אני נשבר, אמר האור, והפך לקשת

ב-7.10 בסביבות 7:30 בבוקר איבדתי את הבן שלי קשת קסרוטי כלפה.

מחבלים ירו בו צרור בחזה בזמן שנמלט מהמסיבה בנובה. למזלו זה היה מוקדם בבוקר. התודעה שלו לא ספגה מראות אימה של חברים מוטלים מתים או מדממים במשך שעות. זה היה מוקדם וזה היה מהיר. שתי דקות, והוא עזב את העולם הזה.

מאותו רגע חיי לא מפסיקים להשתנות.

בבוקר למחרת הלוויה הדלקתי לבני נר נשמה. התפללתי בליבי שהוא בסדר. והרגשתי בבת אחת תחושה פנימית מאוד חזקה ועמוקה, תחושה שרק אמא יכולה להרגיש, שהבן שלי בסדר. הוא באמת בסדר. טוב לו. ההרגשה הזאת נותנת לי כוח עד היום.

“ביום שאני אתחיל את המסע בעולם הבא אני אהיה מוכן לו. אני לא אקפוץ עליו אבל אני כן אהיה מוכן. וחבריי וקרוביי תשמחו, תשמחו בשבילי שעכשיו אני במקום שונה. שיהיה לי אתגר בהתחלה ושאני אצליח. בטח יבלבל בהתחלה אבל דמיינו שטסתי לאי חלומותי ולא רוצה לחזור לעד”

הבית התמלא בחבריו של קשת. נולדו לי בבת אחת המון ילדים. כולם מקסימים ומתוקים. וחיינו נשזרו לעד.

קשת, כשמו כן הוא, אוסף של צבעים ואור. הוא חי בסמר, חי באשרם במדבר, בבית מעל בית כנסת בפלורנטין, חי בברזיל כמה חודשים, טייל ברחבי אירופה בין פסטיבלים, וכל אותם אנשים, כולם פשוט היו פה. קיבוצניקים,היפים, קרחניסטים וסתם… אנשים שכולם נגעו ברגע זה או אחר בחייו. לפעמים זה היה מפגש של 5 דקות ברחבת הריקודים ולפעמים 5 דקות בבית הכנסת. קצוות מנוגדים וכולם יחד פה. בגינה. שותים יין, יושבים ליד המדורה שדלקה.

כל מיני משפטים שאנחנו שומעים בתוכניות יום הזיכרון קפצו לי לראש. כולם אומרים אותם. והם תמיד, מה לעשות, נכונים…

הוא היה הכי יפה… הכי שובב… הכי ג’נטלמן… הכי מצחיק… הוא עוד רגע פותח את הדלת ונקרע מצחוק לראות אותנו ככה וזורק איזו הלצה.

כשהוא היה בן 8 צפיתי ביום הזיכרון באותן תוכניות בדיוק. וכמה בכיתי. הרי הוא עונה בדיוק על כל התיאורים… אלוהים, שרק לא יקרה לו כלום בצבא. ואיזה מין מדינה יש לנו שגם בדור שלי אמרו שזאת המלחמה האחרונה (אני מ-1973) ועדיין בני צפוי ללכת לצבא.

והוא לא הלך לצבא. וכמה טוב שעשה כך. הוא קיבל את מתנת החיים וחי אותם במלואם.

קשת חי חיים שאדם ממוצע לא יחווה גם ב-120 שנה, הוא דחס הכל לכמעט 22 שנה.

טיולים, נשים, אהבות, מסעות,חומרים מרחיבי תודעה, אוכל, שתייה, חיים…

מהיום שקשת הלך אני מקבלת בלי הפסקה הודעות ותגובות בכל פלטפורמה אפשרית של תקשורת. אנשים זרים שהכירו וגם כאלה שלא הכירו חולקים איתי את הלב. משתפים בחוויות של רגע או של שנה. משתפים באור הגדול שהיתה להם הזכות לגעת, לראות, להרגיש. זרם ההודעות לא פסק. הרבה אנשים שלחו אחרי השבעה, כי אולי עכשיו אני קצת יותר פנויה. ואחרי ה-30 כנ”ל… ועדיין, לא מפסיק. זה מרגש כל פעם מחדש. כאילו שלא ידעתי עד היום כמה קשת היה יפה תואר, מוכשר,מצחיק, נדיב, חייכן, בעל לב של זהב – כל יום אני מקבלת על כך תזכורות, חיזוקים. אושר עצום.

בין אותן תוכניות יום הזיכרון ראיתי כאלו שבהן האנשים השכולים, אלו שנותרו בחיים, הם כבר למעשה ללא חיים. חיים בבית קברות. לפעמים באופן מטאפורי ולפעמים הלכה למעשה. גם ראיתי תוכניות אחרות שבהן אנשים בחרו לחיות. החיים חזקים מהכל הם אמרו.

ראיתי את זה. ראיתי איך אפשר לחיות חיים ללא חיים ואיך אפשר לחיות.

באותו רגע הבנתי שאני את הבחירה שלי עשיתי ב 7.10. אני אחיה את החיים. מאז, בכל יום אני בוחרת בחיים.

אין לי ספק שאם קשת היה רואה אותי נובלת לתוך השחור ולתוך האדמה הוא היה כועס עלי.

“תרימי את עצמך אמא, מה זה? את לא יכולה ליפול”

אני מסתכלת על האור העצום שהבן שלי ממשיך להפיץ גם אחרי מותו ויודעת שאת האור הזה אני צריכה לשמר. לחזק. להפיץ.

אחד החברים הטובים של קשת, פלג, שיתף אותי בהודעה שקשת שלח לו לפני זמן רב. היה שם סרטון של אישה מבוגרת שאומרת שאין מה לחשוב על העבר, או על העתיד, רק על ההווה, רק היום. ורק לצחוק.

מאז, מאז אני מנסה בכל יום לחיות רק ב-present simple. לא סתם ההווה נקרא מתנה. ולצחוק כמה שאפשר. לא פשוט. אני עוד עובדת על זה. מאז ומעולם מרגישה אדם יחסית שמח ואופטימי. כל הדברים האלו פשוט מתחברים יחד בזמן הזה. אני שואלת את עצמי לא פעם, איך ? איך את עושה את זה? ואני יודעת שזה מאוד פשוט ומאוד קשה באותה נשימה.

אני בוחרת להיות באור של קשת ולא בחושך. אני בוחרת בחיים.

כל בחירה אחרת תהיה ניצחון נוסף לרוצחים הנתעבים שלו ואת זה אני לא אתן להם.

שבועיים אחרי שקשת עלה השמיימה פתחתי מחברת שלו. חבריו הביאו לי אותה. לא ידעתי כלל שמדי פעם הוא כותב. פתחתי את הדף הראשון והכל היה שם מול עיניי. ללא תאריך.

קשת כתב:

“ביום שאני אתחיל את המסע בעולם הבא אני אהיה מוכן לו. אני לא אקפוץ עליו אבל אני כן אהיה מוכן. וחבריי וקרוביי תשמחו, תשמחו בשבילי שעכשיו אני במקום שונה. שיהיה לי אתגר בהתחלה ושאני אצליח. בטח יבלבל בהתחלה אבל דמיינו שטסתי לאי חלומותי ולא רוצה לחזור לעד”.

כשמאוד עצוב לי אני מדמיינת את קשת באי חלומותיו. רוקד בצבעים של סגול וכחול וירוק לצלילים של זוהר המלך וקצת טראנסים. שפע של אננסים יש באי ופסטה בולונז. וקשת… קשת מתפנן על החיים… הבנתם, בגרסה ההפוכה שלהם…

יום למחרת ה-30 יצאתי למסע הסברה מטעם משרד החוץ והתפוצות למקסיקו ומיאמי. תוך כמה שעות קפצתי בחיי לחיים כ”כ שונים. ראיונות בטלוויזיה ובתקשורת, מפגשים עם אנשי ממשל, מפגשים חמים עם קהילות יהודים – ובכל מקום שבו הייתי הבאתי את האור של קשת. הבאתי את הבחירה הקיימת בין חושך לאור ואת הבחירה האישית שלי באור. ומיום ליום הרגשתי איך אני גדלה ומתחזקת ומחזקת, מין מעגל שמתדלק את עצמו תוך כדי הסיבוב עצמו. האור של קשת כ”כ גדול והוא צומח במהירות האור. אני רואה את זה דרך המשוב שאנשים משדרים לי. האור של קשת הוא אור של טוּב. אור של שמחת חיים. של נתינה. אור של חיבור לבבות. לא משנה מאיפה באת, לא משנה איזה צד פוליטי אתה, לא משנה איפה אתה גר ואיזה שפה אתה דובר. מי שבוחר באור – כולם באותו צד.

וכיום רבים בוחרים באור של קשת.

כותבים שירים בהשראתו, מציירים אותו בכל סוגי הצבעים הקיימים. מנציחים אותו בתיקי חובש ובאמבולנס ובציוד שנתרם. האור של קשת הוא אדוות באגם לאחר שזורקים לתוכו אבן קטנה… האדוות ממשיכות להדהד בכל המרחב ומתפרשות לכל הגודל הזה.

הגוף שלך קשת יקירי הפסיק לחיות באותו בוקר ארור. אבל אתה חי כ”כ בתוך מיליוני אנשים. תאמין לי, אני יודעת. ואני אמשיך להפיץ את האור שלך, את האהבה שלך, את החיוך העצום שלך עד נשימתי האחרונה. עד יכלו ימיי.

ואז… אז ניפגש בכוכב הכחול.

(הכוכב הכחול – סרט קאלט משנות ה90, ה-סרט האהוב על קשת, וזה משפט המפתח של הסרט)