המורד מקמלוט

בבוקר קיצי בסוף אוגוסט 2021 הופיע האסיר הוותיק סירחאן סירחאן בפני פאנל שחרורים שהתכנס בבית הסוהר “דונובן” בסן דייגו. זה היה השימוע השישה-עשר שלו מאז הורשע ברצח הסנאטור רוברט פ. קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המיתולוגי, אולם הפעם היו לו סיבות טובות להיות אופטימי יותר מבעבר. מלבד גילו המתקדם והתנהגותו המופתית, עמדו לזכותו עדותם התומכת של פול שרייד, שנפצע בליל ההתנקשות, ושל שניים מבניו של הסנאטור המנוח, דגלאס ורוברט (בובי), והיה נדמה שהסיכוי שסירחאן יזכה לבלות את סתיו חייו כאדם חופשי היו גבוהים במיוחד.

“התרשמתי עמוקות מחרטתו הכנה על חלקו ברצח אבי”, תיאר בובי קנדי ג’וניור את פגישתו עם סירחאן ב- 2018. “הוא עשה עליי רושם של אדם צנוע, טוב לב ובלתי מזיק”. האחים קנדי התייצבו לדיון למורת רוחה הגלויה של אמם הקשישה את’ל, שהיתה בת 95 בעת השימוע. לראשונה מאז ההתנקשות העזו חברים מתוך המשפחה הקרובה לתמוך בפומבי בשחרורו של הפליט הפלסטיני, שנולד בשכונת מוסררה בירושלים כארבע שנים לפני מלחמת העצמאות. לא רק זאת, אלא שבובי ג’וניור, נאמן לתפקידו רב-השנים בתור “הכבש השחור של שבט קנדי”, אף הגדיל לעשות וקרא תיגר על הנרטיב הרשמי של ההתנקשות, לפיו סירחאן פעל לבדו ועל דעת עצמו בלבד.

בובי ג’וניור המשיך ופירט במאמר את התנהגותן הביזארית של משטרת לוס אנג’לס והתביעה המחוזית, שלא היססו להסתיר ראיות, להשמיד אלפי תמונות מזירת הרצח ולהתעלם מעדי ראייה שהבחינו ביוג’ין סיזר, איש האבטחה שהיה כל העת מאחורי קנדי, שולף את נשקו ויורה

על פי הגרסה המקובלת הגיע סירחאן בליל ה-6 ביוני 1968 למלון “אמבסדור” בלוס אנג’לס, בוער מרגשות זעם ונחוש לנקום ברוברט קנדי על תמיכתו בישראל במהלך מלחמת ששת הימים. הלובי רחש פעילים שחגגו את הצלחת הסנאטור בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה. לאחר שסיים את נאום הניצחון הובל קנדי על ידי פמלייתו דרך מעברי השירות של המלון, וכשהגיע לשיפולי המבנה פרץ סירחאן מבעד לדלת האחורית וירה לכיוונו את כל שמונת הקליעים שהיו באקדחו. לכאורה, היה זה מקרה פשוט של מתנקש אידאולוגי להוט ואובססיבי שהתמזל מזלו להגשים את תכליתו המחרידה. אולם ככל שחלף הזמן הלך ונחשף סיפור מורכב ומיסתורי, שבו סירחאן, על פי כל הסימנים, מילא את תפקיד השעיר לעזאזל.

“במשך שנים קיבלתי את אשמתו של סירחאן כמובנת מאליה”, כתב בובי ג’וניור במאמר שהתפרסם בדצמבר 2021 בלוס-אנג’לס-טיימס, “עד שב-2016 שוכנעתי לראשונה לקרוא את הדוח הפתולוגי ולבחון את העדויות והראיות”. הכמות המדהימה של העיוותים והסתירות שאפיינו את החקירה ואת ההליך המשפטי לא חמקה מעיניו. הוא שמע את הקלטות האודיו ובחן את הראיות הפורנזיות, המוכיחות שבזירה נורו לפחות 13 קליעים משני אקדחים שונים. הוא קרא את הדוח הפתולוגי של חוקר מקרי המוות המחוזי, ד”ר תומס נוגוצ’י, שקבע שכל שלושת הקליעים שנמצאו בגופו של קנדי נורו מטווח קצר מאחוריו – בעוד שסירחאן, על פי כל העדים שנכחו בזירה, ניצב כשני מטרים לפניו.

בובי ג’וניור המשיך ופירט במאמר את התנהגותן הביזארית של משטרת לוס אנג’לס והתביעה המחוזית, שלא היססו להסתיר ראיות, להשמיד אלפי תמונות מזירת הרצח ולהתעלם מעדי ראייה שהבחינו ביוג’ין סיזר, איש האבטחה שהיה כל העת מאחורי קנדי, שולף את נשקו ויורה. לסיזר היתה משרה מעולה עם סיווג גבוה בחברת הנשק “לוקהיד”, ומשום מה הוא נשכר לשמש כתגבורת מיוחדת לכוח האבטחה באירוע. המשטרה תשאלה אותו פעם אחת ומעולם לא בדקה את אקדחו. יתרה מזאת, החוקרים הפעילו לחץ כבד על העדים שדיווחו על “בחורה עם שמלה מנוקדת” מלווה את סירחאן בכניסתו למלון, ואף איימו על פעילת הקמפיין בשם סנדרה סראנו, שראתה את אותה נערה נסה על נפשה כשהיא קוראת “ירינו בו! ירינו בו!”

מאז תחילת החקירה התעקש סירחאן שהוא אינו זוכר דבר מהאירוע ומהימים שקדמו לו, וכך הוא ממשיך וטוען עד היום. בני משפחתו ומכריו מעידים עליו שלא רחשה בו איבה מיוחדת לרוברט קנדי, שהוא מעולם לא היה מעורב פוליטית ושהפעולה האלימה הזו עמדה בניגוד מוחלט לאופיו ולמזגו. משפטנים ופסיכולוגים שעבדו עמו במשך השנים טענו שהוא ככל הנראה היה קורבן של שטיפת מוח אינטנסיבית. אולם עורך הדין שייצג אותו – טיפוס מפוקפק שהיה מקורב למשפחת הפשע של ג’וני רוזלי – לא ניסה להפריך את טענות התביעה ולהציג ראיות שהיו עשויות לסתור את כתב האישום. אדרבה, הוא לחץ על סירחאן להודות באשמה על מנת לחסוך מעצמו את עונש המוות.

סירחאן נמצא אשם ונשפט למוות, אך עונשו הומר למאסר עולם על ידי בית המשפט העליון של קליפורניה. סנאטור רוברט קנדי הצטרף לפנתאון המיתולוגי שבתוכו כבר שכנה דמות אחיו המנוח, והקמפיין המצליח שלו, שנסוב בעיקר סביב התנגדותו ההולכת וגוברת למלחמת וייטנאם, נגדע בדיוק כאשר הובטחה זכייתו במועמדות המפלגה לנשיאות. על אף הראיות המקיפות שנאספו במשך חמשת העשורים האחרונים, כל הניסיונות להביא למשפט חוזר עלו בתוהו. סירחאן נחקק בהיסטוריה כחלק משושלת “המתנקשים הבודדים” של שנות השישים, שבעטיים עוקר הרצח הפוליטי ממשמעותו והצטמצם לפעולה אקראית ובלתי צפויה של מטורלל תמהוני.

הפאנל בסן דייגו החליט להמליץ על שחרורו של סיראחן, אולם לאחר מספר חודשים הודיע מושל קליפורניה גאווין ניוסאם, ששמו עולה לעתים קרובות בתור מועמד עתידי לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, שהוא מסרב להיענות להמלצה. דיון נוסף שהתקיים לפני מספר שבועות בפני ועדה מיוחדת הסתיים בהחלטה לדחות את בקשת השחרור בטענה שהאסיר בן ה-79 “עלול עדיין להוות סכנה לשלום הציבור”.

“אני מאמין בכנות שהרעיון שסירחאן רצח את אבי הוא פיקציה”, סיכם בובי ג’וניור את מאמרו והוסיף, “הכאב שאנו חשים בשל מות אבינו לא יכול למנוע מאיתנו לחקור את האמת.” בובי בן ה-69, השלישי מבין אחד-עשר ילדיהם של רוברט ואת’ל, היה בן 14 כאשר אירעה ההתנקשות. כמו כל בני ובנות קנדי הוא קיבל חינוך קתולי קפדני, ולאחר מכן עבר את מסלול ההכשרה הטיפוסי לצאצאי האליטה של החוף המזרחי, שכלל תואר בהרווארד ולימודי משפטים בוירג’יניה. אולם הזעזוע שהרעיד את נעוריו, כך הוא מעיד על עצמו, דחף אותו לחיי הוללות ולהתמכרות לאלכוהול “ולכל סוג של סם עלי אדמות”. ב-1983 הוא אף נעצר בשל החזקת הרואין ונשפט לחודשיים מאסר על תנאי – חוויה שגרמה לו, לדבריו, להתחיל תהליך גמילה ארוך שהיה עבורו “סיוט מתמשך”.

התקופה האפלה ההיא בחייו הסתיימה בכי טוב. קשריו המשפחתיים קנו לו משרה נחשקת במשרד התובע המחוזי בניו יורק, ואחר כך הוא עבר לשוק הפרטי ופצח בקריירה מזהירה בתחום חלוצי שהוא עצמו נמנה על מייסדיו – “צדק סביבתי”. בד בבד נעשה בובי ג’וניור מעורב עמוקות במאבקים ציבוריים חשובים, כגון גישה חופשית למקורות מים טבעיים ושמירה על זכויות הקרקע ההיסטוריות של הילידים האמריקאיים. עם הזמן הוא הפך לאימת התאגידים הכימיים ולדמות שנואה במיוחד בחוגים רפובליקניים ובתקשורת השמרנית. הסדרי הפיצויים שהוא השיג עבור אוכלוסיות מוחלשות – “מטרה נוחה עבור חברות מזהמות”, כלשונו – היו חסרי תקדים. ב-2018, למשל, הוא היה מעורב בתביעת הענק נגד תאגיד מונסנטו שבה הוכחו נזקיו של מדביר העשבים השכיח ‘ראונדאפ’, ושבסופה פסקו המושבעים 289 מילוני דולרים עבור דוויין ג’ונסון, שחלה בסרטן בעקבות חשיפה נמשכת לכימיקל במהלך עבודתו כגנן.

ביולי 2001 נעצר בובי ג’וניור שוב, אלא שהפעם התחלפה חרפת הנרקומן בגאוות הלוחם הסביבתי. בצוותא עם עשרות פעילים נלהבים הוא שכר ספינת דיג והתגנב לשטח האש של הצי האמריקאי במהלך תרגיל צבאי באי וייקס שבקרבת פורטו ריקו. תכלית הפעולה היתה לטרפד את התמרון השנתי כמחאה על הנזקים הסביבתיים והבריאותיים הנגרמים לתושבי המקום. הוא הואשם בהסגת גבול, וכעבור משפט מתוקשר וסוער הוא נשלח ל-30 ימי מאסר בפועל. מטבע הדברים, מעשיו הקנו לו אהדה בקרב חלקים נרחבים בציבור וכוכבו דרך במעגליה של האליטה הליברלית. התקשורת הממסדית קשרה לו כתרים והזמינה אותו תכופות לאולפניה. פוליטיקאים במפלגה הדמוקרטית, שגם כך מעולם לא פספסו הזדמנות לרחוץ בהילה הבלתי נדיפה של שושלת קנדי, חיזרו במרץ אחר תמיכתו של “גיבור איכות הסביבה”. בובי נישא על גלי התהילה לאורך הנתיב הסלול המוביל למשרה ציבורית רמה. היה נדמה שהוא הולך ומתהווה לאיש ציבור טיפוסי מבית היוצר המשפחתי – נאה, משכיל ואידאולוגי במידה הנכונה, ויחד עם זאת מצוי היטב במשחקי הכוח הציניים של הפוליטיקה הגבוהה.

אולם בשנים הראשונות של המילניום, כאשר העז בובי ג’וניור לחלל את דביר הקודש של חיסוני הילדים, החלו להופיע בקיעים במעמדו. לאט לאט הלכה ונמוגה תהילתו וחינו סר בעיני מהלליו משכבר. כיום, לאחר שני עשורים של פעילות “שנויה במחלוקת” – ובייחוד בעקבות “משבר הקורונה” – הושלם הליך המטמורפוזה וקנדי הפך לתועבה מוקצית בעיני רוב מוקיריו לשעבר, כפי שמלמדות יותר מכל התגובות העוינות שליוו את ההכרזה על ריצתו לנשיאות.

עם הזמן הוא הפך לאימת התאגידים הכימיים ולדמות שנואה במיוחד בחוגים רפובליקניים ובתקשורת השמרנית. הסדרי הפיצויים שהוא השיג עבור אוכלוסיות מוחלשות – “מטרה נוחה עבור חברות מזהמות”, כלשונו – היו חסרי תקדים.

זו אחת הסיבות, מן הסתם, שבעיני רבים נראית כוונתו להתמודד בבחירות תמוהה במיוחד, שכן הנתיב אל הבית הלבן עובר בהכרח דרך אותם ערוצים ממסדיים המתעבים את קנדי ואת מסריו. תמוהה עוד יותר היא החלטתו להתמודד במסגרת המפלגה הדמוקרטית, שמאז ומתמיד ידעה לחסל כל ניצן של מרי ולחנוק תנועות פוליטיות שאיימו על החגיגה האוליגרכית הבלתי נגמרת. אולם קנדי סבור שהמפלגה, שהיתה ביתו הפוליטי הטבעי במשך כל חייו, מספקת את התשתית האלקטורלית והאידאולוגית ליצירת המומנטום הדרוש להצלחתו. “תכלית הקמפיין”, הוא אמר בנאום הפייסני שנשא באירוע הפתיחה בחודש אפריל האחרון, “היא לשים קץ למיזוג בין המדינה לבין התאגידים, המאיים להטיל על הארץ פאודליזם מודרני, להפוך את ילדינו למותגים, להרעיל אותנו עם כימיקלים ולהחזיק אותנו במצב של מלחמה כרונית”.

מיד, וכמו במהלך מתואם מראש, החלה העיתונות כולה להפעיל את תותחיה הכבדים נגד “מתנגד החיסונים”, “חובב הקונספירציות”, “מעריצו של הוגו צ’אבז” ו”מפיץ הדיסאינפורמציה” הזומם להכתים בטומאתו את היכל הפולטיקה הלאומית. המילה “מטורלל” נשמעה תכופות מפיהם של דוגמני אולפן מעונבים. הניו-יורק-פוסט כינה אותו “הקנדי הכי מטומטם”, והניו-יורק-טיימס דאג להזכיר לקוראיו המלומדים את “הסכנות” הטמונות בעמדותיו. הצלחתו המפתיעה בסקרים הראשונים, שחזו לו יותר מ-20% מקולות מצביעי הפריימריס, הזריקה דלק נוסף במנועיה של העיתונות הנרעשת. בצעד חסר תקדים ובלתי חוקי צונזר חלק ניכר מהראיון שהעניק קנדי לתוכנית האקטואליה המרכזית של רשת ABC, בשל “אמירות כוזבות” בנוגע לחיסוני הקורונה. “אני לא מודאג מההתקפות ומהצנזורה”, טען בובי בראיון לראסל ברנד, “אופי התקשורת השתנה, וכיום ניתן להגיע להרבה יותר אנשים באמצעות המדיה החברתית והתקשורת האלטרנטיבית”.

בובי קנדי ג’וניור נשוי כיום לשריל היינס, המוכרת מסדרת הטלוויזיה הפופולרית “תרגיע” בכיכובו של לארי דייוויד. יש לו שני ילדים מאשתו הראשונה וארבעה מאשתו השנייה, מרי ריצ’דרסון, שסבלה מדיכאון ואלכוהוליזם וסופה שנמצאה תלויה בביתה בניו יורק במאי 2012. מותה של ריצ’ארדסון, שאירע בעיצומו של הליך גירושין ארוך ומריר, היה חוליה נוספת בשרשרת הטרגדיות שפקדו את בובי ג’וניור ואת משפחתו. האחרונה שבהן התרחשה לפני שלוש שנים בלבד, כאשר אחייניתו, מייב קנדי, טבעה למוות ביחד עם בנה בן ה-8 לאחר שהשניים ניסו להשיב כדור שנסחף אל מי האוקיינוס. ב-1997 נהרג אחיו הצעיר מייקל בתאונת סקי מחרידה, וכעבור שנתיים הלך לעולמו בן דודו, ג’ון ג’וניור (בנו של הנשיא הנרצח), בתאונת מטוס חד-מנועי כשהיה בדרכו אל אחוזת המשפחה במסצ’וסטס.

“קללת קנדי” המפורסמת החלה להפעיל את כישופה שנים רבות לפני ההתנקשויות המהדהדות בג’ון ורוברט. בשנת 1944 איבד את חייו אחיהם הבכור, ג’וזף ג’וניור, ששירת במלחמת העולם השנייה כטייס בצי הבריטי, כאשר מטוסו התפוצץ מעל הים הצפוני. ארבע שנים לאחר מכן נהרגה אחותם קת’לין, דודתו של בובי ג’וניור, בתאונת מטוס שהיה בדרכו לפריז. קת’לין התגוררה בלונדון בעקבות נישואיה לארסיטוקרט הבריטי ויליאם קוואנדיש (בניגוד לרצון הוריה הקתוליים), שנפל בקרב מספר שבועות לאחר מותו של אחיה ג’וזף.

גורל האסונות האוויריים לא פסח על אחיהם הצעיר של ג’ון ורוברט, אדוארד (טד), שמטוסו התרסק ב-1964 בעת שהיה בדרכו מוושינגטון לאירוע פוליטי במסצ’וסטס. בתאונה נהרגו הטייס ועוזרו של הסנאטור הצעיר, אשר בעצמו נפצע קשה בעמוד השדרה ונאלץ לבלות חמישה חודשים בבית החולים. ביולי 1969 נקשר שמו של טד קנדי בטרגדיה נוספת כאשר מכוניתו סטתה מעל גשר צר בצ’פקווידיק, אי קטן בקרבת החוף הצפון-מזרחי, ונפלה אל תוך המים. מרי ג’ו קופקני, פעילה פוליטית שהיתה עמו ברכב, נהרגה. הנסיבות המחשידות שבהן התרחשה התאונה הטילו צל כבד על הקריירה של טד ולמעשה חיסלו את שאיפותיו להגיע אל הבית הלבן. על אף שהסנאטור המתין לילה שלם עד שהזעיק את הרשויות, סירב לשתף פעולה עם המשטרה ומסר הצהרות סותרות וחמקניות, הוא הורשע לבסוף בנטישת זירת תאונה וקיבל עונש קל מאוד. בדברי ימי הפוליטיקה האמריקאית נרשמה פרשת צ’פקווידיק כדוגמה מוחשית למנטליות המפונקת והפריווילגית של בני קנדי ולעוצמתה הפוליטית והכלכלית של המשפחה.

וזוהי נקודה ראשונה במעלה. שכן למרות שמשפחתו אינה קשורה באופן היסטורי לאצולת ההון הפרוטסטנטית של החוף המזרחי (כדוגמת משפחות רוקפלר ומורגן), בובי קנדי ג’וניור הוא, אחרי הכול, בשר מבשרה של האליטה האמריקאית. הונו הפרטי, הנאמד כיום ב-50 מיליון דולר, נבע במידה רבה מהעושר השבטי שהצטבר במרוצת הדורות בזכות שילוב מוצלח של עסקים והשפעה פוליטית. סבו של בובי, ג’וזף קנדי, היה נצר למהגרים קתוליים מאירלנד שהתבססו במסצ’וסטס – בנו של דמות מובילה בפוליטיקה המקומית וחתנו של ראש העיר הקתולי הראשון של בוסטון. ג’וזף עשה הון עצום בעולם הפיננסים, היה בעליהם של שני אולפנים מצליחים בהוליווד, ובתקופת היובש אף היה ברשותו רישיון בלעדי לייבוא אלכוהול “לצרכים רפואיים”. הוא שירת בממשלו של פרנקלין רוזוולט כראש הוועדה לניירות ערך, וב- 1938, בתקופה הקריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה, מונה להיות שגריר ארה”ב בבריטניה.

כלשונו של אחד מהביוגרפים שלו, ג’וזף קנדי הותיר אחריו “מורשת מורכבת, הכוללת אנטישמיות וסימפטיה לנאצים”. בזמן כהונתו בלונדון הוא פעל נמרצות למנוע את התערבות ארה”ב בסכסוך באירופה. לא רק זאת, אלא שבפגישה עם השגריר הגרמני הוא הביע הבנה למדיניות הפנים של היטלר וטען שהנשיא רוזוולט הוא קורבן של “השפעה יהודית”. הבעיה העיקרית, לדעתו, לא היתה הרצון של המשטר הנאצי להיפטר מהיהודים, אלא “ההמולה הרועשת” שנלוותה אל התהליך. “כאנשים פרטיים היהודים הם בסדר,” הוא התוודה פעם בפני אחד מעוזריו בשגרירות, “אבל כגזע הם דפוקים. תראה מה הם עשו לתעשיית הסרטים”. דעות מהסוג הזה, ראוי לציין, היו שכיחות למדי בקרב האוליגרכיה האמריקאית בימים ההם. מה עוד שכמו תעשיינים ופיננסרים רבים בעולם המערבי, ג’וזף קנדי ראה בהיטלר פיתרון מבורך להתפשטות “הסכנה הקומוניסטית” באירופה.

כאחד מנסיכי שושלת “קמלוט”, בובי ג’וניור מעורה היטב באורחות החיים של “החברה הגבוהה” שטופת הכסף ותאבת הפריווילגיה. מסיבות גאלה מתוקשרות ואירועי צדקה מוצפי ידוענים אינם זרים לעולמו. בשנת 1994 הוא אפילו זכה להיות בין יחידי הסגולה שטסו בלוליטה-אקספרס, מטוסו הידוע לשמצה של ג’פרי אפשטיין, וב-2014 הוא נוכח באירוע נוצץ בדירתה הניו-יורקית של גיליין מקסוול, שהורשעה בשנה שעברה בשידול קטינות ובהענקת סיוע לאפשטיין. קשריו האישיים כוללים את שמנה וסלתה של הקהילה הפיננסית והעסקית וכן כמה מהדמויות הציבוריות המשפיעות ביותר. כאשר כינה לאחרונה את ג’ו ביידן “חבר ותיק”, לא היתה זו מחווה ריקה כלפי יריב פוליטי. קשרי הידידות שלו עם הקלינטונים החלו עוד בשנות התשעים, במהלך כהונתו של ביל בבית הלבן, ובשנת 2000 הוא התגייס במלוא המרץ לתמוך בהילארי כשזו רצה לסנאט מטעם מדינת ניו יורק. ביידן והילארי קלינטון אף זכו לקבל פרס בשם “אדווה של תקווה” מעמותה המנוהלת על ידי משפחתו הקרובה של בובי. על חתני הפרס בשנים האחרונות נמנו, בין היתר, ננסי פלוסי, וולודימיר זלנסקי ואפילו אנתוני פאוצ’י.

עם זאת, “הילד הרע” מבית קמלוט הפגין לאורך השנים אומץ לב מרשים למדי. הוא הוכיח שיש לו חוט שדרה מצפוני ושהוא לא יהסס בעת הצורך לטלטל את היאכטה שעליה הוא שט. החריגה הראשונה שלו מהשורה הליברלית אירעה לפני כשני עשורים, כאשר החליט לקרוא תיגר פומבי על טאבו החיסונים – “תחום שאליו נגררתי בעל כורחי”, לדבריו. הוא היה בעיצומו של מסע הסברה על זיהומים תעשייתייים שהכילו כספית – מתכת רעילה שעלולה לגרום לסרטן ולפגיעות נוירולוגיות קשות – כאשר קבוצת אמהות לילדים פגועים הפנתה את תשומת לבו לחומר משמר על בסיס כספית בשם תימרוסל, שעד 1999 היה שכיח מאוד בחיסוני השגרה לילדים. בובי ג’וניור התרשם עמוקות מהנשים “המשכילות, המיודעות והרציונליות”, והחליט להיכנס לעובי הקורה ולנבור במחקרים מדעיים ובתיקים משפטיים. “הייתי בהלם מהתהום הפעורה בין המציאות המדעית לבין הקונצנזוס התקשורתי,” הוא מעיד, “ומהעובדה שאף אחד לא מעז לדבר על הנזקים הנוירולוגיים החמורים, כולל אוטיזם”.כמו כן, הוא הופתע לגלות שהחיסונים אינם נדרשים לעמוד במבחני הבטיחות הנוקשים הנהוגים בתעשיית התרופות, ושהיצרנים אינם מנהלים “מחקרים רחבי היקף, כפולי סמיות ומבוקרי פלצבו” .

קנדי מצא שהעליה התלולה בכמות החיסונים החל מסוף שנות השמונים גרמה להתפרצות של תופעות כגון הפרעות קשב, היפראקטיביות, פרכוסים, אוטיזם ואף מוות בעריסה. לפי הנתונים העדכניים של רשויות הבריאות בארה”ב, אחד מכל שישה ילדים סובל כיום מהפרעה נוירולוגית משמעותית. נוסף על כך, הוא חשף את המזימה שנקשרה בין הרשויות הרגולטוריות לבין תאגידי הפארמה להסתיר ולעוות נתונים מתוך מחקר מקיף של ה-CDC משנת 1999, שבו התגלה זינוק מטאורי של פי עשרה ויותר בבעיות הנוירולוגיות בקרב ילדי שנות התשעים (“דור התימרוסל”) ועליה של 760% בסיכוי לאוטיזם.

במחקרו רב השנים התוודע קנדי לטבעה המושחת של תשלובת החיסונים ולקשרים הרקובים בין הרשויות לבין התאגידים. “סוכנות ה-CDC היא חברת בת של תעשיית הפארמה. היא מחזיקה בבעלות על פטנטים ומוכרת אותם ברווח שנתי של מיליארדים. לפיכך, תפקיד מדעני הסוכנות הוא לקדם חיסונים ולא לפקח עליהם”. מה עוד שתאגידי הפארמה הם הכוח הלוביסטי החזק ביותר בוושינגטון, והם מספקים לתקשורת המשודרת את מרבית ההכנסות מפרסומות. זו אחת הסיבות העיקריות, לדעתו, שאף אחד לא מעז לחקור את גורמיה הרפואיים, התזונתיים והסביבתיים של מגפת האוטיזם הפוקדת את אמריקה – ולצערו אפילו הארגונים הסביבתיים, היקרים ללבו, שומרים על שתיקה בעניין.

בשנים הראשונות לפעילותו הצליח בובי ג’וניור לקבל גישה כשלהי, אם כי מוגבלת, אל התקשורת המרכזית. הוא הוזמן לראיונות ברשתות החדשות ואף פרסם מאמרים בפלטפורמות פופולריות כגון מגזין רולינג-סטון. אולם ככל שחלף הזמן הוא למד להכיר את עוצמתו של הטאבו, בעיקר לאור העובדה שאפילו עיתונאים שהביעו עניין אמיתי בממצאיו לא העזו להעלות את הנושא בפני עורכיהם. בשנת 2017, עם כניסתו של דונלד טראמפ אל הבית הלבן, התבקש בובי לעמוד בראש ועדה מיוחדת לבדיקת בטיחות חיסונים. הוא טוען שנערכו דיונים פוריים עם דמויות מפתח בממשל, אך לאחר זמן מה, בעקבות גל של מאמרי ביקורת בעיתונות, זנח הנשיא הטרי את היוזמה.

על אף החריגה הרדיקלית הזו מן השורה המשיך בובי ג’וניור להזדהות כליברל ולשמור על נאמנות עקבית למפלגה הדמוקרטית ולמועמדיה. הוא תמך בפומבי בקמפיינים של הילארי ושל אובמה, וכשפרצה פרשת “רוסיה-גייט” ב-2016 הצטרף למקהלה שהדהדה את אגדת “ההתערבות הרוסית” לטובת דונלד טראמפ “המסוכן”. רבים מהקוראים כנראה יופתעו לגלות שעם תחילת “מגפת הקורונה” היה בובי תומך נחרץ של מדיניות הסגרים והריחוק החברתי, ואף גינה את ממשל טראמפ על כוונתו להקל במעט את הגזרות. “הסגרים לא רק האטו את התפשטות הנגיף”, צייץ בובי בסוף מרץ 2020, “אלא גם הפחיתו את זיהום האוויר ואת שיעור התמותה המיוחסת לו”.

“סוכנות ה-CDC היא חברת בת של תעשיית הפארמה. היא מחזיקה בבעלות על פטנטים ומוכרת אותם ברווח שנתי של מיליארדים. לפיכך, תפקיד מדעני הסוכנות הוא לקדם חיסונים ולא לפקח עליהם”

אולם ככל שעברו הימים וממדי האבסורד החלו להיחשף הפך בובי ג’וניור את עורו. בחודש אוגוסט 2020, בסרטון ויראלי שפרסם לקראת הפגנת הענק שתוכננה להיערך בברלין, הוא כבר כינה את מדיניות הקורונה: “הפיכה מטעם קרטל גלובלי בהנהגת ביל גייטס וארגון הבריאות העולמי”. האלמנטים האוליגרכיים בחברה, הוא הוסיף, מנצלים משברים על מנת להתעשר וליטול מאיתנו את זכויותינו. “זהו הקרב החשוב ביותר בהיסטוריה,” סיכם בהתרגשות, “עלינו להשיב לידינו את הדמוקרטיה מהנבלים ששדדו אותה מאיתנו”.

קנדי מימש את הבטחתו והגיע להפגנה בברלין, שבה נכחתי גם אנוכי. במו אוזניי שמעתי אותו נואם בקולו הנרעד – סימפטום של מחלה נדירה שפגעה בגרונו – בפני ים האזרחים שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי למחות נגד “אמצעי המנע” אשר גזלו את חירותם ופצעו את חוקתם. זו היתה חגיגה נאה לעין ומרוממת נפש של מאות אלפי בני אדם מרקעים שונים, ששיקפו את המניפה התרבותית והאתנית של גרמניה העכשווית. הם צעדו בשלווה ברחובות, שרו שירי שלום ואחווה וחזו בעיניים נדהמות בדיווחי אתרי החדשות על “הפגנה של עשרת-אלפים נאו נאצים.”

מכאן והלאה התיר בובי ג’וניור את כל הרסנים וקרא תיגר על כל גזרה וכל צעד, ולא הרפה גם כאשר נבחר ג’ו ביידן לנשיאות. עם הזמן הוא הפך לדמות מרכזית בתנועת המרי העולמית נגד דיקטטורת הקורונה. בספר בשם “אנתוני פאוצ’י האמיתי”, שיצא לאור בשנת 2021 והפך במהרה לרב-מכר, חשף קנדי את הביוגרפיה המפוקפקת של “הרופא של אמריקה”, שבאמצעות תקציבי הענק שהיו בשליטתו “הכתיב את הנושאים, את התוכן ואת התוצאות של המחקר הרפואי ברחבי העולם”. בובי ג’וניור תיאר בספר כיצד חסם פאוצ’י את השימוש בתרופות זולות לטיפול באיידס ודחף לאישורם של טיפולים כימותרפיים קטלניים. נוסף על כך, בתוקף תפקידו רב-הסמכויות אישר פאוצ’י לתאגידים להשתמש בילדים כהי עור בתור “עכברי מעבדה” לניסויים בתרופות כימותרפיות נגד סרטן ואיידס, והחל משנת 2000 “הוא חבר לביל גייטס להקמת פרויקט חיסונים גלובלי בשווי 60 מיליארד דולר.”

מטבע הדברים, התנהגותו הסוררת של קנדי בשנים האחרונות החריפה את הצלפות הפרגולים של התשלובת הפוליטית-תקשורתית, הניזונה מכספיה נגועי השחיתות של תעשיית הפארמה. “בובי ג’וניור המסוכן” הואשם כמעט בכל עוול תחת השמש, החל מהפצת “דיסאינפורמציה” וכלה בהפקת רווח כספי בתור “הגורו של מתנגדי החיסונים”. הוא הורחק מאינסטגרם, ופוסטים שלו במדיה החברתית צונזרו ונחסמו. אף על פי כן, המהומה לא ריפתה את ידיו, ואפילו במסגרת התמודדותו למועמדות המפלגה הדמוקרטית, שרוב מצביעיה היו ונותרו נתינים נאמנים למלכות הקורונה והצנזורה, לא קהו מסריו הפרובוקטיביים, ואולי אף התחדדו.

ואכן, נדמה שבמסעו האובדני לכס המפקד העליון מתעקש קנדי לאתגר כל טאבו אפשרי. כבר בנאום ההכרזה בבוסטון הוא העז להזכיר את ההתנקשות בדודו ג’ון בשל כוונתו “לנפץ את ה-CIA לאלף רסיסים”. בראיון לתחנת רדיו בתחילת חודש מאי טען בובי שישנן “ראיות למכביר” למעורבותה של סוכנות הביון המרכזית ברצח ובטיוח שהיה בעקבותיו. “זה היה גם האינסטיקנט של אבא שלי,” הוא ציין והוסיף, “בנקודה זו, זה כבר מעבר לכל ספק סביר”.

גם ביחס למלחמה באוקראינה משמיע קנדי עמדות שמצמררות את כותלי הקונצנזוס המלאכותי. הוא אמנם כינה את פוטין “ביריון ודיקטטור”, אולם במקביל הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדיניות המניפולטיבית והמסוכנת של הממשלים האמריקאיים. לאחרונה הוא אף אירח בפודקסט שלו את בנג’מין אבלאו בעקבות ספרו “איך המערב גרם למלחמה באוקראינה”, המתאר את מאמצי המעצמות המערביות לצרף אות אוקראינה לנאט”ו, את ההפיכה הבלתי חוקית שהתחוללה ב-2014, את תמיכת ארה”ב בארגונים קיצוניים ואת הטבע האוטוריטרי של השלטון בקייב הרודף את אזרחיה דוברי הרוסית של המדינה השסועה. “כמו במלחמת עירק”, צייץ בובי לפני מספר שבועות, “התקשורת הלאומנית הוליכה שולל את הציבור באשר לגורמי המלחמה והתנהלותה, ובמקום לדווח באופן ריאליסטי על האירועים היא מדקלמת תעמולה ניאו-קונסרבטיבי”.

לאורך הקריירה הארוכה שלו בתחום הצדק הסביבתי היה קנדי אחד ממבשריה הקולניים של “קטסטרופת האקלים”. הוא לא בחל מלגנות בלהט את “המכחישים הבזויים” ואף קרא לחוקק חוקים להגבלת חופש הביטוי שלהם. אולם לאחרונה מסתמנת תזוזה משמעותית בעמדותיו. הוא אמנם עדיין מאמין בחומרתו של “המשבר מעשה ידי אדם”, אולם בו בזמן הוא מזהיר מפני ניצולו על ידי “הפורום הכלכלי העולמי וביל גייטס וכל המיליארדרים האלה” המתכננים, “כמו בזמן הקורונה”, להשית משטר אוטוריטרי על החברה ולהציע לנו “פתרונות מהונדסים”.

כשנשאל מה יעשה אם ייכשל בהתמודדות, ענה: “אני מתכוון להצליח. אין לי תוכנית חלופית”. אך על אף האופטימיות המופגנת שלו, קשה להתרשם מסיכוייו הריאליסטיים לנצח בזירה מנוכרת ומכורה, המתמחה בחיסול שיטתי של מועמדים אלטרנטיביים. גם אם יצליח לגבור על העוינות התקשורתית ולגבש תמיכה אלקטורלית ניכרת, יש להניח שמנגנון המפלגה יבלום אותו באמצעות מוקשי הרמייה הרבים השמורים באמתחתו

“אני מחשיב את עצמי כליברל מסורתי מבית קנדי, ממשיכם של דודי ואבי שהיו עוינים למלחמה ולתשלובת הצבאית-תעשייתית”, התבטא קנדי באחד מהראיונות הרבים שהוא העניק ברשת החברתית. כשנשאל מה יעשה אם ייכשל בהתמודדות, ענה: “אני מתכוון להצליח. אין לי תוכנית חלופית”. אך על אף האופטימיות המופגנת שלו, קשה להתרשם מסיכוייו הריאליסטיים לנצח בזירה מנוכרת ומכורה, המתמחה בחיסול שיטתי של מועמדים אלטרנטיביים. גם אם יצליח לגבור על העוינות התקשורתית ולגבש תמיכה אלקטורלית ניכרת, יש להניח שמנגנון המפלגה יבלום אותו באמצעות מוקשי הרמייה הרבים השמורים באמתחתו. כל מי שתמך בקמפיינים של ברני סנדרס היה עד למסעות ההשמצה המאורגנים, להיעלמות של מאות אלפי שמות מספרי הבוחרים, לאי-הסדרים התמוהים בספירת הקולות, לאי-ההתאמה הזועקת בין סקרי היציאה ולבין תוצאות האמת – וכמובן, לכותרות הנואלות על “תמיכתה של מוסקבה בברני סנדרס”, על פי מקורות אנונימיים ב-CIA. אין שום סיבה להאמין שגורלו של בובי ג’וניור יהיה שונה.

קשה לסכם בתמצית את דמותו של בובי קנדי או אף לאמוד את רצינות כוונותיו. מי יודע, אולי הוא עוד “כלי משחק” שתכליתו, בין שהוא עצמו מדוע לכך או לא, להשיב אל חיק המערכת הרקובה את אותם אזרחים המבקשים עתה להתנער ממנה. יתרה מזו, כישלונו הצפוי של הקמפיין עלול להוציא את הרוח ממפרשיה של התנועה הגלובלית האותנטית שהתהוותה בשנים האחרונות בעקבות פארסת הקורונה והשלכותיה הנוראיות. בנוסף לכך ייתכן מאוד שההרפתקה המרגשת הזו תסתיים בקול ענות חלושה, ובובי ג’וניור יהפוך לגרסה נוספת של ברני סנדרס – עוף דרוס ונאמן הנענה לתכתיבי אדוני הארץ. אבל אולי אני פסימי מדי. אם כך, לא נותר לנו אלא לקוות שמסעו האמיץ לא ייגדע על ידי איזה “מטורף בודד” שאולי מתבשל בימים אלה במטבחיה של “התשלובת הצבאית-תעשייתית”. כך או כך, אם הייתי יכול להשיא עצה אחת למועמד מבית קנדי, הייתי ממליץ לו להימנע ככל האפשר ממטוסים חד-מנועיים.