אבן על ליבה של האומה

בלווייה של רון שרמן ז”ל ספדה לו מעיין אמו: “אמרתי לך, איך דווקא בממשלה הגרועה בתולדות ישראל אתה מתגייס? איזה חוסר מזל, רונצ’וק. לא מגיע לך, לא מגיע לאף אחד מהנרצחים וההרוגים בעקבות המחדל הגדול בתולדות המדינה”. את התחושות הקשות הללו ביטאו הוריו באמצעות מצבה שהניחו על קברו, ועליה נכתב: “נחטף, הופקר והוקרב בעזה על ידי ממשלת המחדל באסון 7 באוקטובר”.

הכיתוב הצורב הזה, שנחרט על אבן בגודל 40 על 40 ס”מ, אמנם לא מומן על ידי הצבא אך נוסף לקבר באישור קצינת הנפגעים. אלא שמישהי במשרד הביטחון, שכנראה לא אהבה את הביקורת על מותו המיותר של רון, נכנסה לבית העלמין אחרי יום השלושים ולקחה את האבן.

ממשרד הביטחון נמסר אז כי הם “מעדיפים” לא להתייחס לפרשה, אבל למחרת התירו למשפחה להחזיר את האבן – אלא שהציבו תנאי: לא על קברו של רון בבית הקברות, אלא בכל מקום אחר שאמו תבחר. מעיין לא ויתרה, ובבכי שובר לב הניחה על הקבר אבן אחרת, שעליה נחקקו במרקר שחור מילים רבות יותר וצורבות יותר מהקודמות.

אז איך הסתיימה הסאגה המבזה הזו? מעיין: “כולם התנצלו מקרב לב על המעשה הנורא, כולל נשיא המדינה, שהבטיח לדאוג אישית להחזרת האבן. זה לא קרה. האבן לא הוחזרה”.

“בני נרצח בכוונה תחילה בידי צה”ל”

מעיין שרמן לא שמה סייגים למילותיה. צערה חי ובועט, מהדהד כמו שאגה של לביאה פצועה. משפטיה קולחים ורהוטים וקולה רם וצלול, אם כי ניכרים בו סדקים של כאב אפל. מאז שלמדה על נסיבות מותו של בנה רון בשבי חמאס בעזה היא מסרבת לשקוט על שמריה. במקום להרכין ראש בפני “צו השעה” ולהתמזג בכניעות בתמונת השכול הלאומי, היא יצאה למסע זועם ותוסס שתכליתו לבשר לעולם את מה שבעיניה היא האמת הפשוטה והמרה. המסר שלה פשוט וברור, ממש כפי שהוא חד ומטלטל. “רון הוקרב. הוא נרצח בכוונה תחילה על ידי צה”ל”, היא פוסקת ללא כחל וסרק. “נתנו הוראה לחסל אותו כדי לסגור חשבון עם איזה מחבל שהשתמש בו כמגן אנושי”.

רון הוחזק במנהרה יחד עם ניק בייזר והאזרח אליה טולדנו בן ה-28, שנלקח מהמסיבה ברעים. השלושה נהרגו ב-10 בנובמבר במהלך התקפת חיל האוויר על העיר ג’באליה שבצפון הרצועה, שבה נהרג גם מפקד החטיבה הצפונית של חמאס, אחמד רנדור. רון וניק, שנחטפו בהתקפה על מנהלת התיאום והקישור סמוך למחסום ארז, תועדו במהלך ה-7 באוקטובר בסרטון שהפיץ חמאס כשהם עודם בחיים. “זה נתן לנו תקווה שהוא יחזור חי”, אומרת מעיין ומוסיפה שהצבא הבטיח לה, “שחמאס ישמור עליו כי הוא בעל ערך עבורם”.

באמצע חודש דצמבר הודיע צה”ל למשפחות על חילוץ גופות יקיריהם במבצע של יחידות קומנדו, וקבע שהם “נרצחו בשבי החמאס”. אולם מן הדוח הפתולוגי שנערך זמן מה לאחר מכן עלה כי על גופותיהם של השלושה “לא נמצאו סימני חבלה או ירי”. בעקבות זאת נסוג הצבא ממסקנתו הראשונית והודיע כי “בשלב זה לא ניתן לדעת כיצד הם נהרגו”, אם כי הוא התעקש שזה לא קרה כתוצאה מהפצצת חיל האוויר. לשאלת המשפחות מדוע הופצץ היעד בו שהו יקיריהם, השיבו נציגי צה”ל כי “לא היה מידע על הימצאות חטופים במקום”. בתגובה לכך פרסמה מעיין שרמן פוסט בפייסבוק בו כתבה, כי בביקור של נציגי הצבא בביתה “נאמר לנו שאחת האפשרויות הסבירות למותם של רון, ניק ואליה היא, שהם שאפו גזים רעילים שנבעו מהפצצות צה”ל”. כמו כן הוסיפה, כי בניגוד להודעות הרשמיות, בכיר בצה”ל אמר לה במהלך השבעה שהם “ידעו בכל רגע נתון את המיקום של רון וניק”.

לאחר שהצבא הודיע למעיין, וטרינרית המתגוררת ביישוב להבים, על מציאת גופת בנה היא פתחה במסע צלב נועז שתכליתו לגלות את האמת על מותו של בנה הבכור. היו לא מעט שאלות וספקות שכירסמו בנפשה, והיא אף לא היססה להביע אותם בפומבי. אולם את מטח המרי הראשון ירתה כחודש לאחר מכן, ב-16 בינואר, כאשר פרסמה פוסט בפייסבוק ששפך את כל החרון שהצטבר בה. במלים בוערות ובמשפטים בלתי מעובדים היא האשימה את הצבא והממשלה ברשלנות פושעת, שגרמה לחטיפתו של רון ולמותו, באמצעות גזים רעילים שהשתחררו מהפצצות שהטיל חיל האוויר. לצד תמונת בנה ותמונה של תא גזים כתבה, כי בנה רון “אכן נרצח – לא על ידי חמאס, תחשבו יותר לכיוון אושוויץ והמקלחות אבל בלי נאצים”. לדברי מעיין, הגורם למותו “לא היה ירי בשוגג, לא ירי דו־צדדי אלא רצח בכוונה תחילה”. את הפוסט חתמה שרמן במילים: “אהוב שלי… מי יתן מותי במקומך… איזה סיוט עברת! מוות בייסורים נוראיים! והכל בהוראת צבא ההגנה לישראל שכל כך סמכת עליו”.

“לא רציתי נתיחת גופה, פחדתי לדעת מה עוללו לרון”

בראיון לבראשית מגוללת מעיין את השתלשלות האירועים שגרמו לה לצאת בגלוי כנגד המערכת שהרגה את בנה, ושעתה מסרבת להבין את משמעות מעשיה.

“ב-7 באוקטובר, כשראיתי את הסרטון שמראה את רון צועד יחף לתוך עזה, אמרתי לעצמי: הילד שלי חי, הילד שלי לא פצוע. הוא יחזור. אני מכירה אותו. הוא יתחבר שם עם חמאסניקים, כי הוא האדם הכי חברותי וחכם, והוא יודע בדיוק איך להתנהל במצבים כאלה”.

השבועות הארוכים בהם שהה רון בשבי היו סיוט מתמשך עבורה ועבור משפחתה. כחמישה ימים לפני מותו ביקרה אותם קצינת מודיעין ובישרה להם על “אות חיים” מרון, אולם היא לא פירטה מה זה היה. “זו היתה תחושה נוראה. לא ידעתי מה קרה לו ומה עבר עליו. לא ידעתי אם עינו אותו”. אף על פי כן, מעיין לא איבדה תקווה לשיבתו של בנה בחיים. “אנשים לא הבינו איך אני מתפקדת, אבל היה לי ברור שהוא יחזור. לא עלה על דעתי שיקרה מה שקרה. בגלל זה אני כל כך כועסת על עצמי עכשיו. הרי החשש העיקרי היה שהוא ייהרג על ידי חמאס או במהלך מבצע חילוץ. אבל לחסל אותו ככה יחד עם ‘הבכיר’ – האופציה הזאת לא עלתה על דעתי.

“הם פשוט הפציצו אותו. זה נורא. זו הרגשה איומה שאפילו לא ניסו לחלץ אותו, בניגוד מוחלט למה שאמרו לי. שיקרו לי במצח נחושה. לפגישות הם הזמינו אותי ואת אמא של ניק יחד עם קרובי המתים, כך שההתייחסות לרון היתה מלכתחילה כמו אל גופה, כמו אל אורון שאול והדר גולדין – שמשפחותיהם נכחו בפגישות.

“אמרתי להם בפירוש: אל תחזירו לי את רון בתור גופה. אם הוא מת, שיישאר שם. היינו בפגישה עם גל הירש. בסוף הפגישה שאלתי אותו אם הם החליטו לוותר על החיילים. הוא התעצבן והתחיל לצאת מהחדר, ובדרך החוצה לחש לי באוזן: ‘בחיים לא’. אבל לי היה ברור שעל החיילים הם עלולים לוותר. לא עלה על דעתי שהם יהרגו אותם, אבל חששתי שהם יוותרו עליהם ולא ינסו לשחרר אותם מהשבי”.

יותר מחודש ימים עברו מרגע מותם של רון, ניק ואיליה עד שהדבר נודע למשפחות. מעיין אומרת שבמהלך התקופה הזו אירעו דברים שהעידו על כך שרשויות הביטחון כבר ידעו כנראה על גורלם של השלושה.

“רון נהרג ביום שישי בערב. יומיים לאחר מכן, ביום ראשון בבוקר, התייצבו אצלי במרפאה קצינים מהצבא ושאלו על סימני זיהוי בגוף של רון – נקודות חן, צלקות, כתמי לידה. נכנסתי ללחץ, אבל הם אמרו לי: אין לך מה לדאוג, זו פרוצדורה שגרתית לחלוטין. הם גם ביקשו ממני לתת דגימת דנ”א. היום אין לי ספק שהם כבר ידעו שהוא נהרג”.

ואכן, כאשר הגיעה הבשורה המרה על מותו של רון ועמה הקביעה שהוא “נרצח על ידי חמאס”, מעיין לא הופתעה. היא אומרת שכבר לפני כן היתה לה תחושה שבנה איננו בחיים. “ראיתי את זה על הפנים של יניב עשור (ראש אכ”א, מ”א) כשאני ואחותי נפגשנו איתו. משהו במבט שלו רמז לי שהוא יודע משהו. לכן, כשקיבלתי את ההודעה בכלל לא הופתעתי. אפילו מעט הוקל לי”.

מלבד זאת, היו סימנים נוספים לכך שבנה כבר לא היה חי. תשעה ימים לפני הפצצת חיל האוויר שבה נהרג רון, קיבלה מעיין פלייר מחמאס שהועבר אליה באמצעות צה”ל. על הפלייר היתה תמונה משותפת של רון וניק בצירוף טקסט קצר שנראה כמו תרגום AI משובש. “זו היתה אזהרה שהצבא עומד לחסל את הילדים שלנו”, היא אומרת. “אבל אמרו לנו לא להתייחס, כי זו סתם פרופגנדה אכזרית של חמאס”.

ימים ספורים לאחר מכן קיבלה מעיין שיחת טלפון מסתורית. “אני קוראת ערבית וידעתי שזה היה מעזה”, היא מספרת. “כמובן שלא עניתי. נחרדתי מהטלפון הזה. פחדתי שמישהו יעמוד שם עם הסכין ליד הראש של רון ויבקש ממני כסף, או שאני אשמע את רון צועק. העברתי את זה מיד לשב”כ, והם אמרו שזה שום דבר – לא להתייחס ולחסום. עד היום אני לא יודעת מי זה היה. אולי זה היה רון שרצה לומר: ‘אמא, תזהירי אותם, כי אם את לא תעשי משהו יפציצו אותנו'”.

אף על פי כן, בימים הראשונים לאחר שיבת גופתו של רון לארץ, לא היתה למעיין כל סיבה ממשית לפקפק בגרסת הרשויות. אולם עם הזמן החל לחלחל בה החשד, שפני הדברים אינם כפי שהצבא מציג אותם. “בשום שלב לא אמרו לי את השם רנדור ואת העובדה שרון כנראה נהרג מאש צה”ל. ‘חמאס רצח אותו’, זה מה שאמרו לי. במשך השבעה היה אצלי מצעד של חברי כנסת ושל קציני הצבא, שניחמו אותי על כך שחמאס רצח את רון. בהתחלה אפילו לא רציתי שתהיה נתיחת גופה כי פחדתי לדעת מה עוללו לו. רק אחרי שהגיעו תוצאות בדיקת הגופה הבנתי שמשהו פה לא נכון. הפרטים לא הסתדרו”.

פרשנות חדשה של נוהל חניבעל

בבדיקה שערך פתולוג מטעם צה”ל לא נמצאו על רון סימני ירי או טראומה גופנית, מלבד שתי אצבעות שבורות – “ככל הנראה עקב ניסיונות נואשים שלו לצאת מקבר הרעל”. בעקבות מסקנות הפתולוג נסוג הצבא מקביעתו הראשונית וטען שסיבת המוות “לא ברורה”.

“זה הרגיש לי מוזר. אז איך רצחו אותו? בכישוף? חמאס הרי לא נותן ציאניד. הוא יורה בנשק או חותך בסכין. אז התחלתי לחקור את זה בעצמי, ועם הזמן הגעתי למסקנה הזאת. גם הם הודו בכך בסופו של דבר. לולא ההתערבות שלי, עד לרגע הזה הגרסה הרשמית היתה שחמאס רצח אותו. זה שקר. שקר לא מתוחכם. זה מטריד, כי גם לשקר צריך לדעת”.

על אף שמערכת הביטחון הודתה באופן מעשי באחריותה למותם של רון, ניק ואיליה, היתה לפרסומים הראשוניים השפעה מכרעת על התפיסה הציבורית בדבר גורלם. למעשה, ההנחה השגויה שחמאס הוא זה שרצח אותם עדיין רווחת למדי. דוגמה מוחשית לכך היתה כאשר בית כנסת של היישוב ביקש להכין שלט לעילוי נשמתו של רון והשתמש בכיתוב: “נרצח על ידי מחבלים”. “חטפתי עצבים”, אומרת מעיין. “נרצח על ידי מי? נכון, הוא נרצח בשבי חמאס, אבל לא חמאס רצח את רון. ולא חמאס הוא שעשה לי את הלוחמה הפסיכולוגית. צה”ל עשה את זה”.

אני שואל אותה אם לדעתה נשקלה אי-פעם פעולה צבאית לחילוץ רון מהשבי. היא עונה בשלילה ומוסיפה שצה”ל טוען, שכלל לא ידע היכן הוא נמצא. “אם הייתי יודעת שרון נהרג במהלך מבצע חילוץ היה לי הרבה פחות קשה. הייתי יודעת שמישהו נלחם עליו, שעשו הכל על מנת להחזיר אותו. אבל את רון הרגו כמו… ” היא משתהה לרגע, כמו מנסה להסדיר את מחשבותיה. “אני לא חושבת שרצו להרוג אותו. הוא פשוט הפריע להם, אז הם דרכו עליו בדרך לרנדור. הם אפילו לא התייחסו אליו. הוא בכלל לא עניין אותם. הרגו את רנדור עם כל מי שהיה שם, זה הכל”.

צה”ל עדיין לא אישר באופן רשמי שרון נהרג כתוצאה מהפצצת חיל האוויר. מעיין מניחה שזה יקרה רק אחרי הבדיקה הטוקסיקולוגית של ניק, “שכבר נמשכת ארבעה חודשים”. הנשיא הרצוג הבטיח לה אישית שהוא יזרז את הבדיקה, “אבל הם לא ימצאו בה כלום”, היא חורצת. כך או כך, ניצן אלון, מפקד המאמץ המודיעיני של תחום השבויים והנעדרים, הודה בפניה “אוף דה רקורד” שרון נהרג ישירות מהפצצת צה”ל, ואפילו התנצל על כך.

“הם לא מכחישים שהם הרגו אותו. הם רק טוענים שהם לא ידעו שהיו חטופים סביב רנדור. זה לא נראה לי סביר. רנדור היה מאוד בכיר, מקביל לאלוף בצה”ל. להגיד שהם לא חשבו שהוא מוקף בחטופים – זה לא נשמע לי הגיוני, במיוחד כשהיו אז בידי חמאס 200 חטופים חיים. לי זה ברור שהם ידעו שרון וניק נמצאים שם. הרי זה היה במרחק חמש דקות נסיעה מהיכן שהם נחטפו. אם החלטתם להוציא אותו להורג כדי לחסוך חיי חיילים – לפחות תודו בזה”.

אני שואל אותה אם היא חושבת שרון נהרג כתוצאה מיישום נוהל חניבעל. היא עונה שגדי איזנקוט אמר לה בשיחה אישית, שהוא ביטל את הנוהל כבר בשנת 2016. אף על פי כן, היא מסכימה שיש פער בין הפקודות הרשמיות לבין ההוראות שהחיילים מקבלים בשטח.

“אני חושבת שב-7 באוקטובר כל הקלפים נטרפו. כל מה שהיה לפני כן נעלם כלא היה. החוקים השתנו, הנהלים השתנו. אני לא יודעת אם השתמשו בנוהל חניבעל מאז שהוא בוטל באופן רשמי, אבל זה היה ברור שהוא הופעל ב-7 באוקטובר. למשל, מה שקרה בבית של פסי בבארי. היחיד שאמר את האמת בעניין הזה היה צחי הנגבי, כשהודה שאם יהיו חטופים סביב סינוואר ‘תהיה לנו דילמה קורעת לב’.

“הנורמות השתנו. הרי נוהל חניבעל התייחס לאפשרות הריגת חייל בעת חטיפתו. פה מדובר בחייל שכבר היה בשבי. לדעתי, גם כפיר, אריאל ושירי (ביבס, מ”א) נהרגו באותה צורה. מדובר באזרחים! גם רון נחטף כמו אזרח. הוא היה על אזרחי. הוא לא נחטף במהלך קרב או נרדם בג’יפ. הוא היה בבסיס עורפי שמיועד לעזור לאוכלוסיה הפלסטינית. לכן לא מדובר בנוהל חניבעל המוכר, אלא בפרשנות חדשה שמתירה להרוג אזרחים וחיילים שנמצאים בשבי”.

מעיין אומרת שהיא נמצאת בקשר רציף עם אמא של ניק ועם אח של איליה, ושהם שותפים לדעתה. “המקרה שלנו שונה מיתר החטופים בגלל הלוחמה הפסיכולוגית שנעשתה עלינו על ידי צה”ל. אני מאמינה שאת החטופות ואת הילדים הם לא רצו להרוג. הם לפחות השתדלו לא לעשות זאת. יש מקרים אחרים, כמו סהר ברוך ונועה מרציאנו שנהרגו במבצע חילוץ, וכמובן השלושה מסג’עייה (יותם חיים, אלון שמריז וסאמר א-טלאלקה, מ”א) שנהרגו בירי בשוגג. אבל רון, ניק ואיליה נהרגו במודע, לא בשוגג. לא היה שום ניסיון או כוונה לחלץ אותם. הם הרגו אותם בדרך לרנדור. הם רצו לכבוש את צפון הרצועה לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקף. זה היה חשוב להם מבחינה אסטרטגית, אז הם יכלו להקריב שלושה גברים צעירים למען זה. הרי לא היו שם ילדים או נשים”.

שקר אחד גדול

מטבע הדברים, פעילותה המהדהדת של מעיין זוכה מדי פעם לתגובות נבזיות, במיוחד מצד גולשים ברשת החברתית. אולם אותי מעניין יותר היחס שהיא מקבלת מהמערכת הצבאית והפוליטית מאז שהחלה לפרסם בפומבי את עמדותיה.

“התקשר אליי נשיא המדינה וביקש שאבוא אליו”, היא משיבה. “הוא טען שהוא רוצה לפתור את העניין, והוא אפילו מינה קצינה מיוחדת לטפל בזה. יש לי שיחה מוקלטת איתה. זו פשוט בושה וחרפה. היא טענה בפניי שאי אפשר לדעת איפה צולמה התמונה שהופיעה על הפלייר, שבו חמאס הזהיר אותי שעומדים להרוג את רון, למרות שברור שהיא באה מסרטון החטיפה. אתה מבין? זו רמת התחקיר שהיא עשתה. אמרתי לנשיא ‘תודה רבה’, ומבחינתי המעורבות שלו הסתיימה. אחרי יומיים הופיע אצלי בבית דניאל הגרי (דובר צה”ל, מ”א). הוא אמר שהוא מבקש לשמוע ולהתעניין, ושהוא מקדיש זמן מיוחד בשבילי ובשביל אמא של ניק. רואים שהם לא מצליחים להתמודד איתי. הם הבינו שעליתי על זה. הרי הם לא שולחים את הגרי לכל אחד הביתה”.

במהלך השיחה שלי עם מעיין, היה נדמה לי לעתים שהתסכול שהיא חשה מאיים לעלות על גדותיו. מבחינתה, רון היה צריך להיות משוחרר מתישהו בעסקת חילופי שבויים עם חמאס, בהתאם למודל שיושם לא מעט פעמים בעבר. זו היתה התקווה שהחזיקה אותה למן הרגע שנודע לה שהוא בחיים. “בעבר הפכנו עולמות כדי להחזיר חייל אחד כמו גלעד שליט, לכן היה לי ברור שכשיש 200 חטופים – יחזירו את כולם. אבל ההיגיון התהפך. דווקא בגלל הכמות הגדולה, הם החליטו פשוט לחסל את רובם”.

חוץ מזה, איתרע מזלו של רון להיות חייל, ולפיכך הוא לא יכול היה להיכלל בעסקת שחרור החטופים שיצאה אל הפועל בסוף חודש נובמבר. “הרי שחררו את איתי רגב (נחטף מהמסיבה ברעים, מ”א), היא אומרת, “שהיה לפני גיוס והיה צעיר מרון בכמה חודשים. אבל רון, שהיה בן 19 וחודשיים, נחשב לגבר. הוא שילם בחייו על הטעות שלא ילדתי אותו שלושה-ארבעה חודשים מאוחר יותר.

“אני לא יודעת איך לקרוא למה שעשו לו”, היא מסכמת וקולה נסדק. “זה רצח! ממש רצח! רון גדל על אהבת הארץ והערכה לצה”ל. אבל כל מה שלימדתי אותו – זה שקר אחד גדול”.