חטופים בראי האמנות

ב-7 באוקטובר עולם האמנות נאלם דום. אט-אט, אחרי ההלם הראשון, חזר המבע האמנותי - נקודת אור לרבים מאיתנו - לצוף, לבעבע וליצור. רבות מיצירות האמנות עסקו בחסרים - הנרצחים והחטופים - ובכולן ניסיון לעכל, להכיל, לעורר אמפתיה וגם לזעזע

אנגלמאיר המוכר כשושקה הארטיביסטית (אומנית אקטיביסטית), לקח את אחד הצילומים הטראגיים מה7- באוקטובר, שבו נראית יפה בת ה-85 זקופת גו, נחטפת מניר עוז על קלנועית. בעת חזרתה מהשבי הוא הפך את הצילום לציור צבעוני, עליז, נאיבי ומוקצן – בטושים ובאקריליק. במדור “גלויה יומית” שהוא מפרסם, הוא מצייר במשך כל תקופת המלחמה גלויה אחת ביום. גלויות אלה מופצות ברחבי הרשת. חלק מהגלויות מוקדש לחטופים ולמשפחותיהם; הציורים מביעים חשש לגורלם, פחד, אימה, גילויי שמחה עם שובם הביתה וכאב על אלה שלא ישובו לעולם.


יותם חיים ז”ל, מתופף ומוזיקאי מחונן, נחטף בבוקר ה-7 באוקטובר מביתו בכפר עזה. הוא שרד 70 ימים בשבי החמאס עד שניסה להימלט, ונורה מאש צה”ל. יותם היה בן 28 במותו. “ציירתי פורטרט קטן שהתאים לתנועת הראש והמבט של יותם, מבט אינטימי ושקט”, אומרת ענבר, מורה לציור של אחותו. היצירה, שמן על קנבס בגודל 25*32 ס”מ, הוגשה על ידה לתחרות פורטרטים באנגליה כשיותם היה עוד חטוף, כדי לעורר את דעת הקהל העולמית לעניין שחרור החטופים. היצירה מוצגת כעת בנשיונל גלרי בלונדון. לאחרונה, נרכשה על ידי מוזיאון תל אביב לאומנות, והיא חלק מהאוסף שלו.


אורי אינקס, אנימטור, מאייר, מעצב גרפי ומרצה בבצלאל, מצייר שנים רבות פורטרטים ריאליסטיים של אנשי תרבות ופוליטיקה. בשילוב הרקע של התמונה עם התמקדות בראשו של הדיוקן, הוא מעניק לו איכות של תלת-ממד. אינקס צייר דיוקנאות של חטופים רבים ובהם (מלמעלה למטה): נעמה לוי, מתן צנגאוקר, חיים פרי ז”ל וכרמל גת ז”ל.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי


מאז השבעה באוקטובר רוקמת ביאל, ד”ר לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומטפלת באמנות, פרשנות משלה לאירועי המלחמה. הדימויים שמניעים אותה מודפסים על נייר ועליהם היא רוקמת בחוט תפירה שחור. לפני כן היא מקמטת את הנייר שוב ושוב – פעולה שלדבריה מדמה את מה שנפשה מבקשת לעשות: “להעלים את כל מה שקרה, כמו שזורקים פסולת לפח. בתהליך הרקמה”, היא מוסיפה, “המחט עם החוט השחור שפוצעת את המצע וצליל הפציעה, מבטאים באופן מינימליסטי את הלך הרוח ההישרדותי שבו אנחנו נתונים”. בתמונות: אלעד קציר ז”ל בשדות הנגב; והתצפיתניות.


דרעי פרי, כלתו של חיים פרי ז”ל, צילמה אותו עם בנו, ליאור, בפסח 2022 כשהם יושבים וקוראים עיתונים במרפסת הבית בניר עוז. לאחר חטיפתו של חיים, צולם ליאור על ידי אחותו נועם, במקרה, באותה קומפוזיציה עם כיסא ריק. דרעי פרי חיברה את שתי התמונות, הוסיפה את הכיתוב ״מחכים״, והעלתה לרשת. התהודה הרחבה שעוררו הצילומים הניבה פרויקט במאבק להשבת החטופים, המורכב משחזור צילומים מקוריים מאלבומי משפחות, שיקיריהן נעדרים מהן. “הז׳אנר של ‘לפני ואחרי’ לא חדש”, היא מסבירה, “אלא שכאן הצילומים כמעט זהים וה’אין’ מקבל נוכחות כואבת ומבהילה”. בצילום נוסף מתוך הפרויקט: עידן אלכסנדר, חייל בודד מארה”ב שנמצא בשבי חמאס, עם סבו וסבתו בערב ראש השנה.


בנובמבר 2023 התאספה בכיכר החטופים שברחבת מוזיאון תל אביב, קבוצת אומנים ואומניות, כדי לצייר בהתנדבות דיוקנאות של חטופות ושל חטופים. בפרויקט שהופק בשיתוף מטה משפחות החטופים והנעדרים, תרגמו האומנים צילומים של חטופים ליצירות מרגשות, שהופצו בכל העולם ועוררו גל הזדהות נרחב. THIS IS US התבסס על האמונה בכוחה של האמנות לרפא, לנחם ולעורר אמפתיה והזדהות. בתמונות (מלמעלה למטה): עודד ליפשיץ (ציור: יעל פיבקו אילן); הרש גולדברג פולין ז״ל (ציור: אשרת בנטור); אריאל קוניו (ציור: חנה דורון);
יוסי שרעבי ז״ל (ציור: רונית גורביץ).


טרן, בן דור מלחמת יום כיפור ואיש חינוך, יוצר עבודות בטכניקת אסמבלאז’ המבטאות חיבור בין מוטיבים אישיים ולאומיים. ביצירה כאן הוא הנציח את אריה (זלמן) זלמנוביץ ז”ל בן ה 86 ממקימי קיבוץ ניר עוז, שנחטף מביתו ונרצח בשבי. אריה היה איש אדמה שעד יומו האחרון ראה בחקלאות משימת חיים. האיש בבגדי עבודה, יצא לחרוש ולזרוע גם תחת אזעקות “צבע אדום” ומטחי פצמ”רים.


בעקבות המלחמה התעוררו אין-ספור פרויקטים קהילתיים ופרטיים, במאבק המתיש להפסקת המלחמה ולהשבת החטופים והמפונים לביתם. את אחד המיזמים הללו הפיקו אנשי מחלקת הצעירים של מועצת עמק חפר, בניהולה האמנותי של מעין קיפניס, מעצבת טקסטיל. יותר מ-200 בנות ונשים מעמק חפר, מגיל 10 עד 88, חברו יחד להביע את רחשי ליבן באמצעות ריקמות על בדים.


אליזבט היא ציירת איטלקיה בת לאב יהודי ניצול שואה, רוברטו. לדבריה, התמזל מזלו שלא ראה את השבעה באוקטובר, והיא עצמה חווה ‘טראומה תורשתית’. כדי להתמודד עם הקושי, היא מפרסמת ללא הפסק על קירות הרשתות החברתיות שלה ציורים בצבעי מים של חטופים, ומשלבת בציורים אחרים את סמל הסרט הצהוב.
בתמונות: שי לוינסון ז”ל ובני משפחת ביבס.


חיים היה איש אדמה, אמן בנשמתו ומורה לקולנוע. הוא אימץ לפני כ-25 שנה מבנה נטוש סמוך לקיבוצו, ניר עוז, שיפץ אותו במו ידיו, והקים במקום את גלרית “הבית הלבן”, גן פסלים וגלריה לאמנות. אמנים רבים הכירו את חיים, ולאחר חטיפתו הנציחו אותו בעבודותיהם.
אחד מהם הוא דודו גרשטיין, שהכיר את חיים מאז ששירתו יחד בצבא והציג אצלו בגלריה. גרשטיין צייר פורטרט של חיים בהשראת צילום מקורי. (בתמונה הראשונה)
מרים קרנץ, צעירה שחיה בנגב המערבי, מציירת לדבריה “מעין שחזור של המקומות ושל האנשים היפים בגן העדן הקסום, שהיה כאן לפני האסון הנורא, מתוך פחד שהם יישכחו”. בתמונה: חיים בשדה צנוניות. (בתמונה השניה).


מלר, אחות לשעבר בחדר המיון בבי”ח סורוקה, התמקדה ביצירתה בחטופים מבוגרים; היא הדביקה צילומי זירוקס שלהם על פד-גזה מוצמד לבד. מלר מסבירה כי שמה של התחבושת פד-גזה לקוח מהעיר עזה, שהיתה בימי הביניים נמל מוצא מן המזרח התיכון לאירופה ליצוא בד משי.
רופא בצבא נפוליאון המליץ להשתמש בבד האוורירי לחבישת פצועים – מוטיב המשרת את היצירה שלה בעת הזאת.


“דמיינו כל יום את שובם של החטופים, כדי שהחלום יתגשם במהרה. ממש, תעלו תמונה חיה בעיני רוחכם. דמיינו, שירו, שחקו, נועו – כל דבר שיגשים מציאות”. כך כותבת זיו, ציירת ומורה לציור, שמעבדת סדרת צילומים של חטופים השבים הביתה, ליצירות צבעוניות ואופטימיות; תוך תקווה שהמחשבות שלה ושל המתבוננים בהן, אכן יבראו מציאות. כל ציור שלה מקבל מספר, מספר זה מציין את מספר הימים שבהם נמקים החטופים בשבי.

***

כתבות שאולי יעניינו אותך

אין גבול

הושקעו בו מיליארדים, הוטמעו בו מיטב חידושי הטכנולוגיה הצבאית, ושר הביטחון הבטיח ש"התושבים יכולים לישון בשקט". אבל ב-7 באוקטובר התברר שהפלא הטכנולוגי של גבול רצועת עזה יכול לעצור הכל חוץ משני דברים: טילים - וטנדרים. תחקיר מיוחד ל"בראשית"

הושקעו בו מיליארדי שקלים מכספי משלמי המיסים. אירית ינקוביץ החלה לחפור מסביב לגדר ומצאה את הכתובת המדממת על הקיר

“הזמן לדבר שלום הוא כשיש מלחמה”

פסטיבל וודסטוק המקורי נבט באחת התקופות המלחמתיות ביותר של ארה"ב. כאן במדינה של פוסט 7 באוקטובר אדר מעיין-שטרן חלמה שלום, שיתפה עם עוד אשה ועוד אשה, ועכשיו הן חובקות באהבה את הגירסה הישראלית: פסטיבל "וודסטוק למען השלום". זה נשמע הזוי ומנותק, ובדיוק בגלל זה חשוב להן כל כך לקיים אותו

שי עבדת בשיחה עם אדר מעיין-שטרן, שחלמה ויזמה קול חדש של שלום עם שכנינו. היא שיתפה עם עוד אשה ועוד אשה, ועכשיו הן חובקות את הגרסה הישראלית של פסטיבל וודסטוק

שלוש יתמויות

בשנה האחרונה התייתמה הדר רובין ממקום העבודה שלה, מהמדינה ומאביה שהיה כלוא עם אמה בממ"ד, ולא שרד את הפינוי מהקיבוץ. פרידה מאבא

בשנה האחרונה התייתמה הדר רובין ממקום העבודה שלה, מהמדינה ומאביה שהיה כלוא עם אמה בממ”ד, ולא שרד את הפינוי מהקיבוץ. פרידה מאבא

אבן על ליבה של האומה

מאז שלמדה על נסיבות מותו של בנה בשבי חמאס, מעיין שרמן מסרבת לשקוט על שמריה. היא פתחה במסע צלב נועז שתכליתו לגלות את האמת על האסון הנורא. והמסר שלה חד ומטלטל: "רון הוקרב על ידי הצבא. נתנו הוראה לחסל אותו כדי לסגור חשבון עם איזה מחבל שהשתמש בו כמגן אנושי"

מני אביב בריאיון כואב עם מעיין שרמן, על נסיבות מותו של בנה רון בשבי חמאס. והמסר שלה חד ומטלטל: “רון הוקרב על ידי הצבא. חיסלו אותו כדי לסגור חשבון עם מחבל שהשתמש בו כמגן אנושי”

קיצור תולדות החמאס

מי שמאשימים את נתניהו בהחלטה לבנות את החמאס חוטאים לאמת: הוא בהחלט שיכלל את השיטה, אבל היא נולדה פה עוד בשנות ה-70' העליזות והגיעה לשיא שגשוגה בזכות הספונסרים מארה"ב וקטאר. הרבה אינטרסים כרוכים בסיפור הזה, שלום וביטחון אינם כלולים בהם

מני אביב צולל לעומק כדי לגלות מי הם האחראים האמיתיים להקמת ארגון החמאס. התשובה, למרבה ההפתעה, היא לא ביבי

לעשות מהטראומה פסטרמה

כשהגיע לחלץ גופות באסון המסוקים לפני 27 שנה, אדם רקטוב-יוספה ספר שם 12 דיסקיות של חברים קרובים. כמתמודד פוסט-טראומה ותיק ויליד נחל עוז, הוא מלמד עכשיו מפונים מהדרום על צמיחה פוסט-טראומטית באמצעות עציצים ושתילים

אדם רקטוב-יוספה ספר 12 דסקיות של חברים קרובים כשהגיע לחלץ גופות באסון המסוקים. עכשיו, כמתמודד פוסט טראומה, הוא עוזר למפונים מהדרום באמצעות גינון טיפולי

טוב חייל מת מחייל חטוף

״נוהל חניבעל" שהתיר לפגוע בחיילים חטופים כדי למנוע את נפילתם בשבי שונה ובוטל אין-ספור פעמים, ועל פי העמדה הרשמית של צה"ל לא נמצא יותר בספר הפקודות. אולם החודשים האחרונים מלמדים, שהוא יושם במודע ובמכוון - גם במחיר חייהם של אזרחים ושבויים. כיצד כמעט אחרי 40 שנה מאז החלתו, הצליח הצבא לקבוע מדיניות כה מרושעת ושנויה במחלוקת, בלי שום דיון ציבורי?

״נוהל חניבעל” שהתיר לפגוע בחיילים חטופים כדי למנוע את נפילתם בשבי לא נמצא רשמית בספר הפקודות של צה”ל, אבל הוא חי ובועט – ואפילו החמיר. מני אביב

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

[login_fail_messaging]