אימפריית התפוזים הפכה לאימפריה של רימונים

עידן הקורונה חולל שמות ברוב תחומי הכלכלה והפך את חייהם של רבים לשוקת פיננסית שבורה. פשיטות רגל, אובדן משרות וקיצוצים ניכרים בשירותים החברתיים פגעו באופן משמעותי ברמת החיים של רוב אזרחי תבל. אולם בעוד אנשים נאנקים עדיין תחת השלכות הגזירות והצמצומים, ובעת ששיעורי העוני בעולם שוברים שיאים חדשים, נהנית תעשיית הנשק בעולם משגשוג היסטורי. מסתבר שממשלות רבות, שלא היססו לרסק את מטה לחמם של אזרחיהן, העלו בשנים האחרונות באופן משמעותי את תקציבי הביטחון שלהן. בשנת 2021 לבדה עלה סך ההוצאות הצבאיות בעולם ב- 6% ועבר לראשונה את רף שני טריליון הדולרים.

התעשייה הישראלית נהנית, כמובן, אף היא מהנחשול המתגבר של כספים ציבוריים שמושקעים באמצעי לחימה וריגול. בחודש אפריל האחרון הכריז משרד הביטחון על מכירות ביותר מ–11 מיליארד דולר בשנת 2021 – שיא של כל הזמנים ועלייה של 30% בהשוואה לשנה הקודמת. חלק הארי של ההיצע הישראלי מכיל מכל טוב הארץ: טילים, רקטות, מל”טים, מערכות נ”א, שירותי אימון וייעוץ, וכמובן – טכנולוגיות המחשבים המתוחכמות שהקנו למדינה הקטנה מוניטין של מעצמת סייבר מודיעינית. בכל שנה ממוקמת ישראל בין עשרת היצואניות הביטחוניות המובילות, ולמעשה, בהתחשב בגודל האוכלוסייה, היא במקום הראשון.

על אף המשמעות המובנת מאליה של מדיניות הייצוא הצבאי והשלכותיה, הדיון הציבורי והפוליטי בנושא היה תמיד שולי למדי. נשק ומערכות לחימה ישראליים מציידים תדיר ארסנלים של משטרים אלימים ומושחתים, ואפילו משמשים לא אחת דיקטטורים צמאי דם, אבל משום מה אף ממשלה (ללא קשר להרכב המפלגתי שלה) לא ניסתה להטיל פיקוח רציני על המנגנון המשומן הזה, או לפחות להציב בפניו מגבלות מוסריות מינימליות. ההחלטות תמיד מתקבלות מאחורי מסך אטום של סודיות, בחדרי חדרים של אינטרסים אפלים, המנוהל על ידי יועצים, מומחים, סוחרים ומתווכים וכל אלה נוגסים דיבידנדים שמנים מפירות הנפץ העסיסיים.

ישראל משתייכת לקבוצה קטנה ומפוקפקת של מדינות בעולם שאינן שמות סייגים לייצוא הביטחוני שלהן ולכל סוגי הסיוע הצבאיים. בארה”ב ובאירופה קיימות מגבלות חוקיות נוקשות – אם כי, חייבים לציין, שהן נעקפות לא פעם על ידי טריקים משפטיים ושימוש במדינות מתווכות. אבל בית המחוקקים בירושלים מעולם לא הצליח לייצר מנגנון ביקורת פורמלי ובלתי תלוי. חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני עבר ב–2007, התעלם מסוגיות אתיות ופוליטיות ואף הותיר את סמכות הפיקוח בידיו הבלעדיות של משרד הביטחון. בנוסף על כך, ישראל היא אחת משלוש מדינות בקרב עשיריית היצוא המובילה בעולם שטרם אישררו את אמנת האו”ם לפיקוח על סחר בנשק (2014), שתי המדינות האחרות הן ארה”ב ורוסיה.

בחודש אפריל האחרון הכריז משרד הביטחון על מכירות ביותר מ–11 מיליארד דולר בשנת 2021 – שיא של כל הזמנים ועלייה של 30% בהשוואה לשנה הקודמת. חלק הארי של ההיצע הישראלי מכיל מכל טוב הארץ: טילים, רקטות, מל”טים, מערכות נ”א, שירותי אימון וייעוץ, וכמובן – טכנולוגיות המחשבים המתוחכמות שהקנו למדינה הקטנה מוניטין של מעצמת סייבר מודיעינית. בכל שנה ממוקמת ישראל בין עשרת היצואניות הביטחוניות המובילות, ולמעשה, בהתחשב בגודל האוכלוסייה, היא במקום הראשון

עמותת “ינשוף”, הנאבקת למען שקיפות בסחר הביטחוני של ישראל, טוענת שאגף הפיקוח במשרד הביטחון חסר שיניים וכי הקריטריונים היחידים שמנחים אותו הם “שיקולים של ביטחון לאומי והתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל.” על פי נתונים שאספה העמותה (שרוב מקימיה וחבריה נמנים על הציונות הדתית), כמעט מאה אחוז מקרב בקשות הייצוא שמוגשות בפני אגף הפיקוח מקבלות אישור. “למרות חוסר השקיפות הרשמית אודות יעדי הייצוא,” נכתב באתר העמותה, “אנחנו יודעים על מקרים רבים שבהם התקבלו רישיונות לייצא למדינות המבצעות טיהור אתני ורצח עם, כגון דרום סודאן ומיאנמר.” העמותה קוראת לקבוע בחקיקה “ועדה שתציב קריטריונים מוסריים לאישור יצוא ביטחוני ושתכלול נציגים של גופים לא ממשלתיים, מומחים בזכויות אדם, אנשי אקדמיה ורוח.”

בית המשפט העליון נמנע באופן עקבי מלהיכנס לעובי הקורה ומלאתגר את עמדתה הרשמית של המדינה. ביוני 2021, בעתירה של עו”ד איתי מק שדרשה למנוע מכירת מערכות מעקב דיגיטליות לרוסיה, קבעו השופטים ברון, מינץ, ושטיין שההחלטות הנוגעות לייצוא ביטחוני מתבססות על שיקולים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ, ולפיכך הן אינן שפיטות. ב- 2016 דחה בג”צ את בקשת חופש המידע אודות מכירת הנשק הישראלי לרואנדה בזמן רצח העם ב–1994. ב–2019 נדחתה עתירה שביקשה לעצור את מכירות הנשק לממשלת הפיליפינים, שהוציאה להורג אלפים ללא משפט.

זרועותיה הארוכות של התעשייה הישראלית מגיעות כמעט לכל מקום בעולם. היא נהנית מחיפוי משפטי ופוליטי מבית, מעיתונות מקומית קהת שיניים וגם מהסכמה שבשתיקה בקרב הקהילה הבינלאומית. מדי פעם נשמעים קולות ביקורתיים בודדים בתקשורת העולמית – כפי שקרה בעקבות מכירת תוכנת הריגול “פגסוס” של חברת NSO לערב הסעודית, או על רקע אספקת הרובים לגדוד הנאו–נאצי “אזוב” באוקראינה – אך לרוב הם נבלעים בשטף החדשות ואינם זוכים להתייחסות כבדת משקל.

בכך, למרבה הצער, אין כל חדש. סקירה היסטורית רופפת של קשריה הביטחוניים של מדינת ישראל חושפת יותר מטפח מהאופי האפל ונטול הסייגים המוסריים של מדיניות הסיוע והחימוש שהנהיגו כל הממשלות בארץ. בין הדוגמאות הרבות מספור ראוי לציין את היחסים הלבביים עם משטר האפרטהייד בדרום–אפריקה, שהגיעו לשיאם ב–1976 עם ביקורו הממלכתי של ראש הממשלה ג’ון וורסטר – מי שהיה חבר בתנועה פרו–נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ואף נכלא בשל כך על ידי הבריטים. לכך יש להוסיף את התמיכה המאסיבית שהעניקה המדינה, הן בנשק והן בייעוץ, לשלטון החונטה בארגנטינה (1976–1983), ממשל שעינה ורצח עשרות אלפי מתנגדי משטר וביניהם 3000 אלפים סטודנטים יהודים. ישראל גם סייעה לשורה ארוכה של משטרים ברוטליים באמריקה הלטינית, כגון הדיקטטורה הצבאית בבוליביה וגם זו שהיתה בגוואטמלה, שסבלה ממלחמת אזרחים ארוכה שבמהלכה נרצחו מאות אלפי פעילים פוליטיים וילידים בני המאיה. וכמובן שאי אפשר להשמיט את המשטר הפשיסטי של פינושה, שבמשך 18 שנים הטיל אימה על אזרחי צ’ילה בעזרת נשק ישראלי ותחת חסותה של ארה”ב.

ועדיין, אין ספק שהלקוח האבסורדי והמקומם ביותר בתוך הרשימה הארוכה הזאת הוא איראן, שזכתה לסיוע ישראלי נדיב לא רק לפני ההפיכה האסלאמית ב- 1979, אלא גם אחריה. קשריה הקרובים של ישראל עם השאה הפרסי היו בבחינת סוד גלוי. הם התבטאו במסחר ענף של נשק ונפט וכללו בין היתר תמיכה ישראלית בארגון “סאוואק”, המשטרה החשאית האימתנית. אולם גם לאחר סילוק השאה ועליית אייתוללה חומייני לשלטון לא גווע זרם הנשק והיועצים, ולמרבה הפליאה הוא אף הלך והתגבר עם פרוץ מלחמת איראן–עירק ב–1980. על פי מקורות מסוימים, במשך זמן מה היתה ישראל ספקית הנשק העיקרית של הרפובליקה האסלאמית.

בשנים האחרונות נפתח בפני התעשייה הישראלית נתיב מכירות חדש ורב מזומנים. בספטמבר 2020 נחתמו בוושינגטון “הסכמי אברהם” שקבעו את נירמול היחסים עם בחריין ואיחוד האמירויות. שתי הנסיכויות הללו, שלא מצטיינות במיוחד בדמוקרטיה או בזכויות אדם, אחראיות לבדן ל- 7% מהכנסות הייצוא הביטחוני בשנה שעברה. לימים הצטרפו סודאן ומרוקו להסכמים, ומכאן נפתחה בפעם הראשונה הדרך לשיתוף פעולה צבאי רשמי בין ישראל לבין מדיניות ערביות.

הקשרים בין ישראל ומרוקו ידעו תמיד עליות ומורדות. ערוצי התקשורת נפתחו עוד בשנות השבעים והגיעו לשיאם בירח הדבש של שנות התשעים, אך מערכת היחסים התקררה עם פריצתה של האינתיפאדה השנייה. ההסכם עם נסיכויות המפרץ שנערך בחסות ממשל טראמפ בישר על שינוי מהותי בלוח המשחק המדיני.

משמעותו עבור ישראל ומרוקו לא היתה רק יצירת קשרים דיפלומטיים ומסחריים, אלא גם צירופה של הממלכה המגרבית למועדון הלקוחות של הנשק הישראלי. בנובמבר 2021 ביקר שר הביטחון, בני גנץ, ברבאט כדי לחתום על מזכר הבנות ביטחוני ראשון עם מדינה ערבית. בפברואר השנה נחתם בין שתי המדינות “הסכם הגנה אווירית” שכלל סיוע בשווי של 500 מיליון דולר, עסקה שלדעת העיתון הצרפתי, לה–מונד, “מגדירה מחדש את האיזון האסטרטגי בצפון אפריקה”.

בין לבין החל לבלוט שינוי מהותי באופי ההתבטאויות של ראשי המדינות. הסוגיה הפלסטינית, שמבחינת מרוקו תמיד הכתיבה את אופי היחסים עם המדינה הציונית, הפסיקה מעתה להוות עבורה מכשול לנורמליזציה. היא הסתפקה בכך שישראל התחייבה לא לספח את הגדה המערבית. גם נושאי התפקידים הפוליטיים בישראל, מצידם, התייחסו בפומבי לקונפליקט עם אלג’יריה בסהרה המערבית באופן שנעם לשלטונות מרוקו. במפגש פסגה עם עמיתים ממדינות ערביות שהתרחש בחודש מרץ השנה, שר החוץ לשעבר, יאיר לפיד, הדגיש את הצורך לתמוך במרוקו “בנסיונות להחליש את ריבונותה ואת שלמותה הטריטוריאלית.” שרת הפנים איילת שקד, לאחר פגישה עם עמיתה המרוקאי בחודש יוני, הצהירה לראשונה שישראל מכירה בריבונותה של מרוקו על האזור שמצוי בסכסוך דמים מאז אמצע שנות השבעים.

הסהרה המערבית היא טריטוריה מדברית עצומה השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. מאז נסיגת ספרד ב–1976 היא מהווה סלע מחלוקת בין שתי מדינות המגרב הגובלות בה – מרוקו מצפון ואלג’יריה ממזרח. מרוקו השתלטה מיד על רוב השטח והכפיפה לשלטונה את האוכלוסייה הסהרווית המקומית, המונה קצת יותר מ- 600 אלף בני אדם. ב- 1979 היא אף הכריזה על סיפוח מלא של האזור, אך לא זכתה להכרתה של רוב הקהילה הבינלאומית. הסהרווים, המיוצגים בעיקר על ידי ארגון בשם “חזית פוליסריו”, יצאו למאבק מזויין והצליחו להקים רצועה צרה של אוטונומיה ריבונית לאורך הגבול הדרומי של הטריטוריה. התמיכה הגלויה של אלג’יריה בסהרווים עוררה סדרה של משברים שהביאו בעבר לניתוק מוחלט של היחסים בין שתי השכנות. במסגרת הסכמים שנחתמו בחסות האו”ם נענתה מרוקו לדרישה לערוך משאל–עם בקרב תושבי הסהרה המערבית, אך היא מעולם לא עמדה בהתחייבויותיה.

דוחות של ארגון “Human Rights watch” מפרטים את פעולות הדיכוי של משטר המלוכה בשטח המחלוקת, ומספרים על הפרה שיטתית של זכויות אדם, עינויים, היעלמויות ועונשי מוות. בנוסף על כך, מאז השתלטותה על האזור, יישבה בו מרוקו 200 אלף מתנחלים, ובתוך המדינה עצמה נאסרת הבעה פומבית של דעות החורגות מהקו הרשמי בנושא הזה.

ישראל היא אחת משלוש מדינות בקרב עשיריית היצוא המובילה בעולם שטרם אישררו את אמנת האו”ם לפיקוח על סחר בנשק (2014), שתי המדינות האחרות הן ארה”ב ורוסיה

במשך שנים התנהל הסכסוך בדרגות שונות של אינטנסיביות. מרוקו ואלג’יריה היו לרוב ניציות זו לזו אבל המריבה ביניהן מעולם לא גלשה לעימות מזויין. אבל כעת נראה כי “הסכמי אברהם” עלולים להיות קו פרשת המים בדרך להתנגשות אלימה בין שתי המעצמות הצבאיות החזקות באפריקה. חודשיים לאחר מעמד החתימה בבית הלבן הסלימה הלחימה בסהרה המערבית. זמן מה לאחר מכן, הצהיר הנשיא דונלד טראמפ על הכרה רשמית של ארה”ב בריבונות מרוקו באזור. ממשלת אלג’יריה, מצידה, הגיבה בחריפות לשינוי מעמדה של סהרה המערבית ולכניסת ישראל לזירה הצפון אפריקאית. היא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו והאשימה אותה בהפצצות אוויריות ובהתקפה על שיירת משאיות אלג’יראית בשטח העצמאי של הסהרווים. “אנו מודאגים מהסיוע הישראלי,” התבטא לאחרונה גורם רשמי במדינה, “במיוחד בכל הקשור למל”טים וללוחמה אלקטרונית. זה ללא ספק ישנה את המצב.” ראש הממשלה, עבד אל–עזיז ג’ראד, הוסיף: “אלג’יריה מאויימת על ידי הגעת היישות הציונית אל גבולה.”

אלג’יריה מקבלת את מירב הסיוע הביטחוני מרוסיה, אך נתמכת גם על ידי גרמניה ואיטליה. היא מספקת כ-10% מצריכת הגז באירופה, וסביר להניח שההסלמה הנוכחית תגרום להחמרת משבר האנרגיה המאיים על היבשת הצפונית. אין לדעת לאן תתפתח הסאגה, אך ברור כבר שהזירה הבינלאומית עומדת בפני משבר נוסף שעלול להעמיק את חוסר הביטחון של רוב הציבור ולפגוע באיכות חייו. לעומת זאת, תקציבי הביטחון המזנקים מעשירים את יצרני הנשק וסוחריו.

האם הכסף הוא המניע הראשי, או אפילו העיקרי, שמכתיב את החלטות ממשלות ישראל בתחום זה? זוהי קביעה שלא הייתי ממהר לכתוב אותה. אבל אין ספק שהכסף כאן הוא מניע שלא ניתן להוציאו מכלל חשבון. באשר למניעים הנוספים האמיתיים של המדיניות הישראלית ביחס לצפון אפריקה – הם נותרים ברובם באפלה, נחבאים מאחורי הפסאדה הרשמית של “אינטרסים ביטחוניים” או “מאבק באיראן” וספק רב אם נזכה לדעת מה הם. הנושא, ככל הנראה, לא יעלה במהלך מערכת הבחירות הקרובה ומותר להניח שגם לא ישמש אי–פעם מוקד לדיון פתוח ורציני. אחרי הכל, כמו שאר הדברים החשובים באמת, גם נושא זה מופקד בידי מנגנונים חשאיים ומצומצמים ביותר, ונמצא מעבר להשגתו של הציבור. מה לעשות, ככה זה בדמוקרטיה.