היום שבו הוגדרה יהדותי

לפני 30 שנה, נסענו אהובי אמנון ואני לטיול בצרפת. רצה היקום – יתכן גם שלא ממש שמנו לב – ומועד הנסיעה נפל בדיוק על יום השואה. בשעת בוקר מוקדמת בדרך לנמל התעופה בן גוריון, שמענו את הצפירה. המונית נעצרה לרגע, חייכנו זו אל זה במבוכה. זה הרגיש לנו קצת כמו בריחה, אולי אפילו עם טעם לוואי של בגידה קטנה.

אבל כשהתמקמנו במטוס כבר שכחנו מהענין, היינו זוג טרי (זה עתה נישאנו, שלוש שנות זוגיות מאחורינו) מאוהב ונלהב מכל הטוב שעומד לפניו – כמה ימים בפאריס, ואחר כך טיול בחבל נורמנדי ובעמק הלואר.

צרפת היתה צרפת. פאריס היתה פאריס. ימים של עונג ואושר. גמענו מרחבים ירוקים, נהרות שוצפים, שדות חרדל אינסופיים, הגענו לכפרים קטנים ונידחים שרגל ישראלי לא דרכה בהם, אכלנו אוכל נפלא ושתינו יין טוב. בתיק שלי היה מונח ספרו של יוסף טומי לפיד “מדריך לפיד לאירופה” וממנו שלפנו מעת לעת המלצות שעד כה הוכיחו את עצמן כמדויקות ומעולות. בעמק הלואר, לפיד המליץ על אורחן פסטורלי בעיירה בשם בלואה אצל משפחה שמתגוררת ממש על גדת הנהר. הוא סיפר על אירוח כפרי ביתי וידידותי, את הארוחות סועדים ממש על שולחן המשפחה, אוכל נהדר שבעלת הבית מכינה ועל כך שאפשר לשמוע את פכפוך המים מחדר השינה. מה עוד הבנאדם צריך?

כשאנחנו מטיילים, אנחנו אוהבים לשכור רכב ולנסוע לעבר הלא נודע. לא מזמינים מראש חדרים במלון. לתת לטיול לקחת אותנו בהפתעה למקומות לא מתוכננים, ללכת לאיבוד ואז בדקה התשעים למצוא את החדר הכי מדהים במקום הכי לא צפוי ושם לבלות את הלילה. היה מוסכם ומקובל על שנינו שאם לא נמצא חדר, מקסימום נישן באוטו, מה שנראה היה לנו אז חלק אינטגרלי מהכיף הכללי.

הגענו לצימר בבלואה בשעת אחר צהריים ללא הזמנה מראש ושאלנו אם יש להם חדר פנוי. התשובה היתה חיובית. האישה היתה כפרייה עבת גוף ונראתה מאוד נחמדה. חדרי האירוח הספורים היו בעצם המשך של הבית שלהם, היא הראתה לנו חדר מרווח ויפה והכל תאם את התיאורים של לפיד: גן עדן צרפתי קטן, הלואר נשקף מהחלון, הכל ירוק ופורח, עצים ושיחים מטפסים עטורי פרחים, והריחות שעלו מן המטבח בישרו טובות. בינתיים הגיע גם הבעל שלה, חוואי מקומי, בריון, כפות ידיים גסות, בגדי עבודה, לא התעניין בנו כהוא זה, מה שלא ממש הזיז לנו. הפקדנו את הדרכונים שלנו בידיהם ומיהרנו לצימר המתוק שלנו.

השמש שקעה בשעה מאוחרת יחסית, ואחרי שנחנו קצת מהנסיעה, נכנסתי לחדר האמבטיה, פיזרתי בה חומרי סבון ושמן אמבט וביקשתי למלא אותה. חיכיתי וחיכיתי ולא הגיעו מים חמים. אמנון בא ובדק, שנינו המתנו עד בוש – אין מים חמים. בכלל. לא היה מנוס מלגשת אל הבעלים ולבדוק מה קורה כאן?

אמנון יצא אל הבית המרכזי וחזר תוך שתי דקות כשעל פניו ארשת לא ברורה. הוא חשב ששמע את האיש אומר לו משהו כמו – שלא חייבים למלא אמבטיה ולבזבז כל כך הרבה מים, שאפשר פשוט להתקלח בתוכה. שנינו צחקנו, כי היינו בטוחים שהוא לא הבין אותו נכון (מה גם שאפילו להתקלח אי אפשר היה, כאמור, לא היה מים חמים בכלל!) אבל הוא כן היה בטוח שהאיש שידר אליו מבטים של אי שביעות רצון ואפילו היה לא נעים בעליל. הם אמרו שיבואו עוד מעט לבדוק את האמבטיה. הערב ירד. עדיין לא התקלחנו ואף אחד לא הגיע. יצאתי אליהם שוב, וביקשתי להבין מה קורה. האישה לא חייכה אליי יותר והרגשתי לפתע לא רצויה בחלל הביתי הנעים שלהם. בתגובה האנטיפתית הפעם כבר אי אפשר היה לטעות. חזרתי מבולבלת לחדר, אמרנו זה לזו שמתרחש כאן משהו לא טוב. שיחזרנו את האירועים ואז ירד לנו האסימון: מרגע שהשניים האלה התוודעו לתוכן של הדרכונים שלנו, כלומר, לעובדה שאנחנו מישראל, היחס אלינו השתנה מקצה לקצה.

עוד אנו ממאנים להאמין שזה מה שאשכרה קורה, הזוג הגיע ודפק על דלתנו. הם דיברו בקול רועם ביניהם בצרפתית, לא מעלים בדעתם שאולי אנחנו דוברים את השפה (אנחנו כן). מולנו, האיש חזר בטון שכולו טרוניה על מה שאמר לאמנון בסלון ביתו ואכן הוא אמר (באנגלית רצוצה) בדיוק את מה שאמנון הבין – שלא חייבים למלא את האמבטיה ולבזבז להם כל כך הרבה מים חמים. עניתי לו באנגלית שאנחנו בסך הכל רוצים להתרחץ ושאלתי איך הוא מסביר את זה זה שאין לנו מים חמים?

באותו רגע הוא קרב אל שנינו בצורה מאיימת, ואמר: “לה ז’וויף סאל לה מונד” (היהודים מטנפים את העולם). “קס קה ווזאבה די מנטנו???” (מה אתה אמרת עכשיו???) שאלתי אותו נדהמת, מתקשה להאמין ששמעתי באמת את המילים הללו. אבל אלה בהחלט היו המילים שיצאו מפיו ומיד נוספו אליהן עוד מאותו סוג. “לה ז’וויף סה טוז’ור לה פרובלם. וו א-ווטרה יזרעאל. טפו. לה ז’וויף סאל טוט” (“היהודים הם תמיד הבעיה. אתם וישראל שלכם. טפו. היהודים מלכלכים את הכל)”. “סורטה! סורטה!” – (צאו. עופו מפה). האישה הנחמדה והנעימה עמדה לצדו, אחזה במרפקו, והנהנה בהסכמה. למקרה שלא הבנו, היא התחילה לאסוף את הבגדים שלי שהיו מפוזרים על המיטה ולהשליך אותם אל תוך התיק הפתוח. בעל הבית ניגש אל המזוודה של אמנון וסימן לנו את כיוון הדלת.

אמנון שלי הוא אמנם גבר גבוה ואתלטי, גלוח ראש ועם לוק כללי של יוצא סיירת, אבל הוא איש-ספר, עיתונאי, בוגר טיפול, עדין, רגיש, ומתורבת להפליא. בן רגע הוא עבר טרנספורמציה מדהימה ויצא ממנו אדם שלא הכרתי. הוא חטף מטריה שהיתה מונחת על השולחן (מטריה של פעם, שחורה, ענקית עם קצה מחודד), קרב אל הצרפתי, ממש כמעט חזה אל חזה, הניף לעברו את הקצה החד וכשפניו מאדימים עד לגוון סגול כהה, הוא שאג עליו בעודו מדגיש מילה מילה: “סי. וו. טושה. מון. ואליז… (אם אתה תיגע במזוודה שלי…) ובידו השניה ביצע תנועת דעאש של שיסוף הגרון, וזה היה 20 שנים לפני שדעאש בכלל נולד. הצרפתי נאלם דום, הצרפתיה פלטה צווחה קטנה. היא משכה בזרועו של בעלה, השליכה את הדרכונים שלנו על הרצפה, הביטה בנו במיאוס מופגן ואמרה לו – “ויאן. ויאן”. (בוא, בוא”). הם יצאו, משאירים אותנו קפואים, המומים, עם דופק של 100 פלוס, נטולי יכולת לדבר על מה שזה עתה חווינו.

כעבור זמן מה, ארזנו בשתיקה את חפצינו והסתלקנו משם בריצה אל האוטו. היתה שעת ערב מאוחרת. לא אכלנו. לא התקלחנו. היינו בלב אזור כפרי בעמק הלואר, אין תאורה, אין שילוט, אין כלום. עלטה מוחלטת. זהו אזור שבו שורר מרחק של כמה קילומטרים טובים בין בית לבית, בין נחלה לנחלה. בלי גי’.פי.אס. בלי טלפונים חכמים. רק שנינו והלילה, הנהר העצום, מפה של פעם מנייר והספר של טומי לפיד.

אחרי שנסענו כמה דקות, עצרנו בצד הדרך. דפדפנו עם פנס קטן בדפים, והתבייתנו פחות או יותר על כיוון נסיעה שנראה לנו נכון. נסענו בערך שעה, חלפנו בכבישים צדדים וקטנים, חושך מצרים. יצאנו מבלואה, עברנו דרך כפרים זעירים ועיירות קטנות, מרגע הכניסה עד הרגע שבו שלט הודיע שכבר יצאנו מהם חלפו לא יותר משתיים-שלוש דקות. כעבור זמן שנדמה כנצח, היבהב אור מתוך החשיכה. ככל שהתקרבנו אליו הוא גדל עד שהפך לרווחתנו לשלט “הוטל”. אלוהים יודע איך, נפלנו על מלון. בית מלון של ממש. אמריקאי, חדש ומודרני, ובסגנון הוואי. הלובי היה מואר בטירוף, מוצף בצמחים מטפסים ומפלי מים, בריכות קטנות, ומוזיקת ריקודים הוואית התנגנה מרמקולים קטנים בווליום חזק. השעה היתה קרובה לחצות. קיבלנו חדר מיד – גם הוא היה עם עתיר ירק ומפלים קטנים וג’קוזי במרכזו. והיו מים חמים בשפע… הזמנו אוכל לחדר. אכלנו. התרחצנו. ונפלנו שדודים על המיטה.

למחרת בבוקר, המתקפה האנטישמית המזוקקת שחווינו התחילה לקבל צורה ומילים. אני זוכרת שאמרתי לאישי: אתמול בערב הוגדרה היהדות שלי. הייתי בת 33. ישראלית. חילונית. בתעודת הזהות שלי כתוב יהודיה. כשלמדתי בתיכון בן צבי בקרית אונו נושא ההתמחות של הכיתה שלי בשביעית, שמינית, היה השואה. קראתי ולמדתי עשרות ספרים בנושא. עשיתי עבודת גמר ענקית על זה. אני נמשכת תמיד לצפות בסרטי שואה ועומדת בצפירה ביום ההוא. אבל האמת היא שאף פעם לא התחברתי באמת מבפנים לכל הקטע הזה של היותי נמנית על העם היהודי. זוג כפריים אנטישמים בורים צרפתים מבלואה, העניקו לי מתנה יקרה ובלתי נשכחת: מולם הבנתי שאני יהודיה. מולם הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני יהודיה. מול האמירות שונאות היהודים שלהם, נמלאתי שותפות גורל עם אחיי ואחיותיי היהודים וחוויתי לראשונה יום שואה כמו שצריך, מהספרים.

אמנון היה עדיין השור הזועם. דיברנו על מה שקרה לנו ולשנינו עלו דמעות בעיניים. קיבלנו החלטה: אנחנו מקדישים עוד כמה שעות מזמן החופשה היקר שלנו, נוסעים עכשיו חזרה אל בלואה להגיש תלונה רשמית על השניים.

ועשינו את זה. בצהרי היום התייצבנו בטוריסט אינפורמיישן של בלואה. תיעדנו על גבי נייר ובעל פה מול העובדים שם את מה שעברנו. הם היו נבוכים, המומים ולא הפסיקו להתנצל, הבטיחו לנו שהנושא יטופל במלוא החומרה, ושהם יעמדו איתנו בקשר. לא ממש האמנו, אבל כעבור חודש ימים קיבלתי מכתב מהם שבו הם דיווחו כי השם של הצימר הנ”ל הוצא מתוך רשימת המומלצים שלהם לתיירים, ושהם העבירו העתק של התלונה לרשות המקומית להמשך הטיפול. הם הבטיחו לנו שימוצה איתם הדין. הרגשתי שהחזרתי לעצמי את הכוח לידיים. זו היתה סגירת מעגל מנחמת.

כמה ימים אחרי החזרה ארצה עשיתי עוד משהו: יצרתי קשר עם טומי לפיד. סיפרתי לו הכל בפרטי פרטים. הוא חטף שוק. במהדורה הבאה של מדריך לפיד לאירופה, השם של הצימר הזה כבר לא הופיע.