, לא נמוגה הפופולריות שלו בחוגי האליטה והאקדמיה לאחר הרשעתו בשנת 2008 בעוון “שידול קטינה לקיום יחסי מין”, ואף לא בעקבות העדויות האישיות שהתפרסמו בעיתונות ובפרוטוקולים משפטיים ותיארו עולם חולני של אונס שיטתי ושל סחיטה. “הוא סיפק בנות לפוליטיקאים אמריקאיים”, העידה אחת מהן, כמו גם “למנהלי עסקים, לנשיאים זרים ולמנהיגים בינלאומיים, ביניהם ראש ממשלה ידוע”. מריה פארמר, עובדת לשעבר שאפשטיין תקף מינית ושותפתו גיליין מקסוול, טענו שבביתו בניו יורק הושתלו הרבה מצלמות זעירות שהקליטו את כל המתרחש בין הכתלים.

הנסיבות המוזרות שבהן נרקמה “עסקת הטיעון החלומית” בשנת 2008 מחזקות את החשד הרווח, לפיו אפשטיין לא היה “המנצח הראשי” של תזמורת הסחר והניצול. אדרבה, נראה שלכל היותר הוא היה דמות משנית שזכתה להגנה מן הממסד כל עוד תועלתה עלתה על נזקיה, אך הוקרבה לפני שהעלילה הסתבכה יתר על המידה. מלבד העובדה שהוא הורשע בעבירה קלה בלבד, הוא גם קיבל חסינות מוחלטת מפני כתבי אישום עתידיים בהתבסס על העדויות ועל הראיות הרבות שהצטברו נגדו. לא רק זאת, אלא שהוא נשלח לבית כלא שבו נהנה מתנאים מיוחדים, ואף היה רשאי לצאת לעבוד במשרדו מדי יום. אלכס אקוסטה, שהיה התובע הפדרלי בתיק שהתנהל בפלורידה, מונה בשנת 2017 לקבינט של דונלד טראמפ. בראיון מקדים עם צוות המעבר של הנשיא החדש הוא נשאל מדוע הסכים לחתום על עסקת הטיעון. “נאמר לי שאפשטיין שייך למודיעין”, הודה, “ושאני פשוט צריך להניח לו”.

האניגמה שעטפה את הפרשה המשיכה להעמיק ככל שדמויות מפתח אחרות מחייו של בעל ההון המנוח הלכו ונעלמו מהזירה. ז’אן לוק ברונל, מנהל סוכנות הדוגמניות הצרפתית שהיה “ספק הנערות” של הרשת, “שם קץ לחייו” בפברואר 2022 בתא הכלא שבו היה עצור בשל חשד לאונס קטינה. לפי וירג’יניה רוברטס, שנודעה כ”שפחת המין” של הנסיך אנדרו, היא היתה עדה למתנת יום ההולדת שברונל העניק פעם לאפשטיין – “שלוש ילדות עניות בנות 12” שהגיעו בטיסה מיוחדת מפריס.

עד פוטנציאלי נוסף שאיבד את עצמו לדעת היה מארק מידלטון, איש עסקים מארקנסו ששימש בעבר כיועץ בכיר בממשל קלינטון. מידלטון שהזמין את אפשטיין ל-17 ביקורים בבית הלבן והיה ככל הנראה “איש הקשר בינו לבין הנשיא לשעבר”, מצא את מותו המסתורי כשלושה חודשים לאחר התאבדותו של ברונל. הוא נמצא תלוי על עץ בלב חווה בארקנסו, כבל מאריך היה כרוך סביב צווארו וקליע אקדח היה נעוץ בחזהו. לבקשת משפחתו הסכים בית המשפט להטיל איפול מוחלט על כל מסמכי החקירה והממצאים הפתולוגיים.

כמה שבועות לאחר מותו של מידלטון נמצאה גופתו של סטיבן הופנברג, “המנטור של אפשטיין”, בביתו שבקונטיקט. המשטרה מיהרה להצהיר שלא נמצאו עליו “סימנים מחשידים” ושהוא מת בנסיבות טבעיות. בסוף שנות השמונים העסיק הופנברג את אפשטיין בחברה לגביית חובות שהיתה בבעלותו, בתקופה שבה הנהיג “הונאת פונזי” בשווי של 400 מיליון דולר שבעקבותיה נגזרו עליו עשרים שנות מאסר. הופנברג שב וטען שאפשטיין היה “האדריכל של המזימה”, אך הרשויות סירבו להכליל אותו בחקירה. בשנים האחרונות לחייו לא חסך הופנברג את שבטו מבן חסותו “הסוציופת” וטען שיש לו “סיפור שהוא רוצה לספר על אפשטיין, על הרקע שלו, על תפיסת העולם שלו ועל אופי התנהלותו”. הוא גם רמז על קשריו האפשריים של אפשטיין עם המוסד, כפי שאמרו גם כמה עדים שהכירו אותו אישית, אם כי על פי המחקר שנערך עד כה נראה שקשריו של הפדופיל הניו יורקי עם עולם המודיעין “התפרסו הרבה מעבר למדינה אחת או סוכנות אחת”.

כצפוי, רוב השמות שבהם נקבו הנשים בעדויותיהן נגד אפשטיין נותרו עד כה חסויים וספק רב אם יותרו לפרסום בעתיד הנראה לעין. פעילותו החרוצה של עט הצנזורה ניכרה לאחרונה גם במסמכי ההליך המשפטי נגד גיליין מקסוול, השותפה הנאמנה שהורשעה ביוני 2022 בקשירת קשר לניצול מיני של קטינות ונשלחה לעשרים שנות מאסר. כל העדויות המצמררות שנכנסו לפרוטוקול המשפט עברו הליך כירורגי של מחיקה והשחרה, כדי “להימנע מהוצאת דיבה ומפגיעה בשמם הטוב של אנשים”. כך או כך, יש לא מעט “אישים בעלי כוח”, כפי שהם מוגדרים במסמכים, שחיים מדי יום עם הידיעה המצמררת שעולמם עלול להיחרב באבחה של הדלפה אחת.

על פי נתוני הדוח האחרון של “ארגון העבודה הבינלאומי” של האו”ם, יש כיום כ-1.7 מיליון ילדים בעולם שהם קורבנות של סחר מיני. אולם לפי פרסומים של ארגונים אזרחיים אחרים, המספר הזה רחוק מלשקף את המציאות כזוועתה. “התנועה נגד הסחר בבני אדם” שהחלה לפעול בשנות התשעים, הצליחה להביא לשיפור החקיקה, להגברת הענישה ולהקמת מנגנוני סיוע בינלאומיים לנפגעים ולאוכלוסיות הפגיעות ביותר – “נשים, מיעוטים אתניים ומגדריים, בעלי מוגבלויות, מהגרים וילדי אומנה”. בשנים האחרונות הושם דגש מיוחד על חוויות אישיות ועל עדויות מיד ראשונה כאמצעים הטובים ביותר לעורר מודעות והזדהות ולגרום ללחץ אפקטיבי על הרשויות. אשר על כן, אנו מתבקשים שוב ושוב להאמין לקורבנות או לכל הפחות להטות אוזן אמפתית לסיפוריהם המצמררים.

אולם אמות המידה האלמנטריות האלה הופכות כלי ריק כאשר הן עלולות לחשוף את טביעות האצבע של האוליגרכיה במפעל הניצול וההתעללות. מדי פעם בפעם צצות פרשיות אקראיות שעושות גלים בתקשורת ובמערכות המשטר, אך נמחצות ביעילות תחת מכבשים ממוסדים של הכחשה ושל הדחקה. העובדות המשמעותיות מקבלות סיקור מינורי ונטול הקשר. עדויות הקורבנות – גם אם הן מתועדות היטב ולעיתים אף מגובות בחותמת משפטית – זוכות ללעג או להתעלמות יהירה. זרקורי האשמה מתמקדים במספר מצומצם של נבלים שימושיים, שסופם להירקב בבית האסורים או ליפול ברוב דרמה על חרב חטאיהם. הציבור מוזמן אז לתקוע בהם את שיניו הריריות, להתענג על טעם הנקמה והצדק הפואטי ולזפזפ הלאה על גבי מסך התעתועים. אין מה לראות כאן. אין מה ללמוד או להבין. ניצולי הפדופיליה המאורגנת נדרשים לשוב לסמטאותיהם החשוכות ולהפסיק להטריד את מנוחתה של החברה המהוגנת.