טיגריס זה דג?

ביוני האחרון תועדה תקיפה של כריש במצרים. כותרות העיתונים זעקו: “אימה בים האדום” ו”מלתעות בחופי מצרים”. ימים ספורים לאחר מכן נצפה כריש טיגריסי במפרץ אילת וההתרגשות הגיעה לשיאים חדשים: האם אותו כריש ששחה להנאתו בים סוף הוא זה שנישנש את התייר במצרים? וכך מיהרה התקשורת המקומית לתפור עלילת דם חדשה לאנטי-גיבורים של עולם המצולות: “כריש אימים הגיע למפרץ אילת!”

האמת, תודה לאל, תמיד רכה קצת יותר מכותרות העיתונים, ותחקיר קצר מלמד שכריש טיגריסי אינו אורח כל כך נדיר בים האדום. “כל הכרישים מגיעים לא מעט לאזור שלנו. ים סוף הוא שלוחה של האוקיינוס ההודי שבו יש את כל סוגי הכרישים”, אומר דודו ורד, מדריך צלילה ותיק ובעליה של חברת Wild Dive טיולי צלילה בעולם. “לדייגים בדרום אפריקה יש אמרה שאם אתה לא רואה את הכריש תדע לך שהוא רואה אותך. רוב הכרישים מאוד ביישניים, אין להם שום עניין באינטראקציות עם אנשים”.

בועז סמוראי, צלם מקצועי ומוביל טיולי צלילה ברחבי העולם מעל עשרים שנה, צולל עם כרישים באופן יומיומי. לדבריו, “ככל שאנחנו מתקדמים מעלה בפירמידת המזון אל הטורפים, יש פחות בעלי חיים ופחות שכיח ושגרתי לפגוש בהם טייגרים תמיד היו והלוואי שתמיד גם יהיו פה בים, אבל קשה יותר למצוא אותם ולפגוש בהם בצלילה או בשחייה. לדייגים יוצא לראות אותם הרבה פעמים במהלך דייג במים פתוחים, כי הם נמשכים לפעילות הדייג מתוך ציפייה לנסות למצוא שם טרף”.

בסרט מלתעות נרמז על אופיו המרושע של הכריש המחפש בני אדם כדי לטרוף. איך אין פה תקיפות על ימין ועל שמאל?

“אני יודע ששפילברג מכה על חטא על הדבר הזה… האמת היא שאנחנו לא שייכים לאבות המזון של הכרישים… יש מספיק דגים, והכריש לא צריך להתעסק עם בעל חיים בסדר גודל של בן אדם שנמצא קרוב לחוף ולא באזור הציד העיקרי שלו”, מסביר דודו. “תיאורטית היו צריכות להיות 30 תקיפות כל יום כי מאוד קל לאכול בן אדם. הוא לא בדיוק יודע להיכנס לתוך הריף ולהתחבא כמו צלופח”. הוא ממשיך ואומר, “אם הם תוקפים זה כי חדרנו לאיזשהו תחום שאנחנו לא צריכים לחדור אליו… הפרנו את האיזון עם הטבע… האם יכולה להיות תקיפה בחוף רחצה באילת? פוטנציאלית, כן. אבל לנסוע לאילת וממנה על כביש הערבה – זו באמת סכנת חיים”.

לא צריך להרחיק עד לים האדום כדי לראות כרישים. לדברי דודו, “יש מלא כרישים בחופי הרחצה בים התיכון. יש בחדרה חבורה של כרישים שאנשים הולכים לצפות בהם בכל שבת. אלה בעיקר נקבות בהיריון שמתקרבות לחוף. בתקופה הזאת הן לא אוכלות, אז זה יחסית בטוח. אנשים נכנסים עם ילדים במסכות ובשנורקלים ומצלמים כרישים”.

האם כל הכרישים עלולים להיות מסוכנים באותה מידה?

“יש כרישים שההתייחסות אליהם היא בדיוק כמו לכל דג אחר. הם בלתי מזיקים. אלו כרישי ריף שבדרך כלל צמודים לריף. הכרישים של הים הפתוח הם חבר’ה רציניים יותר. כרישים שאוכלים כרישים כמו העמלצים הלבנים, הטייגרים, פטישנים גדולים. יש כריש שהוא לדעתנו הטורף הכי גדול בים. בול שארק, כריש שורי – הוא עולה בנהר הזמבזי מאות קילומטרים וטורף אנשים שעושים כביסה בנהר. זה כריש שמסתדר גם במים מתוקים וגם במים מלוחים. אז יש בעלי חיים שיכולים לאכול אנשים, לא רק אנשים שאוכלים בעלי חיים”, הוא אומר וצוחק, “אבל כרישי נמר נחשבים חכמים, הם לא מתעסקים עם אנשים”.

מה מרגישים כשפוגשים כריש מתחת למים?

“הרגשת התעלות”, אומר דודו בעיניים נוצצות. “זו חיה מאוד מיוחדת… כשאתה רואה כריש לוויתן באורך של חמישה או אפילו עשרה מטרים אתה צריך לשבת רגע עם עצמך ולעכל את החוויה. אלמוגים אפשר לראות בלי סוף, בסוף אנחנו נמצאים שם בשביל לראות את הדברים המיוחדים. בקצה הפירמידה של הדברים המיוחדים נמצאים הכרישים. יש קהל גדול מאוד של אנשים שמחוברים לים, שהמטרה שלהם בחיים היא לנסוע לקצוות תבל כדי לראות את בעלי החיים המיוחדים ביותר בעולם. כמו אנשים שנוסעים לאפריקה לראות אריות ותנינים והיפופוטמים. במים זה יותר זמין – יש סיכוי גדול יותר לראות כריש מאשר לראות היפופוטם”.

הרבה אנשים מתארים צלילה עם דולפינים במובנים של התעלות – איך כרישים מביאים לידי תחושת התעלות?

“הדולפין הוא חיה מחייכת, ויש לו יחסי ציבור טובים. בדרך כלל מתחת לדולפינים יש כרישים, אז צריך לחשוב פעמיים אם לקפוץ לראות דולפינים… כבר היו כמה מקרים שקפצתי לים לראות דולפינים ובסוף נפגשתי עם כרישים”.

ספר…

“קפצתי לראות להקת דולפינים, ובעומק של בערך 20 מטר ראיתי כריש ים פתוח עובר. זה היה סילקי שארק, כריש נחמד באורך שניים וחצי-שלושה מטרים… רציתי לצלם אותו. לכרישים יש חושים מאוד מפותחים והם קולטים לא רק בעזרת חוש הריח אלא גם בעזרת קולטנים חשמליים. לכן, פעילות של מצלמות במים גורמת לשינוי בהתנהגות שלהם. שחיתי צמוד לכריש והוא בכלל לא התייחס אליי. ואז לחצתי על המצלמה וברגע שהפלאש יצא הוא הפך לכריש אחר. הוא פשוט יצא החוצה, הסתובב וחזר אליי עם הממד הצר שהוביל פה עם הרבה שיניים”.

מה עשית?

“התחלתי לעלות לפני המים כשאני בועט בו בסנפירים לכל אורך הדרך. הוא פשוט שינה את המוד, וברגע שהוא רואה אותך כטרף – אתה טרף – ואז אתה צריך לשנות את ההבנה הזאת של הכריש, ועדיף בכלל לא להגיע למצב שהוא חושב שאתה טרף, וזה ב-99.9% מהמקרים”.

ככל שהשיחה מתקדמת אני נעה בין אי נוחות לאימה חרישית. דודו מרגיע, “צריך לדעת מה יש על פני כדור הארץ. זה לא אומר שמחר הוא ייכנס אלינו הביתה, ידפוק בדלת ויאכל אותנו… אני חושב שנחשים הרבה יותר מסוכנים לבני אדם, יתושים זאת סכנה הרבה יותר גדולה לאנשים, אבל היות שאנחנו לא אוהבים להרגיש שמישהו לועס אותנו, משם נובעים כל מיני מיתוסים. אני מוצא את ההתעסקות עם הכרישים בהחלט נשלטת… אם אנחנו לא מכניסים לתוך העניין הזה פחדים עתיקים עמוקים”.

דודו מספר על אי נידח באוקיינוס ההודי שבו מתקיימת אינטראקציה מושלמת בין הצוללים המקומיים, לדייגים ולכרישים. “ילדים נכנסים למים ושוחים איתם… אלפי שנים הדייגים תופסים לפנות בוקר דגים לצריכה מקומית, פושטים את העור ואת הראשים של הדגים וזורקים לתוך המעגן של הסירות. הכרישים נכנסים למעגן, אוכלים, מנפנפים בסנפירים לדייגים לאות תודה ויוצאים החוצה. אלפי שנים של אינטראקציה כזאת. לאחרונה הדייגים מכניסים את כל השאריות של הדגים לתוך פחי פלסטיק ומועדוני צלילה צוללים עם אנשים ומאכילים את הכרישים מטר מהפרצוף של האנשים. זה הפך למֵכַּה של כרישי הנמר בעולם”.

אז זה הדמיון שלנו שהופך את הכרישים מסוכנים כל כך בעינינו?

“עוד מיתוס הוא שכרישים מסוגלים להריח דם מקילומטרים. אני לא מכיר יותר מדי אנשים שעושים שלוליות של דם בתוך המים ואף כריש לא יבוא בגלל איזו שריטה. האמת היא שמי שמחפש צרות מוצא אותן. חייתי עם קהילות של ציידים בדרום אפריקה שהיו יורדים בצלילה חופשית בלי מכלים, עם רובים, כדי לצוד דגים גדולים באוקיינוס. כשאתה מכניס חץ בדג והוא מתחיל לדמם אז מתקיים איזשהו מאבק בין הצוללים לכרישים. לפעמים אלה טייגרים ובול שארק, אז מסתובבים שם לא מעט אנשים – זה חסרה לו יד וההוא חסרה לו רגל ולו יש לו סימני שיניים, אבל אלה אנשים שזו ההוויה שלהם. הם מחפשים את האינטראקציות האלה. הם צוללים עם כל מיני חומרי נפץ ואם כריש בא הם מפעילים מטען בתוך הגוף שלו והורגים אותו…”

מה לעשות אם פוגשים כריש בים?

“קודם כל מסתכלים לו בעיניים וסופרים עד עשר. לא להתחיל לשחות הרחק ממנו. זה האינסטינקט השגוי. בדרך כלל לא תקבל את הביס לפני שהוא יינגח בך או יעשה סיבוב כי הוא בודק אותך – מה אתה, ממה אתה עשוי, אם אתה טעים או לא ואם שווה להתעסק איתך – ב-99% מהמקרים הוא יבין שלא כדאי לו להתעסק איתך וילך. יכול להיות ששחית בים ועבר לידך כריש ולא ידעת. אני רוצה להגיד לך שיש אינספור מקרים כאלה”.

מה לא כדאי לעשות?

“לא כדאי להתנהג כמו דג פצוע על פני המים, לצרוח ‘כריש, כריש’ ולהתחיל לעשות קצף ובועות… גם יש נושא של ריספקט – לראות מה הכריש עושה, איך הוא מתנהג ומה שפת הגוף שלו. זה כמו שאם מישהו מרגיש שאתה מפחד ממנו, הוא יאכל אותך ואם מישהו מרגיש שאתה עומד מולו אז לא. הכללים האלה עובדים עם אנשים וגם עם הכרישים. אם הוא מפנה אליך את הממד הצר, את הפרצוף – תפנה גם אתה אליו את הממד הצר… היו מקרים עם טייגר שארקס של ארבעה וחמישה מטר שפשוט שמו את היד על האף והזיזו אותם הצידה ובזה נגמר הסיפור”.

כמו שעושים לחתולים?

“ממש ככה. צריך הרבה עצבי ברזל וביטחון, אבל לפעמים במצבים של סכנת חיים ההיגיון משתלט על הפחד. אחר כך יש זמן לפחד. אם אתה נמצא במים ובא אליך כריש – תשחה כאילו זה דג זהב, תזיז אותו הצידה ותצא מהמים בדרך הכי רגועה. כמה שזה נשמע מופרך זו ההתנהגות הנכונה”.

איך הם מבחינת כישורים חברתיים בינם לבין עצמם?

“הם לא בעלי חיים חברתיים. הם נפגשים במקומות מסוימים כדי להתרבות או כדי לאכול. בדרום אפריקה יש דבר שנקרא מרוץ הסרדינים. נחיל שהרוחב שלו הוא שניים-שלושה ק”מ והאורך שלו 30 ק”מ. במקומות האלה תמצאי את הכרישים בלהקות, כי יש לכך סיבה. אם נראה כריש נמר באילת סביר להניח שמחר הוא יהיה בעקבה ומחרתיים בסעודיה… צפון מפרץ אילת הוא לא מקום משופע באוכל כמו הריפים של שארם. אין לכריש גדול באמת סיבה להתמקם פה”.

אז למה הוא מגיע לפה?

“הוא מגיע לאזור הזה, מסתובב וחוזר. אפילו לוויתן כחול הגיע למפרץ אילת… כנראה האוקיינוס ההודי והמפרץ הובילו אותו צפונה. הוא הגיע עד אילת וכשנגמר לו הים, הוא הסתובב וחזר. סיבה שנייה היא המשלוחים החיים. האוניות מגיעות צפונה מאזור אוסטרליה וניו זילנד, נכנסות לים האדום ואחרי כל אוניה כזו יש כרישים גדולים שניזונים מהעגלים שמתים ונזרקים לים. הוא מגיע לפה, ואז או שהוא חוזר חזרה או שהוא יחפש משהו אחר לאכול.

“במפרץ אילת רואים כריש כחול יותר מאשר כל כריש אחר. הדייגים והחבר’ה שמסתובבים פה בים עם הסירות כל הזמן מעלים תמונות של כריש עמלץ כחול שמסתובב פה בים… הכרישים נמצאים פה, צריך להבין את זה ולא להתרגש מזה כי אין שום אפשרות אחרת. שכל אחד ייקח את הנתונים האלה ויעשה את ההחלטות שלו. בכנרת אין כרישים. מי שרוצה להרגיש בטוח שייסע לכנרת”.

ים סוף על כל מה שנמצא בו הוא פנינה צוננת בקיץ האילתי, ואני לא יכולה להעלות על דעתי חיים באזור בלי האפשרות ליהנות ממנו. במבט רחב יותר, חיים משמעותיים לא יכולים להתקיים בלי ממד של סיכון, פחד והצורך להיות אמיץ. כרישים אמנם משקפים את הפחדים העמוקים ביותר בתוכנו, אבל כולנו יצורי טבע, והמחשבה על מפגש עם כריש מחייבת אותנו לגייס כוחות הישרדות פנימיים שלעיתים מנוגדים למה שלמדנו כ”אנשים תבוניים”. ההצעה של דודו, להסתכל בעיניים ולספור עד עשר, יכולה להתברר כהזדמנות להתבונן מחדש על הכריש ועל שלל הדימויים שנקשרו בו.