ג'ורג' קרלין היה הקומיקאי הכי פוליטי והכי רדיקלי שאי-פעם הגיע אל המיינסטרים של הבידור האמריקאי. התעוזה שלו היתה שניה רק לכישרונו, והפופולריות שלו התירה לו לומר על הבמה דברים שאמנים בודדים היו מעזים לבטא. את תוכנית היחיד האחרונה שלו, "It’s Bad for You", ששודרה ב-2008 ברשת HBO כארבעה חודשים לפני מותו, פתח קרלין בהכרזה: "Fuck לאנס ארמסטרונג!" – כשהוא מכוון לרוכב האופניים עטור הישגים והתהילה, שנים מספר לפני שהקריירה שלו ירדה בחרפה שאולה. "נמאס לי שאומרים לי את מי אני צריך להעריץ", נבח קרלין בסגנונו המחוספס ושובה הלב, "אני זה שאבחר את הגיבורים שלי, תודה רבה".
הפתיח הזה של הקומיקאי הנהדר עלה בראשי כשהתחלתי לחקור את מושא הכתבה הזו. אין זה אומר שאני מתכוון לומר: "פאק אלכסיי נבלני" – בוודאי לא אחרי סופו הטרגי בחודש שעבר במושבת העונשין בסיביר. יחד עם זאת, אני מתפתה לאמץ את רוח הדברים של קרלין ולהפנות אצבע משולשת כלפי תעשיית "הגיבורים" שדוחפת את מותגיה יום וליל במורד גרוננו.
זוהי תשלובת של פוליטיקה ובידור שמכתיבה לנו מיהו הטוב ומיהו הרע, את מי אנחנו חייבים לאהוב ואת מי לשנוא, מיהו ההיטלר התורן ומהו מסע הצלב שעלינו לתמוך בו ללא פקפוק, אפילו כשהמציאות מספרת סיפור אחר לחלוטין. כמו "חיית המתכת" מהשיר האלמותי של מאיר אריאל, היא אומרת לנו "מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג", והחרב בידיה היא תקשורת שטחית ומגוייסת, הנסמכת על בורות כרונית וזיכרון ציבורי קצר. בכוחה להמליך ולהשפיל, לרומם ולרמוס במחי-יד, ולעתים אף לחולל טרנספורמציה פלאית, ולהפוך אויבים משכבר לבעלי ברית נאמנים, או ידידים אמיצים לבני שטן מקוללים – הכל בהתאם לצו השעה וצרכי המשטר.
אין זה פלא, אם כן, שאני מתקשה לעמוד בפיתוי לתקוע סיכות בבלון האחרון מפס הייצור הבלתי נלאה הזה – אותו "נמסיס של פוטין", שהפך לאחר מותו לדמות כמעט מיתולוגית במערב. אין משמעות הדבר שנבלני אינו גיבור כלל ועיקר. אדרבא, ייתכן מאוד שהוא אכן שילם בחייו עבור פעילותו הנמרצת נגד הקרמלין זה יותר מעשור.
אין ספק שנבלני היווה השראה עבור לא מעט רוסים, בעיקר צעירים בני המעמד הבינוני מהמרכזים האורבניים הגדולים, שנפשם נקעה מקשיי הפרנסה ומן הפגיעה השיטתית בזכויות האדם במדינה. אין גם כל סיבה לבטל את טענת תומכיו, לפיה כתבי האישום וההרשעות נגדו היו תולדה של רדיפה שיטתית, ושמותו לא נבע "מנסיבות טבעיות", אלא מזרועו הנוקמת של "ולדימיר האיום". כך או כך, אפילו הספקנים הגדולים ביותר חייבים להודות שהוא הפגין אומץ לב בלתי שכיח כאשר בחר לשוב למולדתו בינואר 2021, על אף שידע שהוא עומד להיעצר על ידי המשטרה ולהיכלא לתקופה ארוכה.
יחד עם זאת, הדימוי ההירואי והרומנטי שנוצר לנבלני במערב הוא לכל הפחות מופרז, אם לא כוזב ומניפולטיבי. צרכן החדשות המצוי, הבולע את האקטואליה במנות קצובות של סאונד-בייטס סינתטיים, נותר עיוור כמעט לחלוטין לביוגרפיה האמיתית של גיבורו החדש, ועל אחת כמה וכמה לזירה הפוליטית המורכבת שבה הוא התהווה. אין זו אשמתו, כמובן, אלא של תרבות עיתונאית עצלה, כנועה וספוגת דעות קדומות, המונעת על ידי אינטרסים אפלים וציניים.
באמצע חודש פברואר, כאשר נודע על מותו של נבלני בבית הכלא הפדרלי ששימש בעבר כגולאג סובייטי, פתחה המדיה העולמית במרתון של קינה רצופת שבח והלל על "אסיר המצפון", "התקווה של רוסיה", "הלוחם נגד השחיתות" שחייו נקטפו באיבם. "רוסיה אמנם הפסידה מנהיג חיוני", הכריז האקונומיסט ברוב מליצה, "אולם הרוויחה קדוש מעונה". מטבע הדברים, הגרסה הרשמית מטעם שירות בתי הסוהר הרוסי, לפיה נבלני איבד את ההכרה בעת טיול רגלי ולא הגיב לניסיונות ההחייאה, לא הניחה את דעתם הנסערת של המדינאים והמומחים, גם לא כאשר הובטח להם שהנושא "נבדק לעומק על ידי ועדת החקירה הפדרלית" במוסקבה. מאמרי המערכת וההצהרות הרשמיות לא היססו להפנות אצבע מאשימה כלפי הקרמלין, ולקנח בעוד "הוכחה לברוטליות של פוטין" – וכל זאת כמובן ללא ראיות ממשיות כלשהן. שכן כלל ידוע הוא, שכאשר מדובר ברוסיה כל תאוריות הקונספירציה מקבלות תוקף מוחלט.
"האדם המסוכן ביותר ברוסיה"
אלכסיי נבלני, שנולד לפי 47 שנה בעיר אובנינסק שעל גדות נהר פטרובה, המחיש בחייו את מה שווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם על רוסיה: "חידה, עטופה במיסתורין, טמונה בתוך תעלומה". הוא היה איש עסקים שהשתלב במסדרונות הפוליטיקה הליברלית ברוסיה, ובאותה עת קסנופוב גס רוח שקרא לגירוש המוני של מהגרים. הוא היה איש ימין גאה, פרטנר גלוי של ארגונים נאו-נאציים, שעבר טיהור מזורז ונעשה בתוך זמן קצר סמל בינלאומי של סובלנות ופרוגרסיביות. הוא היה לאומן רוסי, תומך נלהב במלחמה בגאורגיה ובסיפוח חבל קרים, שהפך את עורו ונעשה מבקר חריף של המדיניות האגרסיבית של פוטין. הוא היה פוליטיקאי מקומי וידוען איזוטרי, שתוך שנים ספורות נעשה לאגדה מהלכת במערב – חתן פרס סחרוב, יקיר הוליווד, מועמד לפרס נובל לשלום וחבר של כבוד ברשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין טיים.
נבלני למד משפטים ופיננסים, ובתחילת דרכו המקצועית התפרנס כעורך דין. במקביל, הצטרף לעסקים של הוריו והקים שתי חברות פרטיות בתחומי הלוגיסטיקה וניירות ערך. פעילותו הפוליטית החלה בשנת 2000 במפלגת "יאבלוקו" הליברלית, שבעת ההיא, בעקבות הקטסטרופה שחוללה "כלכלת השוק" של שנות ה-90, כבר היתה מעבר לשיאה האלקטורלי. האידיאולוגיה הפרו-עסקית של המפלגה התבטאה בתמיכה בהפרטה ובצמצום המיסוי, אם כי עם השנים היא אימצה גישה סוציאלית מינורית בניסיון להתנער ממורשתם ההרסנית של "הרפורמטורים הצעירים" מימי בוריס ילצין. נבלני, שכיהן במספר תפקידים במנגנון המפלגה, סולק ממנה בשנת 2007 בשל "שנאת זרים והבעת דעות קיצוניות" שזעזעו את עמיתיו. אחת מהקולגות שלו במוסדות "יאבלוקו", שהיתה עדה לאמירותיו הגזעניות, אף כתבה אז בבלוג שלה שנבלני הוא "האדם המסוכן ביותר ברוסיה".
השנים שלאחר מכן שייכות לפרק האפל בביוגרפיה של נבלני, המכונה במדיה המערבית במושגים מכובסים כגון "האספקטים הבלתי נוחים מעברו" – כלשון אתר החדשות יאהו. הוא המשיך לעסוק בפוליטיקה, התפרנס כיועץ לבעלי משרות ציבוריות ובמקביל החל לפרסם בלוג מקוון, והיה פעיל ברשת החברתית. נבלני הקים את "מפלגת העם" הפטריוטית, עזר בארגון "המצעד הרוסי" השנתי שמאגד את כל הקבוצות הלאומניות ברוסיה, ולא בחל מלנאום בעצרות לצד מנהיגים נאו-נאציים. הוא גם פרסם סרטונים ברשת החברתית, שבהם הביע בגלוי את עמדותיו הקסנופוביות. באחד מהם השווה מהגרים כהי עור מאזור הקווקז לתיקנים, וטען שבעוד "ג'וקים אפשר להרוג בעזרת נעל, אני ממליץ על אקדח". בסרטון אחר השווה נבלני מהגרים במוסקבה לחורים בשיניים, והמליץ על "סניטציה מלאה" וטיפול באמצעות "גירוש". באורח אירוני, "אביר זכויות האדם" לעתיד, שמעולם לא התנצל על מעשיו והצהרותיו, היה בעת ההיא גיבור תרבותי בקרב חוגים מצומצמים בתוך רוסיה, שתיעובם למשטרו של פוטין נבע בראש ובראשונה ממה שהם ראו כהתרפסות בפני המערב ומדיניות מתירנית כלפי זרים ולהט"בים.
אולם גורלו של הבלוגר הרהוט והמוחצן היה עתיד להשתנות באופן דרמטי. הדימוי הקיצוני שעליו נחה תהילתו המצומצמת עבר מטמורפוזה פתאומית, ולא זרמו הרבה מים בוולגה עד שהשם "נבלני" הפך למותג אטרקטיבי בשוק התקשורת המערבי. בשנת 2010, על אף האנונימיות היחסית שלו ולמרות קופת השרצים הגזענית שהשתלשלה מכתפו, הוזמן אלכסיי בן ה-34 ליטול חלק בתוכנית אקדמית אקסלוסיבית המתקיימת מדי שנה באוניברסיטת ייל בארה"ב. הפרויקט, ששמו "Yale World Fellows", ממומן על ידי קרנות פרטיות, ותכליתו הרשמית היא להכשיר "מנהיגים גלובליים" בתחילת דרכם. בין משתתפי התוכנית עד כה, שעוברים "הליך בחירה קפדני" ונהנים ממלגה נדיבה, ניתן למצוא דמויות מוכרות כגון ג'ייק סאליבן, המכהן כיום כיועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן.
במבט לאחור עושה רושם, כי השהות באוניברסיטה היוקרתית עשתה חסד עם נבלני, שכן מאז והלאה נסללה דרכו להכרה בינלאומית ולהכתרתו בתור "נלסון מנדלה הרוסי". כבר במרץ של אותה שנה פרסם המגזין טיים כתבה מתרפקת שתיארה אותו כפעיל סביבתי "הנאבק בחמדנות התאגידית", ואף לא היססה לקרוא לו "ארין ברוקוביץ של רוסיה" המלא "בתשוקה בוערת לשקיפות". כעבור כשנה זכה נבלני לכתבת פרופיל מהללת בניו יורק טיימס, שהכתירה אותו כמנהיג ההפגנות שהתחוללו בעת ההיא ברחבי המדינה. שליחת העיתון ברוסיה, אלן בארי, התמוגגה מדמותו של הבלוגר "בעל הכריזמה", הניחן ב"יופי נורדי וחוש הומור חריף" ומקרין "ביטחון עצמי שקט", וייחסה לו את האחריות הכמעט בלעדית "להתפרצות המדהימה של האקטיביזם נגד המשטר".
תיקים פליליים
המחאה נגד "מפלגת הרמאים והגנבים" של פוטין, שהתחוללה על רקע החשדות לשחיתות בבחירות לפרלמנט הפדרלי בדצמבר 2011, אמנם לא עוררה את הנחשול העממי שקיוו לו במערב, אולם היה בה די כדי ליצור הדמייה של אופוזיציה פעילה, פרו-מערבית, הרוחשת באומץ בתוך מעיה של "הדיקטטורה הרוסית".
נבלני היה כבר אז דמות ידועה בזירת המדיה החברתית, והמעצרים המתוקשרים שלו במהלך ההפגנות במוסקבה תרמו רבות למוניטין שלו. דמויות פוליטיות מוכרות ברוסיה פרסו עליו את חסותן ודוברי המשטר החלו לתקוף אותו באופן ישיר. במקביל, ההערצה שנשפכה עליו מכיוון מערב הלכה וגברה, ואפילו מזכירת המדינה דאז הילארי קלינטון מצאה לנכון לפרסם הצהרה רשמית המשבחת את האקטיביסט הצעיר ממוסקבה. שמו של נבלני החל לעלות כמועמד אפשרי בבחירות לנשיאות שעמדו להיערך במרץ 2012. הרקודרד הגזעני והלאומני שלו הודחק וכמעט נשכח, ולכל היותר הוגדר בתור "עבר בעייתי" שעלול לשמש כלי נשק "בפרופגנדה של הקרמלין".
על רקע התסיסה החברתית והתגבשות תנועת ההפגנות, קמה בשנת 2012, בברכתו של נבלני, מפלגת מרכז חדשה בשם "ברית העם", שהפכה ברבות הימים למפלגת "רוסיה של העתיד". המפלגה לא קיבלה אישור להירשם בשל "סיבות בירוקרטיות", והרשויות ברוסיה סירבו להכיר בה עד היום. נבלני אמנם שימש כראש המועצה המרכזית של "רוסיה של העתיד", אולם למרות הפצרות חבריו הוא נמנע מלעמוד בראשה, וזאת בשל התיקים הפליליים שהחלו להצטבר נגדו ועמדו לשנות את מסלול חייו.
ביולי 2012 נחקר נבלני על ידי "ועדת החקירות הפדרלית" – רשות עצמאית שהוקמה כשנה לפני כן "למטרת מלחמה בשחיתות" – בחשד לקשירת קשר לביצוע מעילה בחברה הממשלתית KirovLev, בעת שהיה יועץ למושל מחוז קירוב במערב רוסיה. הוא שוחרר בערבות עצמית אך סופו שנמצא אשם, וביולי 2013 גזר עליו בית המשפט חמש שנות מאסר.
בעיצומו של המשפט, ועל רקע הביקורת הגוברת על רדיפתו על ידי הרשויות, הכריז נבלני על ריצה לראשות העיר מוסקבה מול סרגיי סובניינין, המועמד המועדף על פוטין. לאחר שבועות מעטים של "קמפיין פלאי ומועד לפורענות", כהגדרת מגזין הניו יורקר, ובעודו ממתין להחלטה בעניין הערעור שהגיש לבית המשפט העליון, הגיע נבלני לפסגת הקריירה הפוליטית שלו כאשר זכה ב-27 אחוז מקולות תושבי הבירה.
בסופו של דבר החליט בית המשפט להמיר את העונש במאסר על תנאי, ונבלני יכול היה לשוב לתפקידו החביב בתור "הילד הרע" של הסייבר-ספייס הרוסי – אם כי הפעם בגרסה מתונה ופרו-מערבית. אמנם מדי-פעם המשיכו לצוץ ציטוטים מביכים שנפלטו מפיו, ובתקשורת הישראלית אף יוחסו לו אמירות אנטישמיות; אז דווח על איומים על ראשי הקהילה היהודית מצד "אנשים שהגדירו את עצמם כאוהדיו". אך תהליך הטיהור כבר הושלם וזוהרו של "מנהיג האופוזיציה הרוסית" חדר מבעד לכל הפילטרים הביקורתיים. הוא היה פעיל בעיקר במדיה החברתית ופרסם בבלוג שלו חשדות לאי-סדרים ושוחד ברשויות ובחברות ממשלתיות, בעיקר על רקע מכרזי ענק בתחום התשתיות. הוא ייסד "קו חם" לדיווחים אנונימיים מתוך המערכת והקים את "הקרן למאבק בשחיתות" (FBK), שפרסמה "תחקירים על שחיתות לכאורה של בעלי תפקידים בכירים בממשל הפדרלי".
לתפקיד מנכ"ל הקרן החדשה, שכעבור שש שנים הוכרזה כ"ארגון קיצוני שמשתף פעולה עם סוכנים זרים" והוצאה אל מחוץ לחוק, מינה נבלני את ידידו ושותפו ולדימיר אשקורוב, איש עסקים ופיננסר רב-פעלים, שב-2014 קיבל מקלט מדיני בבריטניה בעקבות הליך פלילי שהתנהל נגדו בחשד למעילה. כשנה לפני כן צולם אשקורוב על ידי המודיעין הרוסי כשהוא נפגש בבית קפה עם עובד השגרירות הבריטית במוסקבה בשם ג'יימס פורד. במהלך השיחה ביניהם רמז מנהל "הקרן נגד שחיתות" בפני פורד, שרבים מניחים כי היה סוכן שירות הביון MI6, כי הוא צריך "20-30 מיליון דולר בשנה" על מנת לענות על צרכי "המחאה ההמונית, היוזמות החברתיות, הפרופגנדה והקשרים עם חוגי האליטה".
ככל שדרך כוכבו של נבלני, כך הלכה והעמיקה הסתבכותו הפלילית. הוא ריצה שורה של עונשי מאסר קצרים בשל "ארגון הפגנות בלתי חוקיות" ובמקביל התנהלו נגדו תיקים בחשד להונאה, קבלת תרומות פוליטיות בלתי כשרות והלבנת כספים. בסוף שנת 2014 הוא נמצא אשם במרמה במסגרת עסקה שעשתה חברה בבעלותו עם מותג הקוסמטיקה הבינלאומי "איב רושה", ונגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר על תנאי – בהליך שבית הדין האירופי לזכויות אדם מצא לקוי ובלתי לגיטימי.
תיק "איב רושה", שהיה עתיד לעלות לנבלני בחירותו, הגביר את תעוזתו ואת האהדה הבינלאומית כלפיו. בערוץ היוטיוב שלו, שצבר מיליוני מנויים מכל רחבי העולם, הוא העלה סרטונים שהאשימו אישים מרכזיים בממשל הפדרלי, כגון ראש הממשלה לשעבר דימיטרי מדבדב, במעילה בכספי ציבור. בסוף שנת 2020, בעת "החלמתו" המתוקשרת בגרמניה, הוא פרסם סרטון שחשף לכאורה את "הארמון בבעלותו של פוטין על חוף הים השחור", ששוויו, כך טען, מגיע למיליארד יורו.
"הרדיפה השיטתית" של נבלני זכתה להמחשה נוספת, כאשר ניסיונו להתמודד לנשיאות בשנת 2018 נחסם בשל הרשעותיו הפליליות. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים התגייסו אז כדי לגנות את הרשויות הרוסיות בגין "תבנית האיומים וההתערבות בקמפיין שלו". אולם המקרה שהיה עתיד לבצר את מעמדו כקדוש מעונה אירע באוגוסט 2020 כאשר, על פי הדיווחים שהתקבלו מדובריו, "הוא חש ברע" במהלך טיסה מסיביר למוסקבה ואושפז בבית חולים בעיר אומסק בשל "חשש להרעלה חריפה". הצוות הרפואי בעיר הסיבירית לא מצא סימנים מחשידים וטען כי ההתמוטטות נבעה מתסמונת מטבולית שנגרמה מירידה ברמת הסוכר בדם. אף על פי כן, השלטונות הפדרליים, שלכאורה מאוד רצו במותו, אישרו מיד ("בידיעתו של פוטין") את דרישת מקורביו להטיסו לברלין כדי לקבל טיפול דחוף בבית החולים האוניברסיטאי היוקרתי "שאריטה".
זמן קצר לאחר הגעתו פרסמה ממשלת גרמניה הודעה לפיה נבלני הותקף בגז חרדל בשם "נוביצ'וק", שפותח בתקופה הסובייטית וזוהה "עם חיסולים אחרים שיוחסו לשירותי הביטחון הפדרליים". אולם דוח בית החולים, שעליו הסתמכו הרשויות בברלין, נותר ברובו חסוי ובקשות הרוסים לקבלו לידיהם נענו בשלילה. הגרסאות לגבי האופן בו נחשף הקורבן לכימיקל הקטלני השתנו מספר פעמים – החל מכוס התה ששתה וכלה "בחומר שנספג בתחתוניו", ועד היום לא סופקו תשובות לשאלות היכן קרתה ההרעלה וכיצד אף אחד מסובביו לא נפגע. אולם לדידם של המשטרים במערב היה פסק הדין סופי ובהיר, ואשמתו של הקרמלין מעולם לא הועמדה בספק. כמו כן, גורמי מודיעין אמריקאים – שאמינותם הרי ידועה זה מכבר – העריכו "בוודאות גבוהה" שידו של שירות הביטחון הפדרלי (FSB) ברוסיה היתה במעל. כתגובה, מלבד הגינויים השגרתיים, נקטו ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי בשורה של "סנקציות נגד בכירים רוסיים".
כחמישה חודשים היה נבלני אורח של הממשלה הגרמנית. הליך החלמתו זכה לסיקור אינטנסיבי בתקשורת העולמית, לעתים בסגנון מביך למדי, בצירוף תיאורים מתרפקים של האידיאליסט הצעיר "שמעולם לא זנח את משימתו הנחרצת להחליף את פוטין". ג'ון ברנן, ראש ה-CIA בדימוס, התפייט בטוויטר על עולם של הרמוניה ושלום, שבו ביידן מכהן בבית הלבן "ואלכסיי נבלני הוא נשיא רוסיה", ואפילו קינח במילות השיר Imagine של ג'ון לנון.
לאחר שחרורו מבית החולים עבר הפציינט לאזור היער השחור, שם הספיק להצטלם לסרט התעודה "נבלני" בהפקת CNN וחברת "האחים וורנר", שזיכה את יוצריו בפרס האוסקר. אולם ככל שחלף הזמן היה ברור שהמשטרה הרוסית לא תעמוד מנגד לנוכח "הפרת תנאי שחרורו" בתיק "איב רושה", שחייבו אותו להתייצב פעמיים בחודש במשרדי רשות בתי הסוהר. ואכן, עם נחיתתו במוסקבה בינואר 2021 המתינו לו מאות שוטרים בשדה התעופה, וכעבור כחודש הומר עונשו במאסר בפועל. הוא נשלח למושבת עונשין במעמקיה המושלגים של סיביר.
על אף תנאי הכליאה הקשים, שזכו לגינוי פומבי על ידי מאות רופאים בתוך רוסיה, הצליח נבלני "אסיר המצפון" להעביר מסרים לתומכיו. באוקטובר 2021, למשל, הוא הביע אכזבה מאי זכייתו בפרס נובל לשלום, ואף ביקר את הבחירה בעיתונאי בן ארצו דימיטרי מוראטוב, העורך לשעבר של העיתון "נובאיה גאזטה", בשל "קשריו עם הקרמלין". במקביל, הארגונים המזוהים עמו הוכרזו על ידי הרשויות כגופים קיצוניים "היוצרים תנאים של אי-יציבות" במדינה, ובית המשפט במוסקבה הורה להפסיק את פעילותם. במרץ 2023 הורשע נבלני במעילה ובקבלת תרומות בלתי חוקיות – "האשמות שרירותיות המבוססות על מניעים פוליטיים", לפי ארגון אמנסטי – ונגזרו עליו תשע שנים נוספות בבית הכלא. כעבור כחמישה חודשים נתקע המסמר האחרון בארונו, כאשר לעונשו נוספו 19 שנות מאסר, בין היתר בעוון "פעילות קיצונית ומתן לגיטימציה לאידיאולוגיה הנאצית".
לא נבלני, לא קדושני
אני מודע לעובדה שבעולמנו הנוכחי מאמר מן הסוג הזה צפוי לתייג את כותבו בתור "אוהד פוטין" ולזכות אותו במגוון תארים מלבבים. אולם, למען האמת, זהו סיקור מאופק ומאוזן למדי, המנסה לאמוד את דמותו המסתורית של נבלני, שעל אף הילת הגבורה הקורנת סביב דמותו, לא מעטים – הן ברוסיה והן במערב – רואים בו מתחזה או שרלטן ולפעמים גם "גזען מושחת ובלתי פופולרי". אין ספק שהוא נרדף על ידי השלטונות, במיוחד לאור העובדה שנעצר פעמים רבות בעוון ארגון "הפגנות בלתי חוקיות". כמו כן, הוא שימש דמות מופת עבור תנועה עממית אותנטית, לפחות באופן חלקי, שיצאה נגד השחיתות המערכתית, רמת החיים הנמוכה והמגבלות שהטיל הממשל על זכויות האזרח במשך שני העשורים האחרונים.
אולם האמת הפרוזאית היא, שעל אף ההתלהבות והסיקור המנופח נבלני לא היה אישיות רבת חשיבות בזירה הציבורית ברוסיה – בוודאי לא כפי שהאזרח המערבי הרגיל עשוי להעלות בדעתו – מה עוד שהוא מעולם לא היווה איום ממשי על הממשל הפופולרי של פוטין ומפלגתו. בסקרים שערכה סוכנות רויטרס לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2018 זכה נבלני בשני אחוזי תמיכה בלבד, ורוב הנשאלים אפילו לא הכירו את שמו. מסקרים אחרים שהתפרסמו בעקבות "ההרעלה" עלה, כי רוב הנשאלים שהכירו אותו היו ספקניים לגבי כנותו ומניעיו. "מנהיג האופוזיציה ברוסיה", כפי שמתעקשים לקרוא לו, מעולם לא עמד בראש כוח פוליטי משמעותי שקרא תיגר אמיתי על ההגמוניה הקיימת. למעשה, בפרלמנט במוסקבה יש כיום אופוזיציה פעילה וחזקה למדי בדמות המפלגה הקומוניסטית (CPRF), התומכת ברפורמות למען העובדים, במיסוי העשירים ובתקציבי רווחה. למפלגת CPRF, שהיא מעין גרסה רוסית לתנועות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה, יש אחיזה מושרשת בציבור וסניפים בכל רחבי המדינה. אך התקשורת במערב פשוט מתעלמת ממנה.
לדעתה של קטייה קאזבק, סופרת ומתרגמת המחלקת את חייה בין ניו יורק למוסקבה, נבלני היה "אופורטוניסט שהשכיל לנצל גלים פוליטיים וחברתיים". המחאה נגד הממשל הפדרלי, אומרת קאזבק, היא תופעה ותיקה שהחלה מאז ימי בוריס ילצין, והיא התחזקה בעשור האחרון בשל "הגבלת זכות ההפגנה ושינויים בחוקה שהיטיבו עם פוטין". אבל, היא מוסיפה, "התקשורת המערבית הפריזה מאוד בשיעור הפופולריות של נבלני", והיא מאמינה שחלק ניכר מהתנועה העומדת מאחוריו סינתטית. "בעוד שזה ברור למי הוא מתנגד", היא מציינת, "כלל לא ברור בשם מי הוא פועל".
טבעו האוטוריטרי של ממשל פוטין אינו מוטל בספק, אולם הוא נובע בעיקר ממעמדו הייחודי של מוסד הנשיאות ברוסיה, שהתגבש בעקבות ההפיכה של אוקטובר 1993. זה אירע לאחר שבית הנבחרים הצביע ברוב קולות להדיח את ילצין על רקע מדיניות "הריפוי בהלם", שנכפתה על אזרחי רוסיה בחסות המערב, וגרמה לביזה ברוטלית של המשק על ידי תאגידים בינלאומיים ולהתגבשות מעמד האוליגרכים. בעקבות ההדחה, שהיתה חוקית ואף זכתה לאישור בית המשפט העליון, הורה ילצין לצבא להטיל מצור על הפרלמנט, להפגיז אותו על יושביו ולהשתלט עליו בכוח הזרוע, וסופו שכפה על נבחרי הציבור חוקה חדשה שהעניקה סמכויות עצומות למוסד הנשיאות.
פוטין, יוצא הקג"ב, נבחר באופן אישי על ידי ילצין כיורשו. עם כניסתו לתפקיד הוא זכה לברכת הממשל בוושינגטון, שבמשך שנים ראה בו ידיד ובעל ברית ראשון במעלה. נשיאים ומדינאים הרעיפו עליו תשבוחות כיד המלך. "הבטתי אל תוך עיניו", הודה פעם ג'ורג' בוש הבן, "ויכולתי לחוש את נשמתו, ולראות שהוא אדם כן ומהימן".
אולם עם השנים חרג פוטין מתפקידו הייעודי והחל לנקוט בגישה עצמאית לעומת המערב. הוא ביקר את התפשטות נאט"ו מזרחה והזהיר מפני תוצאותיה. הוא התערב בתוך סוריה נגד הזרועות האסלאמיסטיות של אמריקה וסעודיה, ובשנת 2014 סיפח את חבל קרים בתגובה להפיכה המשטרית שנעשתה באוקראינה בחסות ארה"ב. נוסף על כך, תחת משטרו רוסיה לא רק התאוששה מהסיוט של שנות ה-90, אלא אף שבה להיות כוח כלכלי ופוליטי משמעותי בזירה הבינלאומית. משאביה העשירים של המדינה הענקית החלו להזין משקים בכל העולם, ומדינות מרכז אירופה נעשו תלויות בגז הזול שזרם ממזרח.
וזהו, על קצה המזלג, סוד כוחו של פוטין בתוך רוסיה. אפילו העוינים בפרשנים מודים שהפופולריות הנרחבת שלו אינה נובעת מאימתו על הציבור, אלא מתמיכה אותנטית בקרב קבוצות אוכלוסייה נרחבות. מאז שנת 2000 (להוציא ארבע שנות הפסקה) הוא שב ונבחר ברוב מוחץ בכל מערכת בחירות – ועל אף הטענות המוצדקות לשחיתות אלקטורלית ברוסיה – הלגיטימיות של שלטונו מעולם לא עמדה בספק. נוסף על כך, אותו "אוטוקרט בהסכמת הנשלטים", כפי שכינה אותו הגרדיאן, הצליח בשנים האחרונות, בניגוד לכל התחזיות השחורות של "המומחים", לחלץ את רוסיה מאיומי הסנקציות הכלכליות והבידוד הבינלאומי. המשק הרוסי משגשג כיום באופן חסר תקדים ומדינות רבות בעולם מחזרות על פתחו, וניזונות ממשאביו, מה עוד שהמטרות האסטרטגיות של הפלישה למזרח אוקראינה הושגו ברובן. הצבא הרוסי יושב בבטחה בדונבאס ובחבל קרים, בזמן שאוקראינה עדיין ממתינה עד בוש מול הדלת הסגורה של נאט"ו.
אכן, משטרו רב-השנים של פוטין אינו חף מרדיפות פוליטיות והתעמרות במתנגדים, כגון ניקולאי פלטושקין, הדיפלומט לשעבר וחבר המפלגה הקומוניסטית, ששהה כחודשיים במעצר בית בחשד "להסתה ולהפצת דיסאינפורמציה"; העיתונאי איוואן גולונוב שעמד למשפט בעוון עבירות מפוברקות של אחזקת סמים ושוחרר בעקבות לחץ ציבורי ובינלאומי; יוליה צבטקובה, אמנית שעמדה למשפט (וזוכתה) באשמת "תעמולה הומוסקסואלית והפצת פורנוגרפיה" – בשל איוריה הקריקטוריסטיים שהכילו עירום נשי; ועיתונאי הוול סטריט ג'ורנל, אוואן גרשקוביץ', שנעצר בשנה שעברה בחשד לריגול וממתין עתה למשפטו.
אולם, על אף מעמדו המיוחד והשפעתו הפוליטית המוכחת, העוצמה האגדית המיוחסת לפוטין אינה אלא מיתוס שהשתרש במערב, עד כדי כך שאנשים "מדמים לראות את קלסתרו בטוסט שלהם מדי בוקר". ולמרות המנטרה המהדהדת ללא הרף במרחב האקוסטי שלנו, רוסיה אינה עריצות ופוטין איננו דיקטטור. די לשוחח עם תושבי המדינה ועם אנשים שהיגרו ממנה כדי להבין עד כמה פתטית הטענה הזו, שאולי מעידה יותר מכל על ביצת הבורות אשר בה אנו מדשדשים.
רוסיה אינה שוכנת "מעבר למסך הברזל" והיא פתוחה לחלוטין לתיירים. ישראלים אפילו לא זקוקים לוויזה כדי לבקר בה. אלפי עיתונאים מהמערב פועלים בה ומדווחים משטחה מדי יום. על אף הבעיות המבניות והמגמה האוטוריטרית הברורה של השלטון, עדיין יש ברוסיה פוליטיקה רב-מפלגתית ומערכת משפט חזקה למדי. התקשורת הרוסית, הן הציבורית והן הפרטית, אמנם מדבררת בעיקר את עמדת הרשויות והאליטות הפוליטיות (ממש כמו במערב), אך במקביל פועלת זירה מרתקת של עיתונות ביקורתית – רשמית או חובבנית – ששורדת בהצלחה מעוררת כבוד את החמרת החקיקה והאכיפה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. הפלטפורמות הגלובליות של המדיה החברתית עודן פעילות בתוך רוסיה, למרות "המגבלות" שהטיל עליהן בשנתיים האחרונות "השירות הפדרלי לפיקוח" – אם כי בהצלחה מינורית בלבד. הגישה לאתרי חדשות בינלאומיים "מוגבלת" אם כי לא בלתי אפשרית – מה שאי-אפשר לומר למשל, על הגישה של אזרחי האיחוד האירופי לארגוני חדשות רוסיים כגון ספוטניק או RT.
אז מה המניע להכתרתו של אלכסיי נבלני לגיבור-על? אולי מפני שהוא מחזק את הנרטיב העוין כלפי רוסיה ומצדיק את תעשיית המלחמה. אולי כי דמותו מסנוורת את צרכני האקטואליה במערב, בעודם נותרים עיוורים לחלוטין לתוקפנות ממשלותיהם ולחמדנות של האליטות שלהם. אולי, כמו שטוענת קאזבק, המטרה הסופית היא להכתיר ברוסיה "מנהיג פרו-מערבי חדש במקום זה שהתנער מאחיזתה של נאט"ו". כך או כך, תפקידנו בלוח המשחק הבינלאומי הוא לשמש קהל רפה ופסיבי, שמוחא כפיים או שורק בוז לפי צרכי ההפקה, ולעולם אינו שואל שאלות נוקבות שעלולות לחדור מבעד לאשליית האקרנים.
ומילה נוספת לסיום: היריד הגועש סביב נבלני מתחולל בה בעת, שהעיתונאי המערבי החשוב בדורנו, ג'וליאן אסאנג', נרקב זה כחמש שנים בכלא השמור ביותר בבריטניה, ללא שהורשע מעולם בפשע. נכון לכתיבת שורות אלה, אסאנג' ממתין להסגרתו לארה"ב כדי לעמוד שם למשפט באשמת ריגול(!). על אף תרומתו העיתונאית והמוסרית העצומה – ובעצם, בגללה – לא רק שאסאנג' לא זוכה לחסדיה של תעשיית הגיבורים, אלא שהוא נרמס ונרדף באופן שמבייש את הגרועות בדיקטטורות. אם זאת לא דוגמה לצביעות המובנית של המערכת הפוליטית והתקשורתית במערב "הנאור", אז כנראה שאינני מבין צביעות מהי.